מיומנה של מפונה

קמנו בשבעה באוקטובר לאזעקות ולהבנה מיידית של דותן מה הולך בדרום ומה עלול להתפתח בצפון. סידרנו מיד תיק וירדתי עם הילדים לאיילת השחר. דותן נסע למועצה. לקחנו מספר בגדים ודברים חיוניים ומאיילת השחר נסענו לאחותי בתל אביב, בעוד דותן נשאר בצפון. היינו שם מספר ימים עד שכל הקיבוץ התפנה באופן מסודר למלון 'נוף גינוסר' שבכנרת.

הייתה תחושה קשה באוויר. לצד המצב האיום במדינה, ההלם והאובדן, התלוותה תחושה קשה של חוסר ודאות ועמה תהייה איפה הכי נכון לנו להיות – בחיק המשפחה בתל אביב, או עם הקהילה והחברים במלון. הדעות היו חלוקות ובסוף נפל הפור והחלטנו להגיע למלון עם שאר הקהילה.

הגענו לכנרת בשלהי הקיץ. החום של עמק הירדן, הכנרת היפה, הארוחות בחדר האוכל המשותף והילדים המתרוצצים בכל מקום הרגישו כחופשה אחת ארוכה בתוך קיבוץ של פעם. הילדים היו בעננים, ארוחות הערב המשפחתיות התחלפו בארוחות חברתיות. לאחר הארוחה הילדים שיחקו על מדשאות בתי המלון ואנחנו, ההורים, היינו מוטרדים בשאלות של מבוגרים, כמו – מה יהיה, האם הבאנו מספיק בגדים, תרופות, איך נחזור ליפתח ומתי? ההכרה כי אנחנו צמודים רק כ-1,000 מטר לסכנה אמיתית מעולם לא הייתה כל כך ברורה.

לאט-לאט הבנו כי עלינו לייצר לילדים מסגרת. כך הקמנו, ההורים יחד עם נציגות של משרד החינוך, כיתות למידה במרחבי בית המלון. אולם בית הכנסת הפך לכיתת לימוד לילדי כיתה ג', אולם הכנסים הכיל את כיתות ד'-ה', מקלט המשחקייה במלון הפך לגן וכן הלאה.

החיים במלון היו מורכבים. הילדים גילו את האטרקציה המשמעותית ביותר לילדי קיבוץ – המעלית. עלו וירדו בין הקומות, טסו עם הקורקינטים במסדרונות המלון, הלכו לכנרת בשעות לא שעות, הרעישו כיאה לילדים, דבר שלא פעם יצר מתחים בין החברים. אפילו שעת השינה עלתה כנושא משותף – מתי נכון להגיד לילדים להיכנס לחדרים? שאלות שאפיינו את הקיבוץ של פעם חזרו בעוצמה במרחב המלון. גם מצד הנהלת המלון נפלה ההבנה כי כעת החדרים הם למעשה הבתים שלנו והחלו להגביל אותנו במגבות, בהחלפת מצעים ובניקיון החדר. כך מצאנו את עצמנו מאבזרים חדר אחד ללא מטבחון בכל הדברים שצריך – ארון כתר, מגב, מטאטא, כלור, שישיות מים, בירות ויין. ומכיוון שחדר האוכל היה מוגבל בשעות, והילדים המתרוצצים היו רעבים גם בשעות אחרות, התחלנו לקנות אוכל שניתן לאחסן במקרר הקטן של החדר. מיני-בר שהצליח להכיל בערך עגבנייה, מלפפון, גבינה לבנה ומעדן.

