כששמעתי לראשונה את ‘I’m not alone’ דמעתי, אבל השיחה שקדמה להאזנה של השיר הייתה דווקא כיפית ולגמרי מצחיקה. הבחור המצחיק והכיפי הזה הוא רון סטיבנסון, חבר להקת 'קומביין' לשעבר, שהוציאה את היצירה היפהפייה הזאת כבר ב- 2015, ולצערי לא זכיתי להתוודע אליה עד עכשיו; הפתיחה שלה הזכירה לי את הארקטיק מאנקיז, הסרטון שמלווה אותה שובר לב וטורד מנוחה, קולה של הסולנית מלטף ועמוק, ולא יכולתי שלא להתאהב מיד.
סטיבנסון (38, גדות), נשוי לטולה (אורטל, 36) ואב לשני ילדים צעירים (שלוש, ארבעה חודשים), הוא מוזיקאי צבעוני ומוכשר שצבר הרפתקאות, חוויות וניסיון מקצועי שדורשים טמפרמנט יוצא דופן ופתיחות נדירה, אבל כדי לעשות עם הסיפור שלו צדק, נספר אותו ממש מההתחלה.
לבד בברלין
"התחלתי להיות קצת יותר רציני עם המוזיקה קצת לפני שהכרתי את אורטל", כך הוא פותח; "אני וכמה חבר'ה מהאזור – דניאל תורג'מן, גלעד גור, יותם וייס וסטיבן ליפסקומב, התחלנו דרך של להקה. עשינו מן רוק אלטרנטיבי באנגלית, ומפה לשם, בשנת 2013, החלטנו לטוס איתו לברלין".
הצלחתם בארץ?
"אי אפשר להגיד שהצלחנו", הוא משיב בכנות; "הייתה תגובה מאד טובה בתור התחלה, אבל אחרי שהדרגים הגבוהים של התעשייה בארץ הבהירו לנו מה המסגרת הפוטנציאלית של הקהל שלנו בישראל, ולרוק אלטרנטיבי זה מאד קטן, החלטנו שבשביל להניע את הלהקה ואת המוזיקה אנחנו צריכים לצאת החוצה. החלטנו על ברלין. כל מי שהייתה לו בת זוג באה איתו, טולה באה אתי, וככה הגענו לברלין, ממש משפחה עליזה עם הרבה אופטימיות ותמימות אין קץ, מה שהיה הכרחי למהלך. היו לנו ציפיות שייפתחו בפנינו כל הדלתות כשנגיע".
בברלין אמנם הוציאה להקת 'קומביין' את תקליטה השני, אבל מהר מאד התברר לחברים שהצלחה וחשיפה בזירה התרבותית-מוסיקלית של ברלין היא סיפור לא פשוט בכלל. "מה שקרה זה שהגענו, ושלחנו מלא מיילים למועדונים, ואף אחד לא הכיר אותנו, ולא היה לנו קהל", מספר סטיבנסון. "לא היה כזה פשוט להשיג הופעות".
כבר ידעתם מה זה יוטיוב אז?
"זה עוד היה בחיתולים. אני רק אז התחלתי קצת להיות חבר של פייסבוק. בקושי ידעתי איך מעלים פוסט", הוא צוחק. "עוד לא ראינו את הפוטנציאל של יוטיוב, ולא כל כך הבנו מה עושים עם זה".
וכך ישבו להם החבר'ה הצעירים והמוכשרים, שהעבירו את כל חייהם מהגליל העליון לברלין, בתקווה לעשות שם את המוזיקה שלהם, רק שהעסק לא בדיוק התרומם. ייאוש גדול. "ויום אחד, אנחנו יושבים ככה, סופר-מתוסכלים, ובא אלינו חבר, ורואה אותנו ככה מתמרמרים ואומר לנו – תגידו, אתם יודעים שיש פה סצנת רחוב ממש חזקה? אתם מודעים לזה שאתם לא צריכים לחכות לאף מועדון, אתם יכולים פשוט ללכת לנגן את המוזיקה שלכם ברחוב, ולמכור את הדיסקים שלכם, וזה חוקי לגמרי?". באותה הזדמנות גם סיפק החבר דוגמא מציאותית וחיה של אמנית דרום-אפריקאית בשם אליס פיבי לואו (Alice Phoebe Lou), שמופיעה ברחובות ברלין ונהייתה, רק מזה, כוכבת-על. החבר'ה הסתקרנו.
