להביט מעבר לאופק

אלפי רקטות וכטב״מים זרמו בגליל מאז פונו חלק מיישובי הצפון מבתיהם. מטולה, בה אני מנהלת את בית הספר 'הנדיב', פונתה בשבעה עשר באוקטובר. חמישה ימים אחר כך פתחנו את בית הספר במלון בטבריה. צוות המורים ואני הגענו עם ציוד לימודי ומשחקים שהבאנו מהבית, כדי שנוכל להתחיל עד שמתארגנים. באנו עם אש בעיניים לבצע משימה כמעט קדושה, והגחלת נשארה דולקת עד סוף השנה.

אם מניחים לרגע בצד את הפינוי על כל המשמעויות והנגזרות שלו, הייתה לנו בסך הכול שנה לא רעה בכלל. אמנם הקמנו מחדש את בית הספר שלוש פעמים תוך פחות מחודש, אבל מאמצע נובמבר כבר היינו במבנים ראויים המשקיפים לכינרת ומצאנו לנו בית טוב. הילדים, גיבורי וגיבורות-על של החיים בישראל, הגיעו לבית הספר ולמדו למרות הנסיבות המורכבות, קיימנו מספר פרויקטים לימודיים וחברתיים משמעותיים ושמרנו על צוות בית הספר – אף הם גיבורי וגיבורות-על שפונו ועברו טלטלות אישיות ומשפחתיות – כמעט בשלמותו. החזקנו באמונה אמיתית וחזקה שחינוך זה תקווה ושיש לנו זכות להיות מחנכים ומחנכות בתקופה הזו.

קהילת בית הספר השתנתה במהלך השנה. תלמידים שלנו עזבו את בית המלון לטובת מגורים בבית או בדירה ובמקביל נקלטו עשרות תלמידים מיישובים אחרים. כל תלמיד שנכנס או יוצא מכיתה מייצר תנועה רגשית, חברתית ולימודית – לעצמו, לחברים בכיתה ולצוות החינוכי. הפרידה מתלמידים ותלמידות שלנו העציבה אותנו מאוד, לצד הבנת המהלך המשפחתי, אבל המשכנו להיות אופטימיים ומלאי תקווה. 

בסוף שנת הלימודים הוחלט שבית הספר יעבור למתחם בתי הספר שנפתח בצח״ר. לצערי, השילוב של המיקום והקושי למצוא בתים להשכרה באזור בכלל, ובמחירים סבירים בפרט, גרם לכך שנרשמו לבית הספר מעט מדי תלמידים והגענו למסקנה שלא נכון עבור התלמידים לפתוח בית ספר כל כך קטן. וכך, בית הספר 'הנדיב' לא ייפתח ב- 1 בספטמבר, לראשונה מזה כ-120 שנה!

ההחלטה לא לפתוח את בית הספר כאבה מאוד. כל כך קיווינו להתחיל עוד שנה יחד ואולי גם להתחיל ולאסוף את השברים. באופן סמלי, או סתם כחלק מהמציאות המטורללת, באותו שבוע שבו הוחלט לא לפתוח את בית הספר בצח"ר, מבנה בית הספר במטולה נפגע מטיל נ״ט. 

צוות בית הספר והתלמידים התפזרו ברחבי הארץ ויידרש מאמץ אדיר מכולנו לשמר בכל זאת קשר ותחושה של קהילה. זה מורכב, כי המעבר מייצר מעגלי השתייכות חדשים והחיבור למעגלי השייכות הנוספים מהעבר יכולה לבלבל ולטלטל, ילדים ומבוגרים כאחד. זה כמובן הופך את שיקום הקהילה למשימה מאתגרת הרבה יותר.

שנת הלימודים בגליל נפתחת עם הרבה סימני שאלה ביטחוניים. בתי הספר הלא מפונים בגליל העליון ייפתחו, אבל התושבים, בהם התלמידים וצוותי החינוך, נושאים איתם תחושות של הפקרה ונטישה על ידי מוסדות השלטון. כאמא לארבעה ילדים בכיתות ד’-י״ב, אני לא רגועה ומאוד דואגת. אני סומכת על צוותי החינוך שעושים כל מה שניתן בנסיבות האומללות האלה, אבל הבטחת ביטחון ילדינו לא נמצאת במגרש שלהם.

"ביום שאחרי", כפי שמכונה החזרה לשגרה, תהיה תקופה ארוכה של שיקום פיזי של יישובינו השרופים, של בתים ומוסדות שנפגעו ושל תשתיות שנהרסו. זה ייקח המון זמן. אי אפשר להמעיט בנזק הנפשי שנגרם לילדים ובני הנוער, למשפחות שנהרסו ולאנשים שאיבדו את מטה לחמם. כל אלה הם חלקים של מעגלי החוסן שנשברו ויעברו שנים עד שיאוחו, אם בכלל. באשר לחינוך, אני סבורה שיש למנהיגות המקומית הזדמנות לעשות מהפך. צריך לשלב ידיים ולאחד את הכוחות והמשאבים, ללא קשר לשיוך רשותי, ולייצר עבור הילדים שלנו מציאות חינוכית חדשה ואיכותית. זה בידיים שלנו כתושבי הגליל ואנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו. מוכרחים להביט מעבר לאופק, לשרטט את תמונת העתיד החינוכי הרצוי בגליל העליון ולשים את עצמנו על המפה תוך שאנו פועלים להגשימה.