בתחילת השהות במלון לא הגענו כלל ליפתח ומצאנו את עצמנו זקוקים לבגדים. מה גם שלא הייתה לנו מכונת כביסה ואת הבגדים המעטים שהבאנו כיבסנו ביד ותלינו במרפסות המלון. עם ישראל הטוב העביר, כמובן, תרומות של בגדים, ובהמשך מכונות ומייבשי כביסה; כיום יש רשימת כביסה מסודרת וחלק ניכר מההתכתבות בקבוצת הוואטסאפ הקיבוצית היא: "התפנה תור למכונת הכביסה השמאלית, מי רוצה?". ההבנה וההרגשה שאנחנו מפונים נמצאת כל הזמן, אך בסיטואציות הללו הרגשתי כל כך תלושה ועקורה מביתי. פעולות בסיסיות כמו הכנת אוכל, כביסה ואכילה בזמנים המתאימים לנו כמשפחה היו חסרים, והעלו את תחושת חוסר האונים ואובדן השליטה. גם המגורים בחדר אחד, ללא פרטיות בסיסית, והגעגוע הרב של הילדים לבית שלנו כל ערב, למיטה ולחדר שלהם, הקשו על המצב. יחד עם הכאב הגדול על המלחמה בארץ, עלו אצלנו כמעט כל יום שאלות ותהיות לאן ממשיכים מכאן וכמה זמן עוד נוכל לגור במלון. וככל שעלתה ההבנה שנאלץ לבלות זמן רב מחוץ ליפתח, החלו אנשים לעזוב את המלון למקומות נוחים ומתאימים יותר עבורם. אנחנו עברנו בהחלטה של (עוד) לילה של געגוע לאיילת השחר. למזלנו, הצלחנו להשכיר בית קרקע חמוד. שזה, במושגים איילתים, כמעט כמו זכייה בלוטו. 

כך הגענו בתחילת דצמבר למקום שהוא בית, על אף שהוא לא הבית שלנו. למקום שהוא הכי משפחה, מקום מוכר ונוף ילדות. לצד זה הכול היה שונה. הטיולים בערב במדרכות לא מוכרות, סיבוב מערכת ארוך, ריח אחר מהקיבוץ שלנו (בכל זאת, קיבוץ בלי רפת). מביטים על הרי נפתלי, כל כך קרובים ליפתח, ככה רחוקים. ושוב חוסר הוודאות והתלישות הרימו את הראש ועמם הגעגוע לבית שלנו, לקיבוץ ולקהילה שלנו.

ההגעה ליפתח נעשתה כבר יותר אפשרית, הבאנו מהבית את בגדי החורף ועוד מזכרות שיתנו לנו הרגשה של בית במשכננו החדש. התחלנו להכיר יותר ויותר מושגים איילתים – לעיתים, כשחששנו אם עשינו את הצעד הנכון, האם יהיה בטוח באיילת השחר, בכל זאת אין ממ"ד בדירה, אמרו לנו, "אל דאגה, באיילת השחר לא נופל כלום מהשמיים! – לא כסף, לא גשם ולא טילים". אני לא יודעת אם המשפט הזה תקף עדיין, כי החורף שקיבל אותנו פה היה בשיא עוצמתו.  ובכלל, הבנו שכדי להרגיש איילתים על באמת – כדאי לנו לרכוש קלאב-קאר, מיול או אפילו קלנועית ולהשתמש הרבה בצמד המילים – "חד משמעית".

והנה, חגגנו פה כבר את חג האביב, החטופים עדיין לא חזרו, ליפתח עדיין לא בטוח לחזור, אבל אנחנו כבר מרגישים פה עטופים ומבורכים. גילנו קהילה מקסימה, חברויות שנרקמות, חיוכים חמים על המדרכות ובעיקר ילדים ובני נוער שמרגשים אותנו בפתיחות וברוחב הלב שלהם כלפי ילדינו. הדבר המשמעותי ביותר הוא, אולי, שזכינו לגור עם המשפחה שלנו – עם סבא וסבתא, הדודים ובני הדודים. הבית עוד רחוק, המלחמה לא נגמרה ועל אף התלאות, לכאורה, אנחנו מודים יום-יום ויודעים שהיה יכול להיות גם אחרת.

משוועים לחזרתם של כל החטופים, לחזרתם בביטחון של תושבי העוטף והצפון לביתם, ושכל חיילנו יחזרו אלינו בשלום.

רעות (44), היא בת קיבוץ יפתח מטפלת רגשית (ביבליותרפיסטית); דותן (46), בן איילת השחר, קב"ט מועצה אזורית הגליל העליון מפונים עם ילדיהם נויה (15.5), תלמידת כיתה י׳ הלומדת כעת ב"משמרת שנייה" במבוא הגליל, עידו (12) תלמיד כיתה ו׳ ועופרי (9) תלמיד כיתה ד', הלומדים בבית ספר שהקימו אנשי יפתח במלון נוף גינוסר.

את הטקסט כתבה רעות לבקשת צוות החג ביום העצמאות האחרון.