לא על הלחם לבדו (גם על העוגיות)

בעידן בו מאפיות קטנות ומטריפות זוכות (ובצדק!) לתהילה קיבוצית מחודשת, נזכרנו במאפייה ההיסטורית של איילת השחר ובאופה אחד, יחיד ומיוחד, שכל מי שחי שם בין שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-70, לא יכול שלא להיזכר בו בערגה. המאפייה המיתולוגית, שאפפה את ילדותם של איילתים רבים בניחוחות מתוקים, הייתה מקום לעליה יומיומית לרגל, גם בגלל הלחמים הטריים שיצאו חמים מהתנור ('לחם-חי' מישהו?), אבל בעיקר בגלל סַלים (במלעיל) – האופה החביב שאפה אותם.

עם סינר עטור כתמי קמח על גופו, כובע טבחים על ראשו וחיוך רחב על פניו, סלים היה מקדם את פני הבאים בשמחה ובעוגיות. עבור ילדי הקיבוץ, אותם אהב במיוחד, 'עוגיות סלים' (כפי שהן מכונות עד היום) – היו הצ'ופר האולטימטיבי של אותם ימים. ילד שהתמזל מזלו והיה נשלח למשימה כלשהי מטעם המטפלות באזור חדר האוכל והמטבח – ידע שיעבור גם אצל סלים במאפייה ויזכה לקבל מידיו המקומחות את פסגת האושר. המאפייה של סלים הייתה מוסד מקומי שעד היום מעורר געגועי נוסטלגיה בקרב בני משק מבוגרים, שפעם היו ילדים.

האופה מבגדד

סלים חייט עלה לישראל מבגדד שבעיראק והגיע לאיילת השחר עם אשתו רגינה ב-1950 לאחר מלחמת השחרור. על עברו של סלים בבגדד, על חבלי הקליטה שלו בארץ, ועל אישיותו המיוחדת  כתב מיכאל בן יוסף ז"ל, חבר איילת השחר, ב-1961 (מתוך "איילת מבשלת", ספר האוכל והנוסטלגיה שיצא בחג המאה של איילת השחר, בעריכתה של טובה ברוק):

"סלים הדואג ללחם חוקנו והשופע טוב-לב, אדיבות ונימוס – הוא אחד האנשים הפופולריים ביותר במשק, אהוב על הילדים והחברים גם יחד. 'סלים, יש לך פיתה?' שואל בהיסוס זאטוט מהגן. 'בטח', עונה סלים ובת צחוק לבבית וטבעית מביעה את שביעות רצונו מההזדמנות שניתנה לו לשמח ילד. גם לחברות יש גישה חופשית למאפייה. סלים מוכן תמיד לעזור, לתת, לאפות: 'אני מקבל את כולם יפה, אני מבסוט והם מבסוטים'. והוא משתדל שכולם ייהנו, זאת פילוסופיית החיים של סלים. אם תשוחח איתו תלמד על עיקרי גישתו לחיי הקיבוץ: 'העתיד שלנו כאן, כולנו משפחה אחת'.

בשעת ביקורי במאפייה למדתי כי התנור מחזיק חם מהבוקר עד ארבע אחרי הצהריים. במאפייה עסוקים לפחות 12-13 שעות ביום. (סלים) מסתדר בלי עזרה, יום אחד אופה בשני תנורים, למחרת בתנור אחד. אין בזבוז, אופה כ-200 ככר לחם ביום, גם לצרכי בית הארחה. האורחים בבית הארחה נהנים מאוד מהלחם ורוצים לבקר במאפיה. ככר לחם עולה 10 אגורות לעומת 20 אגורות שעולה ככר קנויה".

בהמשך מספר בן יוסף על שיחה שנערכה בחדרם של סלים ורגינה אשתו, בה למד על הקשיים בעלייה לארץ בהיעדר שפה משותפת: "סלים בחושו הבריא הכה שורשים עמוקים בציבור ומצא את אושרו בדרך הקיבוצית. בחוץ-לארץ כעשרים שנה כחייט והתפרנס יפה, בראשית המשיך לעבוד בחייטות ואחר כך עבר לעבוד במאפיה ולמד את המקצוע תוך כדי עבודה, מבלי שקרה לו שום פנצ'ר. סוד הלחם הטעים הוא הרצון הטוב ושהחברים יהיו מרוצים. הלוואי שהתבלין הזה", חותם בן יוסף את רשימתו בתקווה כה רלוונטית לימינו אנו, "יתפשט בחברתנו בכל שטחי החיים ואז יהיה עוד יותר טעם לחברתנו הקיבוצית".

התנור

את תנור הלבנים הגדול במאפייה של סלים בנה משה רוגובסקי, אומן תנורים ידוע בתקופה ההיא, שכיאה לאומן גם חרט עליו את שמו. מלבד התנור של סלים, קיים רק עוד אחד כזה בארץ (במאפייה ירושלמית ותיקה). לתנור יש לוע אדיר מימדים בעומק שלושה מטרים וחצי, ובימיו של סלים הוא בער שעות רבות והפיץ תמיד חום עז.

בשנים האחרונות, בזכות כמה אנשים נחושים ונוסטלגיים באיילת השחר, חודש התנור וחזר להפיץ ניחוחות מאפים משכרים באירועים קהילתיים. במהלך המלחמה יצרו האיילתים במאפייה של סלים את הפרויקט 'חלות של תקווה' – מבצע אפיית חלות לשבת שחולקו למשפחות חיילי המילואים, הסדיר והקבע, בתקווה לימים יפים וטובים, לשובם של כל חיילינו בשלום, ולהחזרת כל החטופים.

ואי אפשר בלי המתכון ל'עוגיות סלים' המפורסמות, שאמנם, כמו מאפים רבים בימים ההם, הכילו כמויות בלתי הגיוניות של מרגרינה, אבל היו ועדיין הכי טעימות בעולם: