לפעמים, כשאנשים מספרים לי על הקשרים שלהם, הם אומרים, "אין לנו תקשורת".
ברוב המקרים מתברר שהבעיה היא לא ש"אין תקשורת", אלא שהתקשורת שנוצרה, מסתירה. מסתירה צרכים, רצונות, פחדים והמון דברים שלא נאמרו ונערמו בצד. מסתבר שמה שמזיזים הצידה אף פעם לא נעלם. זה מחלחל לתוך המילים והתגובות שלנו. ובסוף, כדי להימנע מכאב, אומרים פחות, מסתירים יותר.
אבל למה זה קורה לנו?
אולי כי בתחילת החיים שלנו קיבלנו מעין חוברת הפעלה לחיים. באופן לא מודע נרשמו בנו מסקנות, תפיסות וכללים על איך החיים האלה "עובדים", ואיך אנחנו צריכים ויכולים לחיות אותם. למדנו דרכה האם מדברים על רגשות, האם העולם מקום בטוח ומה עלינו לעשות כדי שיאהבו אותנו. בעיקר למדנו על הערך שלנו – למדנו שאנחנו בעלי ערך בתנאי שנהיה בסדר, שנעבוד קשה או שלא נפריע.
מכיוון שלא ידענו על קיומה של החוברת, לא בדקנו אותה, התייחסנו אליה כאל אמת. "כאלה אנחנו", "כך כולם", "כך צריך". התוצאה היא שבמהלך חיינו יש סיכון שעשינו בחירות על פי מה שהתאים לחוברת. ככל שהחיים אתגרו אותנו, יש סיכון שהחוברת שקיבלנו אי-שם בתחילת הדרך הפסיקה להתאים לנו. הבנו שמשהו נתקע ולא ידענו מה; אך מכיוון שלמדנו שלכל דבר יש סיבה, והאמנו שהחוברת שלנו היא האמת, הנחנו שמישהו חייב להיות אשם. לעיתים נחוותה האשמה כשלנו. חשבנו שאנחנו לא מספיק טובים, וככל שהרגשנו אשמים התערערה חווית הערך העצמי שלנו – התגוננו יותר, אמרנו פחות, נעשינו פגיעים יותר ומסתירים יותר את מה שבאמת התרחש בפנים. לעיתים הנחנו שהאחר אשם. "הוא לא מנסה להבין", "איך הם לא רואים ש…", "אני הייתי עושה כך". כל זה מתרחש בשל ההנחה הלא רציונלית שלנו, שלאחר יש אותה חוברת.
אז זהו, שלא.
אנחנו פועלים על פי חוברות הפעלה שונות, שלא בחרנו, אבל אנחנו מפרשים את האחר על פי החוברת שלנו. יש לנו נטייה מולדת לראות את מה שאנחנו מצפים או רוצים לראות, וכשאנחנו מניחים שלכולם יש את אותה חוברת הפעלה, התקשורת יוצרת פרשנות מוטעית. לכן אנו מתאכזבים, כואבים, ולעיתים קרובות פשוט מוותרים. לאט-לאט אנחנו מפסיקים לבטא ומתחילים להסתיר את מה שאנחנו צריכים, כי הרי האחר ממילא לא ישתנה או יבין. כך אנו נקלעים אל תוך לופ אינסופי של רצון לקבל אהבה, הכרה בערך שלנו והתנהגויות שמכשילות בדיוק את זה.
אז מה עושים?
יש מיליון פתרונות, ולאנשים שונים מתאימים דברים שונים. בתפיסת העולם שלי, זה מתחיל בלבדוק את החוברת שקיבלנו. אפשר לבחור מתוכה את מה שנכון לנו, ולזרוק את מה שלא. אפשר לשאול את עצמנו: מה עושה לי טוב, במקום מה יהיה טוב לאחרים או ימנע כאב. אפשר להכיר בכך שאנחנו יכולים לשנות את חוברת ההפעלה ולבחור את החיים שמתאימים לנו. לא לתת לעבר לנהל את מי שאנחנו היום.
ואז, לעשות חוברת הפעלה אחרת. בעמוד הראשון שלה לכתוב: אני בעל ערך מעצם קיומי. יש לי מקום. הצרכים שלי לגיטימיים, גם אם הם לא תמיד יכולים להתממש. אני ראוי לאהבה ולנראות. תמיד הייתי, גם אם לא תמיד היו שם כאלה שיכלו לראות אותי. כך התקשורת כבר לא תצטרך להסתיר. כי אנחנו כבר יודעים שמה שיש בנו הוא חשוב וטוב.
בעמוד השני יהיה כתוב: האחר הוא אכן, אחר. אנשים לא יודעים מה קורה לנו בפנים, הם לא רואים כמונו, הם לא מרגישים כמונו. יש להם חוברת אחרת. אף אחד לא בוחר את החוברת שקיבל.
ובמפגש עם אנשים, ייווצר קשר בו נוכל להראות את חוברת ההפעלה שלנו האחד לשנייה. נכתוב יחד, במודע, חוברת שמתפתחת מתוך היחסים הייחודים לנו. כזו שמאפשרת לדבר אותנו, נראים ולא מוסתרים. כזו שתהיה בה האמת היחידה שיש: שאנחנו בסדר. תמיד היינו.
הכותבת היא יוצרת "קורסי השלמות לחיים", מרצה במסלול של לימודי פסיכותרפיה משולבת גישות ופסיכותרפיסטית.
פורסם לראשונה בגיליון 252 מיום 8 במרץ 2022.