"הלכנו לראות מה זה. באנו למאואר פארק, שזה המקום בו מתאספים כל האמנים בימי ראשון לנגן, וראינו אותה עומדת שם ומנגנת בגיטרה מול קהל של איזה מאתיים אנשים. הייתה לה ערמה של תקליטים שנעלמה בשנייה, והקייס שלה, עוד רגע אי אפשר היה להרים אותו מרוב מטבעות ושטרות".
החבר'ה הבינו שלא צחוק, יש פה משהו. כן, סצנת הרחוב בברלין היא עניין חי ונושם ובועט, ומפרנס אפילו. "עד אז בכלל לא חשבנו על נגינה ברחוב", הוא מודה, "אבל ראינו את הפוטנציאל, ועשינו איזושהי התאמה של סט אקוסטי כזה שמתאים לרחוב, והתחלנו".
חבר מביא חבר, הופעה מביאה הופעה
הופעות הרחוב, כך התברר, היוו נקודת מפנה של ממש; דברים התחילו באמת פתאום לקרות, ו'קומביין' התחילה לקצור (לא התאפקתי) את פירות העבודה הקשה.
"אחד הדברים היפים שקורים כשאתה מנגן ברחוב, הוא שאתה נחשף להמון קהל", אומר סטיבנסון. "אתה שם את השלט שלך, עם השם של הלהקה, עם הפייסבוק, ופתאום – בום! הלייקים מתחילים לעלות, אנשים מתחילים להיחשף אליך, מפיקים עוברים ושומעים אותך ואומרים בוא תופיע פה ותופיע שם. הקהל רואה אותך ברחוב, אתה אומר להם שאתה מופיע במועדון, הם באים לראות אותך במועדון ומספרים לחברים שלהם. זה קידם אותנו והביא אותנו להופעות ולמועדונים ולפסטיבלים ולטורים, ומה שעוד יותר מדהים, הרי שמכל אירופה באים לברלין. אז כשבאנו להופיע בצרפת ובהולנד, אנשים שראו אותנו במאואר פארק גילו שאנחנו מגיעים לעיר שלהם, ובאו לראות את ההופעה".
הלהקה התחילה לסלול לעצמה דרך עצמאית וגם, תודו – מאד מגניבה, אך כעבור זמן מה אחד מהם התגעגע פתאום יותר מדי, וחזר ארצה. "בשלב הזה התחילו קצת בעיות בהרכב", מספר סטיבנסון, "כי הרווחים עוד לא היו כאלה גדולים, היה קשה לחיות מזה, ואחרי שלוש שנים זה הגיע למיצוי והחלטנו להיפרד. בחברות, כמובן, אנחנו עד היום חברים מאד טובים, ועדיין משתדלים לכתוב מוזיקה ביחד, כל אחד ביבשת אחרת". הפריסה של החברים היום רחבה למדי – יותם עבר לאל. איי., שם הוא מנגן בלהקה הקבועה של נינט; דניאל, שיצאה ללימודי הוראת פיתוח קול, עדיין נמצאת בברלין, גלעד מתגורר בתל אביב. סטיבנסון עצמו, חרף העתיד המעורפל שניצב אותם ימים לפניו, החליט להמשיך במסלול לבדו.
עוד לפני שידענו מי זאת נטע ברזילי
באין לו להקה, החל סטיבנסון מחפש אחר אלטרנטיבות, וכך נולד לו סיפור אהבה עם המכשיר שנכנס למושגינו המוזיקליים לפני כשלוש שנים, הודות למתמודדת אירוויזיונית כריזמטית במיוחד.
"הלופר מגיע כבר משנות השבעים, אבל אף אחד לא חשב לעשות עם זה משהו, חוץ מאשר להתאמן בבית", מספר סטיבנסון. אבל הלופר גם מאפשר הקלטה בשכבות, ולפיכך גם מאפשר לאמן בודד לייצר סאונד של להקה שלמה. מיהר סטיבנסון להצטייד באחד כזה, התחיל להרים חומרים משל עצמו, ולהופיע ברחוב לבדו. "הבנתי שאין לי מה לחשוב על מועדונים, והיה לי מדהים ברחוב. סצנה אחת המגניבות שנתקלתי אי פעם. מוזיקאים מכל העולם, כל הסגנונות". אז יש מוזיקה , יש קהל, ויש סטיבנסון שנהנה נורא. ודווקא אז התחיל לקרות משהו מעצבן.
