"אתמול אחר-הצהריים", כתב קומרובסקי בפוסט שהעלה בשבוע שעבר ברשתות החברתיות, "התרגשתי ממש לבקר את אנשי איילת השחר שהצליחו להשמיש את התנור המיתולוגי של הקיבוץ הבנוי לבני שמוט בידי משה רוגובסקי. התנור נבנה מתחת למגדל המים הישן של הקיבוץ וכולו אומר ארץ ישראל היפה של פעם. שמחתי כל כך לפגוש את האנשים הטובים האלה שהכינו לי לחמים ועוגות בתנור וכאילו נלחמו במודרנה. רומנטיקנים אמיתיים ומלאי תשוקה לבצקים".
המוציא לחם מן הארז
הכל התחיל ביוזמה של האופות והאופים (טוב, בעיקר אופות) שחיפשו פעילות מגבשת וכייפית. "הצוות שלנו עובד כבר כמה שנים בחגים ובאירועים קהילתיים", אומרת מיכל חרמוני ממובילות הצוות. "אחרי כמה מכירות מוצלחות הצטבר לנו סכום של כסף, אז חשבנו לצ'פר את הצוות בסדנת אפייה עם ארז". מיכל כתבה לקומרובסקי, סיפרה לו על המאפייה הישנה ששופצה, על התנור המיוחד שקבוע בקיר ועל הצוות שעובד בהתנדבות עבור הקהילה. קומורבוסקי מצידו לא נשאר אדיש. "הוא אמר שזה נשמע מסקרן וביקש שאשלח לו תמונות", מספרת מיכל. "אחרי שהפצצתי אותו בתמונות הוא מאוד התלהב, שאל איך אנחנו מבעירים את התנור ואמר שלפני שקובעים סדנה הוא חייב לבוא לביקור".
ביום שנקבע לביקורו של קומרובסקי, הפעילו נשות המאפייה את התנור, הכינו בצק, לשו, גלגלו והכניסו לתוך לוע התנור שלל לחמים, מאפים ועוגות. "באותו בוקר הכנו לחמניות לקייטנת הוואדי של ילדי הקיבוץ", מספרת מיכל, "ככה שבכל מקרה הבערנו את התנור וחיכינו לארז". כשהוא הגיע המאפים כבר היו מוכנים, התנור עוד בער, והריח המתוק מילא את חלל המאפייה הקטנה. "הוא הסתכל על התנור ועל מה שיצא ממנו, ונדהם", מתארת מיכל. "סיפרנו על סלים, האופה המיתולוגי של איילת השחר, על התנור עצמו שנבנה לפני כמעט 90 שנה ועל איך העבירו אותו מתחת למגדל המים".
את תנור לבני השמוט בנה משה רוגובסקי, אומן תנורים ידוע, שהטביע את חותמו על שורה של תנורים יוצאי דופן שנבנו בארץ משנות ה–30 ועד שנות ה–50 של המאה ה–20. כיאה לאומן, רוגובסקי גם חרט את שמו על התנור בעל הלוע אדיר המימדים, שעומקו שלושה מטרים וחצי. מלבד התנור באיילת השחר, היה רק עוד אחד כזה בארץ – במאפיית לנדנר הירושלמית הוותיקה.
מודל עסקי של התנדבות
במשך כמעט שעה וחצי ישב קומרובסקי עם הצוות, קיבל סקירה היסטורית, נפעם מהסיפורים, צילם את התנור וטעם מתוצריו – מהלחמים מסוגי קמחים שונים, מעוגת התפוחים ומעוגת השזיפים המיוחדת. "ותוך כדי", אומרת מיכל בחיוך, "כולנו מסתכלים איך הוא אוסף ככה את הפירורים מהשולחן אל פיו, כדי לא לפספס אף אחד".
ואז, אחרי שצללו לסיפורי העבר המרתקים, שאל קומרובסקי את הצוות מה המודל העסקי של המאפייה. "ענינו לו שכאן לא מכירים מודלים עסקיים", משתפת מיכל, "שהכל בהתנדבות וברוח טובה של עשייה, ושאם אנחנו מרוויחות קצת ממכירת חלות ועוגות זה הולך לשדרוגים קטנים במאפייה". ובאמת, בשנתיים הקשות שעברו על כולנו – בטח בתחילת המלחמה – רוח ההתנדבות עפה אפילו גבוה יותר. צוות המאפייה עבד שעות נוספות גם באפייה לחיילים ששהו בקיבוץ וגם באירועי קהילה מקומיים. "יש בנות שאמרו שבתקופה הרעה הזאת המאפייה בשבילן הייתה משהו ממש תרפויטי".
ומה לגבי סדנת הלחמים לצוות? זו תתקיים ככל הנראה רק לקראת החורף, כי החום כאן בעמק, ובארץ בכלל כפי שהסביר קומרובסקי, לא טוב ללחמים. לפני שעזב הוא הבטיח שיבוא שוב, ובתור תושב הגליל הלא רחוק מכאן, יש סיכוי טוב שזה יקרה עוד לפני החורף.
