* מאמר זה נכתב מתוך ניסיוני המקצועי כיועץ חינוכי ומורה במערכת החינוך לאורך שנים רבות *
הדיווחים בתקשורת לקראת פתיחת שנת הלימודים תשפ"ו על מחסור חמור במורים במערכת החינוך אינם צריכים להפתיע איש; זוהי מגמה הולכת וגדלה בשנים האחרונות. מדוע חסרים גננות ומורים במערכת החינוך? מדוע מגמה זו מתרחבת מדי שנה? ומדוע עוזבים גננות ומורים את תחום ההוראה לאחר מספר מועט של שנות עבודה?
לשאלות אלה, לעניות דעתי, שתי תשובות מרכזיות: הראשונה – סטודנטים רבים אינם בוחרים ללמוד הוראה או גננות בשל תנאי השכר והתדמית הלא מחמיאה של הפרופסיות הללו; ומבין אלו שכבר כן פונים לתחום, רבים וטובים לא יבחרו בסיום לימודיהם בהוראה כמקצוע לחיים. הסיבה השנייה והמוכרת פחות, עליה אבקש להרחיב כאן, נוגעת לחוסר המשמעת ולאלימות הפושה במערכת החינוך. זהו גורם מרכזי למצוקות של תלמידים ולנשירה של גננות ומורים מההוראה לאחר מספר מועט של שנות עבודה, במקרה הטוב.
מערכת החינוך בישראל מתמודדת בשנים האחרונות, בין השאר, עם שתי בעיות קשות הכרוכות זו בזו – חוסר משמעת ואלימות של תלמידים מחד, ועזיבת גננות ומורים את התחום, בעיקר בגלל אותן בעיות משמעת ואלימות, מאידך. צעדים שנקט בהם משרד החינוך בשנים האחרונות, כהעלאת השכר, בעיקר שכרם ההתחלתי של מורים, הכנסת מדריכות הכלה ואקלים חינוכי לגנים ולבתי הספר, והרחבת העיסוק בנושאים חברתיים/התנהגותיים, הם מהלכים נכונים אך לחלוטין בלתי מספקים. המציאות בה סייעות, גננות ומורים מגיעים מדי יום למקום עבודתם בדריכות גבוהה ובחשש, מבלי לדעת באיזה מצב פיזי ונפשי יחזרו הביתה, מוכרחה להשתנות.
יום בחייהם של גננת או מורה יכול להיפתח בקללות של תלמיד, להמשיך במכה לא צפויה, ולהסתיים בערב בצעקות מהוריו. זו איננה הגזמה, אלא מציאות יומיומית: גננות ומורים, וגם הילדים שבאחריותם, מוצאים עצמם חסרי אונים מול תלמידים אלימים. זוהי מציאות שמזינה מעגל סגור: האלימות הולכת ומתרחבת מצד אחד, ותסכול וייאוש המורים גוברים מהצד האחר.
הדברים שנכתבים כאן עשויים, אולי, להישמע קיצוניים מעט; יהיו מי שיאמרו שאני מגזים, מן הסתם, אבל רק כשאתה רואה את המציאות, רק כשאתה חווה אותה על בשרך, אתה מבין את חומרת המצב. מפעם לפעם מתפרסמים בתקשורת מקרים קשים של אלימות תלמידים בבתי ספר, במיוחד בבתי הספר התיכוניים, והציבור מזועזע; אך האלימות אינה מתחילה בבית הספר התיכון; היא מתחילה בדרך כלל בגן, ממשיכה בבית הספר היסודי ומשם מתפתחת וגדלה, כי אין מי שיעצור אותה. מי שעומד בחזית הגן והכיתה הם הסייעות, הגננות והמורים, שנפגעים מהאלימות בעצמם, מבלי שיהיה שום גורם שיגונן עליהם. בד בבד, גם מקרים של פגיעת תלמידים בתלמידים אחרים באמצעות השפלות, לעג, שיימינג, בריונות ברשת, אלימות מילולית, אלימות פיזית וחרם, מתגברים משנה לשנה.
