מינכן אתמול והיום

סבי, משה אפרת ז"ל, עיצב את תחושתי כלפי גרמניה כבר בילדותי בשנות השבעים. הוא סיפר לי על רצח משפחתו ברומניה בתקופת השואה, וכינה את גרמניה "המפלצת הנאצית". מאז, ליוו אותי כלפי גרמניה רגשות עוינות, חשד וריחוק רגשי עמוק – רגשות שהוטמעו בי עוד לפני שהבנתי את משמעותם המלאה.

כשבגרתי והפכתי לחוקר שואה, ניסיתי להבין גם את הצד הפסיכו-היסטורי – כיצד אנשים רגילים לקחו חלק בפשעים הבלתי נתפסים של המאה ה־20. אבל השינוי האמיתי שחל ביחסי לגרמניה לא הגיע דרך המחקר, אלא בזכות בתי.

מינכן בתקופה הנאצית

מינכן (München) היא ערש הולדתה של המפלגה הנאצית בגרמניה, שנוסדה ב-1919. בסמוך למינכן נמצא מחנה הריכוז הידוע לשמצה דָכאו, מחנה הריכוז הראשון שפתחו הנאצים בגרמניה כבר במרץ 1933, כדי לכלוא בו מתנגדי משטר. המחנה השתמר בשלמותו ומבקרים בו רבים מכל רחבי העולם, לצד גרמנים. הסיור בדכאו הוא אירוע מדכא אך מעניין וחשוב עבור מי שמעוניין להבין איך התקיימה מדינת המשטרה הנאצית ואיך נראה מחנה ריכוז.

מינכן שימשה כבירת המפלגה הנאצית עד לעלייתה לשלטון ב-1933. היהודים הרבים שגרו בה בתקופת השואה ולא היגרו מגרמניה עד 1941, גורשו ברכבות למחנות המוות בפולין, שם נרצחו. העיר נכבשה ע"י הצבא האמריקני באפריל 1945 ובכך הסתיימה בה התקופה הנאצית. כמו שאר ערי גרמניה הגדולות, היא נהרסה מהאוויר ומהקרקע במהלך שנות המלחמה, ונכנסה לתהליך של שיקום שארך שנים.

כיום ישנה במינכן קהילה יהודית קטנה המונה כמה אלפים.

מבט כללי על העיר מינכן היום

גרמניה היא פדרציה של מדינות בעלות ממשל עצמי חלקי, הכפופות לשלטון מרכזי. מינכן, בירת מדינת בוואריה, נמצאת בדרום גרמניה, סמוך לגבול עם אוסטריה, והיא מהערים הגדולות והמשפיעות בגרמניה – עם אוכלוסייה של כ־1.5 מיליון תושבים.

בשדה התעופה, הנוסעים המגיעים מישראל מופנים לטרמינל F המבודד והשמור מאוד מטעמי ביטחון. הבידוד יוצר הרגשה אמביוולנטית: מצד אחד שומרים עלינו, מצד שני מסמנים אותנו כיוצאי דופן, נושא רגיש אצלנו היהודים, במיוחד בגרמניה. הגרמנים נוקטים אמצעי ביטחון קפדניים ביותר ואינם מוכנים לחוות פיגוע נוסף נגד ישראלים לאחר רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972. למרות שחלפו 53 שנים מאז הרצח, הוא מהווה עדיין פצע פתוח – עבורנו, וגם עבור משטרת גרמניה, שנחלה כישלון מחפיר באופן בו טיפלה באירוע. בפארק האולימפי, Olympia Park, בו נערכו המשחקים האולימפיים ב-1972, ניצבת אנדרטה לזכר 11 הספורטאים הישראלים שנרצחו ושוטר גרמני אחד שנהרג בפעולת החילוץ הכושלת. קצת אחרי האנדרטה, מול מגורי הספורטאים הישראלים אז, ישנו מיצג מרשים המגולל את סיפור הפיגוע הנורא.

העיר ירוקה מאוד ומלאה בפארקים בהם מרבים הגרמנים לבלות, במיוחד בחודשים החמים ובסופי שבוע. הם אוהבים מאוד שמש, מצרך נדיר יחסית במינכן, ומרבים להשתזף ברחבי הפארקים. הם יושבים ב"גני בירה" (Biergarten), בתי מרזח הפתוחים בעונות החמות תחת כיפת השמיים. מדברים, אוכלים טוב ובעיקר שותים בירה מכוסות ענקיות.