"מתברר שלא רק אנחנו שמענו על ההצלחה של אליס פיבי לואו, אלא עוד מאות ואלפי מוזיקאים. ומה שקרה זה שהם פשוט התחילו להגיע ולמלא את הרחובות". הוא מספר. "אנחנו עוד היינו צנועים, היה לנו איזה מגבר קטן. החבר'ה? הם היו מגיעים עם ציוד מלא להופעה – מערכות תופים, מערכות הגברה שלמות, משהו מטורף!". במהרה גררה הקקופוניה הזאת גם תלונות למשטרה, כמובן. "מי שהיה בהופעה נורא נהנה, רק מה, כל השכנים סבלו. נמאס להם, והם גם קלטו שזה כבר נהיה לא רק משהו של סופי שבוע. שיום-יום, מהבוקר עד הלילה, בכל רחוב יושב מישהו ונותן בראש". התלונות גררו אחריהן פקחים, הפקחים כבר הגדילו לקנסות והחרמות ציוד, "וממצב שממש התפרנסתי מזה, כבר לא יכולתי יותר לעבוד, כי זה לא חוקי", הוא אומר – "מותר לך למכור את הדיסקים שלך, מותר לך לנגן גיטרה ברחוב, אבל הגברה זה נגד החוק".
צריך לגרד את הילדים
כן, סטיבנסון התבאס קשות, אבל לא בחור כסטיבנסון ירים ידיים. "באותו הזמן הייתי מנגן בבית עם אוזניות, ונורא נהניתי מהסאונד", הוא מספר. "יום אחד אני יושב וחושב פתאום – מה יקרה אם אביא לכל הקהל שלי ברחוב אוזניות? ככה לא אפריע לאף אחד. לא אעשה רעש, לא אשתמש בהגברה, ומי שלא ירצה לא יהיה חלק מהמופע. האוזניות", הוא מסביר, "מכניסות אותך לאיזה עולם זר, ואפשר לשמוע בהן פרטים שאי אפשר לשמוע במערכות הגברה. הן מנתקות אותך פתאום מהרעש של הרחוב, ומכניסות אותך פנימה למופע. גם אוזניות בטבע הן קונטרסט מגניב". בשלב ההוא החלו להתחולל גם מלחמות ווליום של ממש ברחוב, "וזה הגיע לאלימות פיזית בין המוזיקאים. האוזניות עזרו לי לצאת מהמלחמות האלה. אני לא מפריע לאף אחד, ואף אחד לא מפריע לי". ובכלל, סטיבנסון מאמין שאוזניות הן העתיד של ההופעות המוזיקליות. "כשאתה שומע הופעה באוזניות, זה לא משנה אם אתה עומד מטר או מאתיים מטר מהבמה, תשמע אותו דבר. אתה גם יכול לשלוט בווליום באוזניות שלך, וזה יתרון ענק. התחום הזה הולך להתפתח עוד הרבה", הוא מבטיח, "ואני מקווה להיות מאלו שיובילו את ההתפתחות שלו".
האם השתתפתם מימיכם במסיבת אוזניות? אז הקונספט דומה, רק שסטיבנסון אשכרה ניגן לקהל שלו מוזיקה חיה. "בשבילי זה לא גימיק ולא כלום, זה היה פשוט פתרון של בעיה", הוא מסביר. "לקח לי קצת זמן לתפוס אומץ ולעשות את זה, אבל הלכתי וקניתי מערכת של אוזניות אלחוטיות ויצאתי עם זה לרחוב". החברים הישראלים חשבו שהוא השתגע, הרי יבואו וייקחו ויגנבו לו את הציוד, "אבל אני באתי בגישה שאני חייב לתת אמון. גם ככה כשאתה מופיע ברחוב אתה חשוף לגמרי. אין לך שום הגנה, זו סיטואציה מאד חשופה ואתה צריך לתת אמון בסביבה". בהופעה הראשונה, רק לשם הזהירות, הוא לקח חוט וקשר איתו את כל האוזניות אחת לשנייה. "מה שקרה", הוא צוחק, "זה שתוך שנייה כולם התבלגנו אחד עם השני, כי הם היו קשורים. התלוצצתי אתם, אמרתי שזאת המוזיקה שמחברת בינינו, אבל היה לי ברור שככה אי אפשר להמשיך, ושאני פשוט חייב לחלק את האוזניות ולסמוך על האנשים". סטיבנסון אזר אומץ, חילק לקהל אוזניות בתקווה שבסוף ההופעה הן גם ישובו אליו, "ובפעם הראשונה שהופעתי במאואר פארק הגיעו השוטרים וקיפלו את כולם, והגיעו אלי, והסתכלו עלי, וחייכו והמשיכו, כי לא היה שום עניין. לא הגברה ולא כלום. באותו הרגע קיבלתי אור ירוק".
