|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
אפשר לשפוך לא מעט ביקורת על החינוך הקיבוצי "של פעם", אבל לצד טיפוח יסודי של ערכים כמו הכרת הטבע ולמידת מסורות חגי השנה, הוא הקפיד – כבר בגיל הרך – לפמפם את האהבה לקריאה ואת המסר שהספרים הם חברי אמת שלעולם לא יכזיבו. אי לכך ובאופן גורף, התגאה כל קיבוץ בספריית ילדים מתוקתקת, שבראשה עמדו חבר או חַבְרַת-קיבוץ (ספרנים במקצועם, או לא) שלקחו את עבודתם בשיא הרצינות והתייחסו לזאטוטים כאל קליינטים לכל דבר. אלה הגיעו לביקור במקום לפחות אחת לשבוע, מלווים בגננת, במורה או בהורים, הושבו בצורה מסודרת ל"שעת סיפור", אומנו בקודים הברורים של התנהגות בחלל הספרייה (ששכנה בבניין ישן או בצריף, או בתוך אחד מבתי הילדים) ומאוחר יותר, כשגדלו קצת, הוסברו להם גם הליכי הרישום הידניים ב"כרטיסי הקורא" (עליהם בהמשך).
במקרה הטוב שבו זוהו ילדים עם פוטנציאל חנוניות מתקדם (אז קראו לזה "תולעת ספרים") נרקמו קשרים חיוביים בינם לבין המקום הקטן עמוס מדפי ה"סוכנות" ושדרות הספרים הממוספרים. ואז – כששלטו בקריאה ובהיעדר האופציה לחמוק לאייפד, בקושי "קומודור" היה בחדר המחשבים – הם נישאו על כנפי הדמיון ומשם אפילו השמיים לא היו הגבול: לפתור תעלומות מסעירות בעזרת אריך קסטנר ו'אמיל והבלשים', לצלול 'אלף מיל מתחת למים' בתיווך ז'ול ורן, לבקר במפעל השוקולד של ווילי וונקה עם צ'רלי בקט האביון וכן הלאה. במקרה העוד יותר טוב, אותם ילדים גדלו להיות מבוגרים שקוראים לא רק הודעות וואטסאפ ושמודים לאותו מפעל על תרומתו זו ועל לא מעט רגעים נוסטלגיים בניחוח מעט מאובק (גם להיזרק מהספרייה עונה להגדרה של "רגע נוסטלגי").
למרבה השמחה, שרדו לא מעט ספריות ילדים קיבוציות את טלטלות השינויים באורחות המשק וגוננו בהצלחה על אוצרותיהן הבלומים, הכרוכים בפלסטיק שקוף והמתפוררים בקצוות: חלקם ספרים בכריכות אדומות-משובצות אחידות, חלקם הודפסו בהוצאות עתיקות שכבר אינן קיימות, ולא מופיעים יותר במהדורות חדשות ובתרגומים עדכניים. יש ספריות שנדדו למבנה אחר או נזנחו לתקופת מה, אך כאמור, במסגרת הכמיהה לקהילתיות מחודשת שתתאים גם לרוח של היום, ברור שכדאי מאוד לשמור על חלקות האלוהים הקטנות האלו, ושלא פחות מפעם, מומלץ וחשוב לתפעל אותן להנאת ולרווחת כל הדורות.