רשמים אישיים מהעיר

למינכן הגענו אשתי מולי ואני בעקבות בתנו; בהוסטל בו עבדה בירושלים, היא פגשה במקרה בסטודנט גרמני צעיר שלמד בטכניון במסגרת חילופי סטודנטים. הם התאהבו, הפכו לזוג ולבסוף התחתנו בשנת 2023 בעיר ברימן שבצפון גרמניה, בסמוך לעיירה אויטן, בה גרים ההורים. את מקום מגוריהם קבעו במינכן משום שבעלה של בתנו למד שם לימודי תואר שני בהנדסה באוניברסיטה. בשל מורכבות יחסי יהודים-גרמנים וכמשפחה שחלק מבניה נרצחו בשואה, חששה בתנו לספר לנו אודות בן זוגה ורק כעבור זמן רב שיתפה אותנו ביחסיהם. תגובתנו הראשונית הייתה מסויגת, אמנם, אך כשלמדנו להכירו התאהבנו בו גם אנחנו. מדובר באדם מקסים, אוהד ישראל מושבע שרוצה לעבור לגור בישראל. הוא בן למשפחה גרמנית-נוצרית אדוקה. משפחתו היגרה לאוקראינה במאה ה-18 יחד עם גרמנים רבים אחרים, בהיענות לקריאתה של הקיסרית הרוסית יקטרינה הגדולה לבוא, לקבל שטח ולהתיישב באוקראינה על מנת לחזק את החקלאות והכלכלה הרוסית. במלחמת העולם השנייה גורשו הגרמנים שחיו באוקראינה מזרחה, לאזור סיביר, מחשש שיהוו גיס חמישי. חלקם של הגברים והנשים גויסו לעבודה בתעשיית המלחמה הרוסית. אחרי המלחמה הם לא שבו לאוקראינה אלא עברו למרכז רוסיה. לאחר איחוד גרמניה ב-1990 רבים מאוד מהם חזרו לגרמניה, וביניהם גם משפחת בעלה של בתנו. זו באמת משפחה מקסימה עם זוג הורים נהדרים ולהם 14 ילדים. הם נוצרים אדוקים מאוד, שמאמינים בהבאת ילדים רבים לעולם ושתפילות מסייעות בהתמודדות עם אתגרי החיים. הם משולבים בחברה, עובדים ותורמים לקהילה. את בתנו הם קיבלו אל המשפחה ברצון ובאהבה על אף היותה יהודיה. אין ספק שהעובדה שהמשפחה לא שהתה בגרמניה במהלך השואה סייעה לנו מאוד בחיבור הרגשי אליה, מפני שאין לה שום קשר לנאצים.

בינואר 2025 נסענו למינכן לתקופה בת שלושה חודשים, כדי לעזור לזוג הצעיר עם הלידה והטיפול בתינוק העתיד להיוולד. ב-8 לפברואר 2025 נולד ילדם הראשון ונכדנו השני. במהלך תקופה זו גרנו במינכן כתושבים ולא כתיירים, ולמדנו רבות על העיר ועל תושביה.

הנושא המעסיק יותר מכל את תושבי מינכן וגרמניה בכלל הוא סוגיית המהגרים הזרים. ב-2015 פתחה הקנצלרית הגרמנית לשעבר, אנגלה מרקל, את הדלת למאות אלפי פליטים מהמזרח התיכון ובעיקר מסוריה, על רקע מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. מהגרים אלה הביאו עימם בשנים האחרונות מספר פיגועי טרור נגד גרמנים ועוינות כלפי ישראל שניתן לחוותה בעיקר בהפגנות המתקיימות מעת לעת בעיר. לאור זאת, מוטב לישראלים לשמור על פרופיל נמוך ולדבר אנגלית במקומות ציבוריים; גורמים עוינים כלפי ישראל וכלפי יהודים אכן נמצאים בעיר, כמו במקומות רבים אחרים בגרמניה ובאירופה.

כתגובה לכך הכריז הקנצלר החדש של גרמניה פרידריך מרץ בתחילת מאי 2025 על מצב חירום בתחום ההגירה, במטרה לעצור אותה.

מזכיר לכם משהו?

בפברואר 1933 הכריז היטלר על מצב חירום והפעלת צווי חירום בגרמניה בעקבות שריפת הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני), בה הואשמו הקומוניסטים הגרמנים. באמצעות צווי חירום אלה – שמעולם לא בוטלו – הוא שלט בגרמניה עד להתאבדותו ב-30 באפריל 1945.

אחד ההבדלים התרבותיים הבולטים בינינו, הישראלים, לבין הגרמנים הוא היחס להוראות או לקבלת תשובות לשאלות. הגרמנים מכבדים מאוד הוראות רשמיות, ובדרך כלל אינם מטילים ספק במה שאומרים להם. אנחנו היהודים, לעומת זאת, עם של ספקנים הממהרים לפקפק. ואני סבור שהודות לנטיית הגרמנים לסדר, יעילות ומשמעת, ללא הטלת ספק בהוראות ובפקודות, היה קל יותר לגרום לחיילים ולשוטרים הגרמנים לרצוח יהודים בשואה.

מאז תום מלחמת העולם השנייה, גרמניה לא חשה את עצמה מאוימת ע"י ארצות אחרות; עניין זה השתנה בעקבות מלחמת רוסיה – אוקראינה שפרצה ב-22 בפברואר 2022. הגרמנים חשים עצמם מאוימים מאוד מרוסיה וחוששים מפלישה רוסית לשטחם. לאור זאת ישנה תכנית להגדלה דרסטית של תקציב הביטחון הגרמני והצבא הגרמני, לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה.