סטיבנסון המאושר החל לערוך מופעי לופר ואוזניות ברחובות ברלין, צבר אוהדים ושבה את לב הקהל, ובמהרה החל לחרוש כך עם טולה אהובתו את כל אירופה, כולל טור שהחל בברלין והסתיים בפורטוגל. בערך בזמן ההוא, בישראל, נפטרה אמו, נועה סטיבנסון, מורה מיתולוגית לאנגלית, ובהמשך יועצת בבית הספר 'הר וגיא'. "זה אחד הדברים שהביאו אותנו חזרה לארץ", הוא מספר. "הרצון להיות קרובים למשפחה".
הם שבו לארץ, התמקמו בתל אביב, וגם שם המשיך סטיבנסון להופיע עם אותו קונספט במשך שנתיים. "היה לי מקום ברוטשילד, הייתי מגיע לשם שלוש-ארבע פעמים בשבוע, וחייתי שם ככה וזה היה ממש מגניב", הוא נזכר, ומבקש לפנות לרגע לכל הקוראים המוזיקאים – "הטקטיקה של הרחוב היא טקטיקה חזקה מאד לכל מי שיש לו פרויקטים שהוא רוצה להוציא לדרך. ברגע שאתה מופיע ברחוב ויש מולך קהל, אתה בהופעה לכל דבר. זה לא שונה בכלום מהופעה על במה. אתה יכול לצבור ניסיון מטורף ולחשוף את הפרויקט שלך. תשכחו מהדעות הקדומות לגבי הופעה ברחוב. לכו, תנסו, זה יכול רק להקפיץ אתכם".
וסטיבנסון באמת המשיך עם הופעות הרחוב, עד שבאחד הימים קיבל טלפון מחבר טוב מגדות, גיל אינלנדר, אמן ג'אגלינג, שביקש ממנו טובה קטנטנה – להחליף אותו באיזושהי סדנה. סטיבנסון הזורם זרם, כמובן. "לא ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות, אבל זאת הייתה למעשה הסדנה הראשונה. סיפרתי להם את כל מה שסיפרתי לך, ואז פשוט חילקתי לכולם אוזניות ואמרתי – יאללה, בואו תנסו לעבוד עם הלופר".
מאז עברה העשייה הזאת לא מעט גלגולים, והסדנאות שהוא מעביר התגבשו והתפתחו ונעשו קונספט ברור ומגובש. "היום אני פותח כמה עמדות של לופר", הוא מספר. "בחצי הראשון של הסדנה אני מראה את הטריקים שאני עושה – איך מפעילים, איך משתמשים באפקטים, איך לוקחים שיר ועושים לו גרסת לופר. תוך חצי שעה-ארבעים דקות אני משחרר אותם ללופרים והם עובדים בקבוצות. האוזניות מאפשרות לכל אחד לשמוע רק את העמדה שלו, וככה שלושים אנשים עובדים באותו חדר, ואף אחד לא מפריע לאף אחד. הם פשוט מתיישבים על הלופרים ועובדים בעצמם. הלופר הוא מכשיר אינטואיטיבי מאד. באים, לוחצים על הכפתור וזה קורה, וזה נורא כיף. אני אפילו לא אומר להם מה לעשות. הדברים פשוט נשפכים מהם, וזה מדהים לראות איך אנשים שאין להם שום רקע מקדים במוזיקה פתאום מייצרים דברים שעם קצת שיוף יכולים להיות ברדיו".
הסדנאות המגניבות הללו מתאימות לכל טווח הגילאים; מצעירים ועד מבוגרים, כולם נהנים ומצליחים לייצר מוזיקה בהצלחה מפתיעה, אבל מה שממש הטיס את העניין לאחרונה זו ללא ספק תכנית 'תוסס' שמפעילה המועצה עבור ילדים ובני נוער. "הקורונה גמרה לי את העסק בהתחלה", הוא מספר, "היו ביטולים מפה ועד אינעל העולם. זו הייתה תקופה מעצבת, לא הייתי זכאי לשום דבר מהמדינה ומהר מאד גם הבנתי שאני לא רוצה שום דבר מהמדינה. זה היה רגע מכונן – הבנתי שאם אין אני לי מי לי. אמרתי לעצמי שאני גם לא רוצה שאף אחד יעשה לי טובות, ושאני רוצה להרוויח בעצמי, ואז באה 'תוסס' וזה היה ממש – וואו, איזה יופי! לא מנסים סתם לזרוק עליך כסף, אלא ממש נותנים לך לעבוד! נראה לי שהייתי כמעט בכל קיבוץ באזור מאז. ב'מבוא גליל' ממש אימצו אותי. הייתי שם בטח עשר פעמים השנה. אני מאד אוהב לעבוד עם ילדים ובני נוער, זה חיבור שכנראה ספגתי מאימא שלי. והילדים פשוט עפים על הלופר. צריך לגרד אותם מזה אחר כך".