יש לנו רוטינה
כיום, מרבית הספריות הקיבוציות הפעילות פתוחות פעם בשבוע אחר הצהריים ומקיימות בנוסף "שעות סיפור" לטף. בימים ההיסטוריים של "הקיבוץ הישן" שכנה ספריית הילדים של שמיר באחד מבתי הילדים, וב-2016 היא עברה למשכן של ספריית המבוגרים. "היא מעוצבת מאוד יפה ומזמין מבחינת הילדים", אומרת מירי מירון, האחראית עליה מאותה השנה. מירון היא מורה בפנסיה שגם עבדה בשמיר כגננת שנים רבות. במהלך השבוע היא מקבלת בספרייה את ילדי הפעוטון ושני הגנים למפגשים מאורגנים נושאיים שהיא מכינה בהתאם לבקשת הצוות או לרעיונותיה. ילדי החינוך הבלתי פורמלי, בדרך כלל כיתות א'-ד', רשאים לקפוץ לספרייה בלעדיה. היא פתוחה בכל בוקר עד 15:00, כולל בשישי (עד 12:00) ובכל יום שלישי בין 20:00-17:00. "עד 18:45 מגיעים המון הורים עם ילדים. ביום שלישי יש אצלנו ארוחת ערב משותפת ובדרך כלל אחריה מגיעים ילדים יותר גדולים, ובחורף אני לרוב פותחת עוד יום אחרי הצהריים, אם כי השנה אין כל כך גשם אז אין ממש צורך", היא מפרטת.
אתם רוכשים ספרים חדשים או מסתמכים על המלאי המכובד מפעם?
"אנחנו קונים ספרים חדשים ומקבלים תרומות מאנשים שעושים סדר בבית. אנחנו ממיינים וכאלו שאנחנו לא צריכים אני מעבירה לנאות מרדכי. ההורים שם התארגנו והחליטו לפתוח את ספריית הילדים מחדש. אני הכי אוהבת שההורים ממליצים לי על ספרים שהם הקריאו ולא הכרתי. כשבאים הנה אחר הצהריים יש גם תיאטרון בובות ומשחקים שמושכים גם את הגדולים יותר. הראייה שלנו היא שזאת ספרייה אבל גם מקום מזמין ותרבותי לכלל האוכלוסייה. הילדים של הגיל הרך מאוד אוהבים להגיע, יש לנו רוטינה והם מכירים אותה ובאים בשמחה. בנוסף, עורכים כאן שיעורים פרטיים לילדים כי יש שקט ואווירה מאוד נעימה".
מה עשיתם בקורונה?
"העליתי ליוטיוב פעם ביום שלושה סיפורים שהקראתי. קוראים לזה 'מירי ספרי לי'. הייתה לזה היענות מכובדת".
הילדים שמגיעים אכן יושבים וקוראים?
"לא בהכרח, אבל הם שוהים בסביבה מזמינה ונעימה ובימי שישי יש פה ילדים מכיתות ה'-ו' שנכנסים ומשחקים משחקי קלפים, אז לפעמים מישהו מהם ייקח ספר. בגילאי בית הספר היסודי אני כן רואה שהם קוראים הרבה קומיקס. מדפי הקומיקס תפחו אצלנו בשנים האחרונות. יש ילדים שהולכים רק לכיוון הזה. לפעמים אנחנו מצליחים לעניין אותם במשהו אחר שקרוב לקומיקס. יש הורים שמבחינתם קומיקס זה לא ספר, אבל אני אומרת להם לשחרר. העיקר שהילדים מחזיקים ספר ביד. אני מקווה שבפעילות שאנחנו עושים עם בתי הילדים אנחנו מעודדים את הקריאה".
הום סקולינג עם בילבי
כששוברים את הראש מה לעשות עם הילדים בבקרי שבת, יש בסאסא אופציה נוספת. ספריית הילדים פתוחה עד הצהריים ומתפעלים אותה חברים במסגרת תורנות שבת, "כמו שיש לנו בענפים שונים כמו חדר האוכל או המכבסה", אומרת אורנה רצ'בסקי, חברת הקיבוץ האחראית עליה. "בתקופת החורף באים יותר הורים וילדים לקרוא סיפור ולהחליף ספרים ויש גם משחקים, ושתיים-שלוש הצגות קטנות שאנחנו מזמינים. בחורף היא פתוחה גם בימי רביעי אחר הצהריים ואנחנו – אני, הספרן שעובד איתי, שחף פרנטי, ואסיא נווה, הספרנית הוותיקה – עושים הפעלות מקומיות לפי נושאים. בנינו לפי שני סיפורים משחק של 'המרוץ לספרייה' (על בסיס 'המרוץ למיליון', ע"ט) שיקרה בקרוב. בחנוכה עשינו בינגו ברוח החג, יש פה גם יצירה וצביעה ואנחנו מנסים לעניין את האנשים כדי שיבואו". במקצועה היא מורה לתנועה ומחול וכשסיימה ללמד התבקשה לנהל את הספרייה ("יש לנו ספרנית ותיקה שהיא כבר בפנסיה ועוזרת לנו מאוד").
