'פירמידת הצרכים' של מאסלו מדרגת את שלל הצרכים האנושיים באופן היררכי, על-פי סדר חשיבותם: בתחתית הפירמידה – הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים, כחמצן, מזון, מים, שינה; בראש הפירמידה – הצורך בהגשמה ובמימוש עצמי. ככל שמטפסים, כך על פי התיאוריה, בשלבי הפירמידה השונים, יורד אחוז האנשים המצויים בהם ביחס לכלל האוכלוסייה העולמית.
למימוש עצמי, השלב הגבוה בפירמידה של מאסלו, שני מסלולים עיקריים: האחד הוא הליכה בתלם, שחייה עם הזרם ועל פי החוקים שמכתיבות החברה והתרבות המקומית; בישראל בא עניין זה לידי ביטוי במסלול החניכה המוכר של כל צעיר: שירות צבאי, "הטיול הגדול" שמגיע אחריו, לימודים לתואר אקדמי, עבודה, הקמת משפחה. הדרך השנייה היא לקיחת סיכונים, יוזמה, תעוזה וקפיצה למים העמוקים; מאיה איזקוביץ' לקחה את הדרך השנייה, והצליחה. בגדול.
"הפעם הראשונה היתה פחד אלוהים"
איזקוביץ' נולדה וגדלה במעיין ברוך, להורים שעלו מדרום אפריקה והשתקעו בקיבוץ. "אבי מוזיקאי", היא מספרת; "הוא מנגן על המון כלים, כמו גיטרה, נבל, דיג'רידו (כלי נשיפה קדום, א.ד.). בנוסף הוא גם בונה כלי נגינה, ככה שכל החיים היתה בבית מוזיקה". בגיל 12 עברה המשפחה למושב כרכום שמעל הכנרת. "הקיבוץ של אז היה מאד סוציאליסטי, ולא הסכימו שלאבי יהיה עסק משלו", היא מסבירה; "הוא פתח עסק בראש פינה שנקרא 'שירת העץ', שם הוא בונה כלי נגינה אתניים וממציא כל מיני המצאות מוזיקליות".
מאז ומתמיד, היא מעידה על עצמה, נמשכה למוזיקה, אך את קולה גילתה רק בגיל 14. "עד אז", היא מחייכת חיוך רחב, "זה נשמע… בוא נגיד, לא טוב". עם השירה הגיעו גם הכתיבה והנגינה. "הייתי מנגנת בחדר שעות, ואף אחד לא ידע. למדתי שירים של האמנים שהשפיעו עליי יותר מכל, כמו אלאניס מוריסט, אדי וודר וכריס קורנל. כתבתי המון שירים, ושמרתי את זה לעצמי הרבה זמן. ככה זה התחיל להתפתח, והבנתי שזה מה שאני רוצה וצריכה לעשות בחיים שלי".
היציאה מהארון המוזיקלי לא איחרה לבוא, ובגיל 16 כבר הופיעה איזקוביץ' לראשונה במסגרת משלחת חילופי תלמידים בין בית הספר 'עמק החולה' לתלמידים קנדיים; "זו היתה הפעם הראשונה, וזה היה פחד אלוהים", היא נזכרת; "שרתי שם את 'שער הרחמים' של מאיר בנאי, ובקהל היה איזה בחור ששמע, ורצה להקליט אותי". משהשמיעה איזקוביץ' את ההקלטות לחברים קרובים, הסכר המוזיקלי נפרץ.
כדי להגשים את החלום, ידעה איזקוביץ' שעליה לצאת ללימודים ב'רימון', או להקליט אלבום בכוחות עצמה; חרף זאת, בתום התיכון התנדבה לשירות לאומי באלו"ט (אגודה לאומית לילדים אוטיסטים). בתום השירות, אז גם חוותה פרידה מהחבר הראשון, טסה אמה לביקור משפחתי בארה"ב, ואיזקוביץ' הצטרפה אליה. "חברות שלי בדיוק הגיעו לניו יורק, ואמרו לי – למה שלא תבואי? זה הסתדר לי עם הגשמת החלום: להגיע לניו יורק, ולעשות את הפריצה הגדולה במוזיקה".