המפלגה שהתחזקה ביותר בבחירות האחרונות בפברואר 2025 היא המפלגה הימנית הקיצונית AFD, 'אלטרנטיבה לגרמניה', (Alternative für Deutschland), שזכתה ב-20.8% מהקולות לפרלמנט והפכה למפלגה השנייה בגודלה במדינה. מפלגה זו מוחרמת ע"י שאר המפלגות ולכן לא נכנסה לקואליציה החדשה בראשותו של פרידריך מרץ, מנהיג השמרנים – שחזור מדויק של ההתרחשויות סביב המפלגה הנאצית בראשות היטלר, שהוחרמה עד 1933 ע"י שאר המפלגות. אז, בהיעדר יכולת פוליטית להרכיב ממשלה, החליט הנשיא הינדנבורג למנות את היטלר לקנצלר, וכך עלו הנאצים לשלטון. ה-AFD דוגלים בעיקר בגירוש הזרים מגרמניה והחזרתה ל"גרמנים". המפלגה אינה אנטישמית באופן רשמי, אך בפועל אין ספק שהיא מפלגה בעלת צביון נאו-נאצי מובהק, ומהווה סכנה פוטנציאלית ליהודים.

לעולם לא עוד

כפי שאמר הפילוסוף היהודי-גרמני ואחד מאבות הקומוניזם, קרל מרכס: "ההוויה קובעת את התודעה". פירושו של דבר הוא שעמדותיך ודעותיך משתנות בהתאם למה שקורה לך נוכח המציאות. מולי אשתי ואני התחלנו את מסענו בגרמניה כשאנחנו מסויגים וחשדנים, אך הודות לעובדה שבתנו גרה בעיר, והודות לחוויות החיוביות שלנו מהעיר, סיימנו את המסע בתחושה שמינכן היא עבורנו סוג של בית.

כשאתה גר בגרמניה, אתה פוגש את הגרמנים הפשוטים שחיים בעיר; עובדים, קונים בסופר, נוסעים בתחבורה הציבורית, רוכבים על אופניים, מגדלים ילדים, מגדלים כלבים, מבלים ונהנים מהחיים. הגרמנים של התקופה הנאצית עשו בדיוק את אותם דברים והיו בני אדם רגילים לחלוטין. אך בסיטואציה פוליטית-חברתית מסוימת יכולים אנשים רגילים להפוך לשונאים ולרוצחים. את זאת אסור לנו לשכוח!

סיפור קטן אולי ימחיש הרגשה זו: בדרך חזרה לארץ, כשהגענו לטרמינל F  המבודד לישראלים בשדה התעופה במינכן, כבר היינו רגילים לראות את השוטרים החמושים הרבים שמסתובבים בטרמינל. מצד אחד משרה העניין תחושת ביטחון – שומרים עלינו; מהצד השני, הוא מעורר פחד – שוטרים גרמנים חמושים בסביבת יהודים עשויים לעורר אסוציאציות בלתי נעימות. למרבה המזל הם אינם מסתובבים עם כלבים בטרמינל, כפי שעשו הנאצים בשואה. כשהגענו לעמדת הדרכונים, התחילו שני השוטרים במסוף לדבר ביניהם ולהתבונן בנו בחשד. לאחר זמן רב הם שאלו אותנו מדוע נשארנו בגרמניה מעל המותר. לתומנו חשבנו שהתקופה בה שהינו במינכן, בין ה- 22 בינואר ועד ה- 22 באפריל 2025, כלומר שלושה חודשים, תואמת את זמן הגבלת השהיה לתיירים. התברר שהחישוב מתייחס ל-90 יום, בעוד אנחנו הגענו לשדה התעופה ביום ה-91. בינתיים, תור ארוך של נוסעים ישראלים שלא הבינו מדוע אנו תקועים בתחנת המעבר, השתרך מאחורינו. הגרמנים לא נתנו לאיש לעבור עד שסיימו איתנו – דבר שלא היה מתרחש בארץ, ולאחר שהשוטרים מיצו את העניין ביניהם וטרם הגיעו להחלטה, יצא אחד מהם מהתחנה וניגש אל הקצין האחראי במקום. הלה ערך שיחת טלפון ארוכה עם מישהו בכיר ממנו, כנראה, ובסופה הם החליטו לתת לנו לצאת מגרמניה והחתימו את הדרכונים. העניין כולו ארך כעשרים דקות מורטות עצבים; אמנם לא חשבנו שיעשו לנו דבר, אך סרטונים על מעצר בגרמניה בהחלט חלפו בראשנו. האירוע הזה היה, ללא כל ספק, מלחיץ בכל מקום בעולם, אך בגרמניה אותו מעמד מקבל משמעות שונה לגמרי, שמקפיצה מיד לתודעה את שדי השואה.