הסדנאות תפסו יותר תאוצה אחרי נטע ברזילי?
"עשיתי את זה עוד לפני נטע, אבל לפני זה אף אחד לא ידע מה זה לופר, ופתאום עכשיו כולם יודעים, אז זה מאד מקל עליי את הפיץ', מה שנקרא. בפעם הראשונה שראיתי את התכנית מיד קלטתי שנטע הולכת להיות טירוף. לצערי, את המוסיקה המסחרית שלה היום היא לא עושה עם לופר, וזה חבל, כי היא מעולה עם זה, אבל אלה במות גדולות, והפקות של מיליונים, אז אני יכול להבין את השיקולים. בכל זאת, הייתי שמח לראות אותה עושה יותר ויותר לופר".
נותן בראש עד שאני אתחרש
גם לסטיבנסון עצמו חלומות גדולים. כרגע הוא מפעיל את הסדנאות, כמו שהוא מגדיר זאת, "בטקטיקת המסעדה הקטנה והמלאה. עד שלא יהיה לי תור מאד ארוך בחוץ, אני לא אגדיל אותה"; בבוא העת, הוא מבהיר, כשיבשילו התנאים, זה הולך להתפתח למשהו גדול בהרבה. במקביל הוא ממשיך לעבוד על מוזיקה מקורית, עם הרכב מוזיקלי איכותי שהוא מוביל בשם Tribo (תבדקו את זה ביוטיוב! זה טוב ממש!), שמייצר מוזיקה אינסטרומנטלית שמשלבת בין סגנון שבטי, טראנס, קצת מודרני וקצת ישן. "אני נורא אוהב שיש לי גם וגם", הוא אומר על השילוב בין השניים. "בסדנה אני תמיד מביא חומרים שאני עושה, אז הכול מתחבר יחד בסוף. אני חי את החלום, אני עושה את מה שאני אוהב".
חלומות על במות גדולות עוד יש?
"כן, וכדי להצית אש גדולה, מה שנקרא, אני עושה הרבה מדורות קטנות. בינתיים אני מאד נהנה מקהלים קטנים. בואי נאמר שאם יציעו לי מופע אחד מול 50 אלף איש או אלף מופעים מול חמישים איש, אני לוקח כרגע את האלף מופעים. ההרכב הזה יחסית חדש, הוא כיפי ואני מקדם אותו כל הזמן, וצופה לו דברים טובים. אני מרגיש שרק התחלתי. תמיד בגישה של תלמיד, פרש, שמוכן ללמוד ולהתלהב מסגנונות חדשים. אני רואה את עצמי בן 60 נותן בראש על הבמות, ותמיד אומר, עד שאני אתחרש. כבר עכשיו צוחקים עלי. אני מנגן עם נגנים צעירים ואני תמיד כזה – תגביר, תגביר, אני לא שומע!".
איזו מוזיקה באמת אתה שומע להנאתך?
"בגלל שביום שישי עשינו איזה אירוע מגניב, והם מאד אהבו רגאיי, אז השבוע נדלקתי על רגאיי. כל השבוע אני מסתובב ושומע רגאיי. אני נדלק כל פעם על משהו אחר. המקורות שלי הם של רוק, אבל אני מת על כל הסגנונות שמעבר, על אלקטרוני, טראנסים, בשנים האחרונות נהייתי חולה טראנסים, היפ-הופ גם; היום אני אוהב הכול, היוטיוב מבולבל ממני לגמרי. אם זה נשמע טוב, אני אוהב. נועה קירל. אני מת על נועה קירל! אני נחשף להמון מוזיקה של ילדים ונוער, ופתאום גיליתי שאני אומר בלי להתבייש – נועה קירל ממש טובה!".
להזמנת מופעים / סדנאות: 050-7577080, או במייל: [email protected]
פורסם לראשונה בגיליון 244 מיום 12 במאי 2021