ה'בארבי' הוא הבית
יומה הראשון של איזקוביץ' בניו יורק כמו לקוח מסרט הוליוודי: הילדה הקטנה מהכפר, עיניה הכחולות נוצצות מהתרגשות, על גבה תיק עם כל מטלטליה, ובליבה הרצון להגשים את החלום האמריקאי. "קרובת משפחה מלונג איילנד הורידה אותי בטיימס סקוור", היא מספרת, "ואני, שבתל אביב הייתי אולי פעמיים, עומדת ומחכה לחברה באמצע אחת הערים העמוסות בעולם".
החברות שכרו דירה נטולת רהיטים "באיזה חור בברוקלין", ויחד עם שותפה החלה איזקוביץ' להירשם לערבי במות פתוחות ואף להופיע, אך בחלוף חצי שנה הקסם של ניו יורק פג. "הרגשתי קטנה בתוך העיר הגדולה הזאת", היא אומרת; "מצד אחד, ניו יורק היא עיר שמושכת אליה אנשים יצירתיים ומוכשרים שבאים להגשים חלומות, כל אחד בתחומו; מצד שני, זאת עיר שקצב החיים בה מהיר מאד, ואם אין לך מטרה ברורה – אין סיכוי שתוכל לשרוד בה".
איזקוביץ' הרגישה שעליה לקחת פסק זמן, לחזור הביתה ולנסח לעצמה בבירור את השלב הבא בחייה. שלב זה, כך הבינה עם שובה, הוא הקלטת אלבום. היא מיהרה לשלוח סקיצות של שיריה לחברת תקליטים מוכרת, שמצדה הזמינה אותה לפגישה, אך כשהגיעה למשרדיה נאמר לה שהשירים ששלחה אינם רלוונטיים, ובמקומם הוצע לה להיכנס לתהליך עבודה ויצירה בן שנתיים, שלאחריו יחליטו "מומחים מטעם החברה" האם היא מתאימה או לא. "זה מאד הכאיב לי", אומרת איזקוביץ'. "הם לא יכלו להגיד לי את זה בטלפון? חשבתי שהם שמעו את הסקיצות ואהבו. יצאתי מאוכזבת מהפגישה".
אך גם האכזבה מחברת התקליטים לא ריפתה את ידיה, ואיזקוביץ' החליטה להקליט אלבום בכוחות עצמה. "היו לי הרבה שירים עם הגיטרה, אבל כסף – לא ממש. פניתי לכל מיני חברות שנותנות הלוואות לעסקים קטנים, וכולן סירבו. ההורים שלי הציעו שייקחו הלוואה בשביל לממן את האלבום, ושמקסימום אחזיר להם. זה היה סכום מטורף, אבל זה היה סיכון שהייתי מוכנה לקחת". איזקוביץ' פנתה לכל המפיקים באזור, עד שנתקלה ביוגב סמינה (אליפלט). "יוגב השמיע לי משהו שהקליט, וישר הבנתי שיש חיבור". חצי שנה עבדו השניים על האלבום, וכשסיימו להקליט החלה איזקוביץ' להופיע בצפון. היא שרה, בן דוד שלה ניגן, ו"במשך שנתיים רק האלבום היה בשטח, עבר מפה לאוזן, נמכר רק בהופעות". בתחילה העזה איזקוביץ' לבצע רק קאברים. "התביישתי לשיר שירים שלי. פחדתי שאנשים ישתעממו", היא אומרת. למרבה המזל, היא בכל זאת אזרה אומץ עם הזמן. "בכל הופעה הכנסנו עוד שיר ועוד שיר, והתגובות מאנשים היו מאד חיוביות".
