אתחיל בשאלה, ואנא, ידידיי מקיבוץ דן, לא לקחת את זה באופן אישי: איך, איך, איך זכה קיבוץ דן שייזכר ויופיע בכל כך הרבה שירים? לא מדובר כאן בירושלים ולא בתל-אביב, לא בכנרת ולא בירדן, נכון, דן זה חומה ומגדל אבל זה קטן על ההיסטוריה של דגניה, ואפילו של כפר גלעדי, או איילת השחר, אז מה קרה שם אצל כותבי הפזמונים? איך זכה דן בכל כך הרבה שירים? ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, תיכף תבוא סקירה קצרה שתוכיח לכם, וגם אתם תתפלאו כשתגלו בכמה שירים מופיע קיבוץ דן.
כבר בספר שופטים
זה מתחיל רחוק, אפילו רחוק מאוד. כמו הרבה עניינים, עוד בימי התנ"ך. את היישוב דן אנו מוצאים לראשונה בספר שופטים (פרק י"ח). שבט דן התיישב בעת ההתנחלות באזור שהיום נקרא גוש… דן. לאחר שסבלו אנשי שבט דן מיד הפלִשתים במקום שיועד להם בגוש דן, הם תרו, איתרו, כיתרו ולבסוף כבשו את האזור המוכר לנו כיום כתל דן שליד נחל דן בקרבת קיבוץ דן. עכשיו אפשר להבין עניין ראשון, איך זה שכל ה"דנים" האלה כל כך רחוקים מגוש דן. בכל אופן, מאז האירוע ההוא, דן זה הצפון הכי צפוני שלנו.
בשביל להבין את הולדת מטבע הלשון שהוליד כל כך הרבה שירי דן, נרד רגע דרומה. ובכן, בדרום הכי מרוחק לאותם הימים נזכרת באר שבע. העיר מופיעה לראשונה כבר בספר בראשית (פרק כ"א), עת נשבעים אברהם ואבימלך בברית. מאז ולמשך דורות רבים זהו לנו הגבול הדרומי. אפשר לשכוח מירוחם מצפה רמון, הערבה ובוודאי מאילת. אליהם מגיעה הציונות רק במאה ה-20.
ועכשיו, אחרי שסידרנו את המפה, והבנו מאין ולאן, אנחנו יכולים להבין גם את הפסוק שילווה את דברינו בהמשך הסיפור הזה, "מדן ועד באר שבע". זה פשוט מאד ציון הגבולות של ארצנו הקטנטונת במשך 3,500 שנים לערך.
דן ובאר שבע חוזרים ומופיעים יחדיו במטבעות לשון, במסמכים היסטוריים, בפסוקים, בנאומים וכאמור – בשירים. נמצא אותם בשמואל א', "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע", בשמואל ב', "עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע"; במלכים: "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע"; וכך גם בעמוס, בדברי הימים ויש עוד, והביטוי נכנס לשפה. כשרוצים לומר על משהו שהוא נמצא בכל הארץ, משתמשים בביטוי הזה. אז נכון, מטולה, ואפילו כפר יובל וכפר גלעדי צפוניים מדן, אז מדוע עליהם לא שרים? כי הם חסרים את עטרת התנ"ך לראשם.
ואז הוא נכנס גם לשירים
כאמור, הביטוי "מדן ועד באר שבע" היכה שורשים בזמר. זאב ז'בוטינסקי כתב בשיר 'אסירי עכו': "מני דן ועד באר שבע מגלעד לים"; בשיר מימי הגעת הבריטים לארץ לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה נכתב: "הֵיטֵב יוֹדְעִים מִדָּן עַד בְּאֵר שֶׁבַע שֶׁאֶדְוִין פּוֹעֵל מְצֻיָּן וְחָרוּץ", שיר הומוריסטי כמעט, שכתב יוסף אוקסנברג (כן, זה שכתב "היה זה בשדה על יד המחנה") על אדווין סמואל, בנו של הנציב הבריטי; טשרניחובסקי כתב על בת יפתח: "מי כמוך יפה בארץ מבאר שבע ועד דן", ושיר ילדים שלא נודע מי כותבו (אך על פי אתר זמרשת מבוסס על שיר של רבקה דוידית): "כִּי מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע אֵין שׁוֹבָב כְּדָן". בקיצור, דן ובאר שבע היו גבולות הדמיון שלנו לאורך זמן רב.
