לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?

דני סנדרסון נולד בכפר בלום, אבל שמונה שנים מכריעות בחייו חי בניו-יורק. מגיל עשר ועד שמונה עשרה. בניו-יורק ספג לא רק אנגלית ורוקנ'רול אלא גם אווירה. אווירת הסיקסטיז. אחד האייקונים התרבותיים של השנים ההן באמריקה היה 'התפסן בשדה השיפון', ספר הפולחן של ג'יי.די. סלינג'ר.

סנדרסון נולד ב-1950, התפסן התפרסם ב-1951. בשנות ה-60, כשסנדרסון הגיע אליו, כבר היה לאגדה. הספר עוסק ביום וחצי בחייו של הולדן קולפילד, וכל פרשנות שתגידו על השם הזה, או על הספר בכלל, מישהו כבר אמר. הספר הוא ביקורת על החברה המודרנית, על החינוך, על החומרנות, על הצביעות, על הקפיטליזם; לא אאריך בכך כי מה שמעניין אותי הפעם הוא משפט אחד מתוך הספר. כן, "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא". אני חושב שבגלל המשפט הזה גם אני קראתי את הספר.

גם על המשפט הזה נכתבו הררי פרשנויות. לאורך הספר שואל הולדן את השאלה הזו כל מיני אנשים. פִירְשֶנוּ שזה חומר ורוח, שזו פנייה לחברה החלשה בניו-יורק. מצטער. לא מדברות אלי הפרשנויות האלה. אני חושב שזו פשוט דוגמה לשאלה תמימה שלא שמת לב אליה עד שלא שאלו אותך אותה. זה משהו שכשאתה שומע אותו, אתה אומר לעצמך –  וואלה, איך לא חשבתי על זה קודם? לאן באמת הם נעלמים? מישהו השווה את זה ל-"מה עושות האיילות בלילות?". אהבתי. וזה מה שמקשר אותי ל'דון קישוט' של דני סנדרסון.

השיר הופיע באלבום 'קופץ לשנייה' שיצא ב-1990 ומיד היה ללהיט, לשיר שגם סביבו יש מעשיות והילת פולחן. מספרים שכמעט נשאר על שולחן העריכה ורק ברגע האחרון צורף לאלבום. דני סנדרסון עצמו מספר בהופעותיו שבהתחלה כתב בכלל 'הו יענקל'ה'. במצעד שירי סנדרסון שקיימה רשת ג' זכה השיר במקום הראשון. לפני גלית, ברוך, רוני, ציפי פרימו והדודה והדוד. רבים בוחרים אותו כשיר החתונה שלהם, רבים מקדישים אותו בימי הולדת לאנשים תמימים וחולמי חלומות רחוקים. הייתי נורא גאה כשפעם, במסיבת פרידה מלהקת נוער שניהלתי, עמדה מולי נערה, אולי מטר ממני, לא יותר, ושרה לי את השיר הזה ישר לעיניים.

אה, ועוד משהו. זה פשוט שיר יפה. כל כך יפה.

שאלתי את דני סנדרסון מאין ההשראה והוא ענה, "שמונה שנים חייתי בניו-יורק ולא פעם הרגשתי קצת כמו קולפילד".