מהצפון כבר עברו השניים להופיע בתל אביב – במועדון הבארבי, לא פחות. "אף פעם לא הייתי שם", מספרת איזקוביץ', "פשוט שלחתי מייל עם המוזיקה שלי, וחזרו אליי עם הזמנה להופיע. אחרי ההופעה, ניגש אלינו הבעלים ואמר שמהיום הבארבי זה הבית שלנו, ושהוא רוצה שנופיע אצלו פעם בחודש וחצי". סרט הוליוודי או לא?
אין דבר כזה – 'הפריצה הגדולה'
אחרי שנתיים של הופעות, כשהרגישה שהשטח כבר בשל ומוכן, החליטה איזקוביץ' לשחרר את האלבום לרדיו. ההצלחה לא איחרה לבוא, וכמה משיריה נכנסו במהירות לפלייליסט של גלגל"צ. "באותו זמן", היא נזכרת, "מלצרתי בבית קפה בתל אביב. באחד הימים ירדתי לקיוסק, לקנות קרח בשביל בית הקפה. כשנכנסתי התנגן השיר 'Is it alright' בגלגל"צ. זה היה מרגש ומצחיק בו זמנית".
האלבום הראשון שהוציאה זכה למעמד אלבום זהב, אחרי שמכר למעלה מ-15,000 עותקים. איזקוביץ' עצמה זכתה בפרס אקו"ם בקטגוריית תגלית השנה, עובדה שלא מונעת ממנה לשמור על איפוק וצניעות. "לפני שהתחלתי, הייתי בטוחה שזה קורה בבום – שיום אחד אהיה ידועה בכל העולם, והמוזיקה שלי תגיע למיליוני אנשים", היא אומרת, "אבל מהרגע שנכנסתי לעולם הזה הבנתי שאין דבר כזה, 'הפריצה הגדולה'. זה פשוט תהליך שנבנה מהמון דברים שונים, ומלווה אותי לכל אורך הדרך".
השלב הבא בתהליך היה הקלטת האלבום השני, וכשפגשה את המפיק יונתן דגן מ-'J.Views', היה הקליק המקצועי ביניהם חזק מכדי שיוכלו להתעלם ממנו. דגן הציע לה להגיע לניו יורק, ולהקליט את האלבום באולפן שלו. אחרי שנים של היעדרות, כשהזיכרון האחרון שחקוק בה מהעיר הן אותן הופעות בפאבים אפלים ואפופי עשן, חזרה איזקוביץ' לעיר הגדולה. "הפעם הגעתי יותר מוכנה, קצת פחות בשוק. הרגשתי שניו יורק כבר לא כל כך גדולה כמו שזכרתי, אלא שהיא מלאה בישראלים ובהמון מעגלים של אנשים מיוחדים. הפעם, הצלחתי למצוא את המקום שלי שם". איזקוביץ' הקליטה את האלבום, והחליטה להישאר בניו יורק. בשלב זה כבר צברה די מוניטין וניסיון כדי להופיע במועדונים נחשבים כ'Rockwood', ובפסטיבלים שונים ברחבי ארה"ב.
בימים אלה עובדת איזקוביץ' על אלבומה השלישי, במסגרתו היא משתפת פעולה עם סולן להקת 'הבלקן ביט בוקס', תומר יוסף. "זה התחיל מזה ששלחתי לו שיר", היא מספרת; "הוא התחיל לשאול אותי על המלים של השיר וזרק הצעה למלים אחרות; ככה בנינו שיר יחד, וזה יצא מאד מיוחד". תוך חודשיים בלבד, כבר הספיקו איזקוביץ' ויוסף להקליט ארבעה שירים. "אנחנו שני עולמות שונים מאד, ובגלל זה גם פניתי אליו – היה נראה לי מעניין מה יביא השילוב הזה". ולנו נותר רק להתאזר בסבלנות ולחכות שהשירים ישוחררו לרדיו, כדי שנוכל ליהנות מהיצירה המשותפת.
פורסם לראשונה בגיליון 206 מיום 24 במאי 2017