והנה, בשלב האחרון של מלחמת השחרור, יומיים לפני י"א באדר שנת תש"ט, נכבשה אילת, ובאר שבע איבדה בכורתה כעיר הדרומית ביותר. אך טבעי הוא שמיום ההגעה לאילת, היה ביטוי חדש לתיחום מרחבי ארצנו: "מדן ועד אילת".
"מדפנה עד אילת"? לא בטוח
אלא שבשנות ה-60 הופיע שיר שעורר שאלה שמאפילה אפילו על שאלת גניבת הבכורה של יעקב מעשו. שיר מאוד מוכר, התוחם את ארצנו מצפון לדרום, אבל אין בו "מדן ועד באר שבע" וגם לא "מדן ועד אילת", אלא "מדפנה עד אילת". הוא נקרא 'שיר עולה מעמק', וכך זה הולך: "ולכן כולנו פה, באופן מיוחד, נזמר פה זמר מדפנה עד אילת". מה קרה כאן? איך הסתנן לו היישוב הזה אל פנתיאון הזמר? (ובנוסף, מה הוא עושה בסקירתנו הזו, שעיקר עניינה הוא קיבוץ דן בזמר?).
רגע לפני מתן תשובה, הבה נתקן עוול היסטורי אחר (והרי הבטחתי פרשיית גניבת בכורה). יש להודות שמתחילה מגיעה הבכורה לדפנה ולא לדן. קיבוץ דפנה הוקם ב-3 במאי 1939, קיבוץ דן יום אחד אחריו. יום אחד אחריו. כך שלאורך שנים זכותם של אנשי דפנה לחוש שדן גנבו בכורתם. אז איך הגיע קיבוץ דפנה אל השיר? הבה נציץ רגע באחד השירונים, או בעטיפת התקליט, או פשוט בגוגל. מבט חטוף ולא מקצועי, ילמד שאת השיר כתבה הפזמונאית, המלחינה… דפנה אילת.
וואו, עכשיו הכול ברור. שתלה המחברת, דפנה אילת, את שמה בין שורות שירה כמעשה פייטני צפת או ספרד, שהיו מצפינים שמם באקרוסטיכונים ונוטריקונים מחוכמים, למען תיוודע גדולתם בחרוזים ובתורה. אלא שאם היה הדבר כה פשוט, באמת שלא הייתה עילה להכליל את השיר במאמר נכבד זה.
פרק ראשון בפתרון החידה נעוץ במה שמכונה "ידע אישי". מקורו בכך שהמחברת דפנה אילת נועדה בכלל להגיע, לא לקיבוץ דן וגם לא לקיבוץ דפנה, אלא לקיבוץ יפתח. קיבוצי שלי, ומשם הידע האישי. דפנה דוידון, כך נקראה אז, הייתה חניכה בקן ימיה של התנועה המאוחדת, שחניכיו מעדת 'להבה' השלימו כגרעין 'נחשול' את יפתח. אז שמעתי לראשונה את שמה, וחבריה לגרעין סיפרו לי שדפנה אילת הייתה נערה, ואחר חיילת, צנועה מאד ולא היא שתטמון את שמה בשיר. אז מה קרה? ובכן, לא כך נכתב השיר! מה שנכתב במקור איננו "נזמר פה זמר מדפנה עד אילת", אלא "נזמר פה זמר מדן ועד אילת". אותו מספר הברות, אותן הדגשות והמילים מסתדרות יופי.
עכשיו כמעט הכול ברור. כמעט. נותרה לא ברורה השאלה כיצד נזנח "דן" ואומץ "דפנה"?