יש ילדים שכבר בגיל גן מפגינים אי-קבלת סמכות ומרות. הם מתנגדים להוראות המבוגר באופן מילולי, ע"י קללות, ובאופן פיזי, ע"י מכות. ילד בגן או בכיתה א' כבר יודע לומר, למשל: "אסור לך לגעת בי!", או "אני אקרא למשטרה!", והגננות והמורים חוששים להפעיל סמכות שמא יואשמו בפגיעה בילדים. הילדים יודעים זאת, ומנצלים את נקודת החולשה. זהו מעגל סגור בעייתי מאוד: די בילד אלים אחד כדי לשבש את החיים של גן שלם, של כיתה שלמה ואפילו של בית ספר, ולמרבה הצער יש בדרך כלל יותר מילד אלים אחד בכל גן או בכל כיתה. הילדים האחרים, הלא-אלימים, חשופים הן לאלימות והן לחוסר האונים של המבוגרים שאמורים להגן עליהם, מה שמייצר סיטואציה מפחידה אף יותר.
חשוב לציין שמרבית הילדים אינם כאלה. מרבית הילדים לא מפגינים חוסר משמעת או התנהגות אלימה, אך המיעוט הלא ממושמע והאלים, הגדל בהדרגה, מכתים את המערכת כולה. פלא שעם שכר נמוך, מוניטין מפוקפק ולחצים כאלה נוטשים רבים את תחום ההוראה?
לעניות דעתי, בהתמודדות עם ילדים אלימים, אין, על פי רוב, די לקיחת אחריות הורית ודי יכולת הורית להתמודד. הפתרון של חלק מההורים הוא פשוט להאשים את הגננות והמורים בקשיים של ילדיהם. גם כאן צריך לומר – מרבית ההורים משתפים פעולה עם אנשי המקצוע, אך המיעוט שמתנגד ומערים קשיים מטיל צל על הכלל. ילד אלים שמקבל טיפול מתאים – פסיכולוגי, חינוכי ורפואי, יפגין, בדרך כלל, שינוי לטובה, ויוכל לשוב לתפקוד נורמטיבי. אך עבור טיפולים כאלה דרושים הורים שמוכנים לשתף פעולה. במציאות, הורים רבים לא נענים לכך. ובהיעדר הצבת גבול וטיפול, מצבו של הילד מתדרדר עוד יותר וגם הוא עצמו, כמובן, נפגע מכך – לא רק בהווה אלא גם בעתיד.
למצב מאתגר זה אני מעוניין להציע מספר פתרונות אפשריים:
- לאפשר לגננות ולמורים להפעיל באופן חוקי אחיזה טיפולית ומרסנת כמוצא אחרון. הכוונה היא להתיר להם לאחוז בילד המגלה תוקפנות בלתי נשלטת, ובכך למנוע ממנו לפגוע באחרים, בעצמו או ברכוש, עד שיירגע.
- להרחיב את סמכות הגננות ומנהלי בתי הספר להגדיל את טווח הזמן שבו ניתן להרחיק תלמידים אלימים לתקופות קצובות לביתם. הכוונה היא שלא תהיה הגבלה של הרחקה ליום אחד אלא אפשרות להרחקה של עד שבוע, גם ללא אישור הפיקוח (אך בידיעתו כמובן). מטרת צעד זה להעלות את מודעות ההורים לחומרת המעשים של ילדם, ולעודד אותם לגשת לטיפול שמציעים אנשי המקצוע. מבחינת התלמידים, המטרה היא להציב גבולות ברורים, ולייצר עליית מדרגה של סנקציה, לפני העברה לגן או לבית ספר אחרים.
- לאחר שמוצו ללא הועיל כל תהליכי הטיפול במסגרות הרגילות – העברת תלמידים אלימים למסגרת חינוך מיוחד מתאימה, על פי שיקול הדעת של משרד החינוך, גם ללא הסכמת ההורים.
- העלאת שכר המורות והמורים לרמה שתהיה אטרקטיבית דיה כדי להצטרף לתחום ההוראה ולהישאר בו.
לסיכום: המצב הקיים היום הוא אבסורדי. מחובתנו להחזיר סמכות, להחזיר שפיות, להחזיר שליטה. חייבים לשים סוף לפחד של תלמידים ושל מורים מפני אלימות, ולהחזיר ביטחון וכבוד למערכת החינוך.