ובכן, היה זה בשנת 1965 לערך. במועדון 'צוותא' התל-אביבי התקיים ערב לכבודה של הפזמונאית דפנה אילת, והרי להיטים רבים כתבה. לחוה אלברשטיין כתבה, 'אהובי יצא לדרך, הפונה לים', ואת 'משירי ארץ אהבתי', לאריק אינשטיין כתבה על 'אורה', ו'אל תבכי ילדה', ולגשר הירקון כתבה את המוכר והמצליח משיריה: "אוי למה זה בלי הרף, את בי תוקעת חרב… הכול בגלל האהבה". ואותה השלישייה קיבלה לשיר בערב ההוקרה, שיר חדש. נכון, 'שיר עולה מעמק'. השתובבו חברי השלישייה ושינו מילה אחת בשיר, ושרו: "נזמר פה זמר מדפנה עד אילת". היו צחוקים, ונראה היה שמדובר בבדיחה זמנית והנוסח המקורי יחזור להישמע, אך, כשהלכה השלישייה להקליט את השיר (הוא הופיע בתקליטם השני 'התכנית החדשה'), ובאין המחברת לידם באולפן, שוב נחה עליהם רוח משובה, וגם בהקלטה חזרו על הבדיחה. וכך הונצחו המילים לעד. "מדפנה עד אילת". אבל אנחנו נזכור תמיד שגם השיר הזה נכתב על דן, ונזכור גם את "מני דן ועד באר שבע", ואת "מדן ועד אילת", ונוקיר את הקיבוץ הצפוני שהעניק לנו שירים כל כך יפים.
שִׁיר עולה מעמק
מילים ולחן: דפנה אילת
שִׁיר עוֹלֶה מֵעֵמֶק, מְטַפֵּס בָּהָר
מִתְגַּלְגֵּל לוֹ זֶמֶר, יָשָׁן אֲבָל מֻכָּר
וְלָכֵן כֻּלָּנוּ פֹּה בְּאֹפֶן מְיוּחָד
נְזַמֵּר פֹּה זֶמֶר מִדַּפְנָה עַד אֵילַת
הֵד עוֹנֶה לוֹ בַּגָּלִיל וּמִצְטַּלְצֵל בַּגַּיְא
וּמְזַמֵּר בְּקוֹל שֵׁנִי הָאַרְיֵה שֶׁבְּתֵל חַי
וְהֵד עוֹנֶה מֵעֲמוּדֵי שְׁלֹמֹה אוֹ אוֹ אוֹ
שִׁיר עוֹלֶה מֵעֵמֶק, מְטַפֵּס בָּהָר…
שִׁיר שֶׁהוּא עַלִּיז יוֹתֵר מִשִּׁיר הַמַעֲלוֹת
וּבִסְדּוֹם בְּקֶצֶב עֵר מִצְטַּרֶפֶת אֵשֶׁת לוֹט
וְהֵד עוֹנֶה מֵעֲמוּדֵי שְׁלֹמֹה אוֹ אוֹ אוֹ
שִׁיר עוֹלֶה מֵעֵמֶק, מְטַפֵּס בָּהָר…
מְזַמֵּר צוֹפָר עַל כְּבִישׁ בִּיְדֵי הַנֶּהָגִים
וּבְיַם סוּף מוֹבִיל כָּרִישׁ אֶת מַקְהֵלַת הָאַלְמֻגִּים
וְהֵד עוֹנֶה מֵעֲמוּדֵי שְׁלֹמֹה אוֹ אוֹ אוֹ
שִׁיר עוֹלֶה מֵעֵמֶק, מְטַפֵּס בָּהָר…
בְּלִי גִּיטָרָה מְזַמְּרִים גַּם צֶמֶד אַלְמֻגִּים
וּבְתִמְנַע הַכּוֹרִים מְנַגְּנִים בְּפַטִּישִׁים
וְהֵד עוֹנֶה מֵעֲמוּדֵי שְׁלֹמֹה אוֹ אוֹ אוֹ
שִׁיר עוֹלֶה מֵעֵמֶק, מְטַפֵּס בָּהר…
עפר גביש, בן וחבר יפתח. חוקר זמר עברי, כותב בספרים ובעיתונות, בעל פינה בגלי צה"ל. מגיש אירועי סיפור ושיר ומוביל טיולים מזמרים ברחבי הארץ ובעולם. דוא"ל: [email protected]