ספריית הילדים שוכנת בבניין דו-קומתי, בתוך ספריית המבוגרים, באולם נפרד ומכילה ספרים המתאימים לפעוטות מגיל חצי שנה ועד לספרות נוער. רצ'בסקי בטוחה שהמפגש עם המקום בגיל הרך מעודד חוויה חיובית שתורמת לחיזוק הרגלי קריאה עתידיים. "אנחנו מתעדכנים וקונים – עד כמה שאפשר – ספרים חדשים מומלצים. אחת לחודשיים-שלושה או בהתאם לצורך".
אחד מסממני הווינטג' הקיבוציים, כמו ה"מספרים" שהודבקו במכונת ה"פאץ'" הלוהטת לבגדים וסימנו אותם שמא יאבדו בכביסה המשותפת, הוא ה"כיס" שהודבק לדף השני של כל ספר ובתוכו נמצא כרטיס הקורא, שהכיל את תאריך ההשאלה, שם המשאיל ותאריך ההחזרה (במידה והספר אכן הוחזר). מדובר במסמך היסטורי לכל דבר, שנושא את חתימתם של כמה דורות מכובדים של בני קיבוץ שאז התרוצצו עם אף מנוזל והיום כבר הורים ואפילו סבים. חלק מספריות הילדים, על אף המחשוב, עדיין עושות שימוש בכרטיסי הקורא. באלו בספריית כפר הנשיא, למשל, מקפידים לכתוב לא רק את היום והחודש של תאריך ההשאלה אלא גם את השנה, כדי שאפשר יהיה ליהנות מהערך הסנטימנטלי ולאתר שמות מוכרים.
בספריית סאסא, מספרת רצ'בסקי, "עשינו מ'כיסים' כאלו פלקט שתלינו בספרייה, ובן זוגי, למשל, שהוא כבר סבא, מופיע שם כשהשאיל ספר בגיל חמש. עשינו מיון של כל ספרי הקלאסיקות 'של פעם' שהסבים ובני הקיבוץ קראו בילדותם, הוצאנו אותם מהמדפים אבל לא ויתרנו עליהם. הכול שמור. העברנו אותם לחדר פנוי שהפך לחדר של ספרי קלאסיקה".
מי הלקוחות של "חדר הקלאסיקה"?
"יש לנו מנויים מבחוץ, וההורים שעושים חינוך ביתי ובאים עם הילדים שלהם לספרייה מאוד מחברים אותם דווקא לספרות הזאת. מדי פעם אנחנו עורכים תערוכות כי יש לזה ערך סנטימנטלי חשוב. יש לנו תקליטי ילדים 'של פעם' ופטיפון. יש לא מעט הורים שבאים בלי הילדים ומחליפים בשבילם ספרים. בני הקיבוץ שעזבו ובאים לבקר מאוד אוהבים ומעריכים את הספרייה ותמיד יוצאים עם ספרים שרשמו על שם ההורים שלהם. הם אומרים: 'איזה כיף לכם, הלוואי שבתל אביב היה מקום כזה".
נושמת רגוע יותר
מי שזוכרת את הספרייה בסאסא לטובה היא נופר רשקס, בת הקיבוץ. רשקס (34) היא מורה לספרות בתיכון 'אנה פרנק' ואם לילדות בנות שנתיים וחמש. "אהבתי את הריח של הספרייה, של דפים ישנים, והיא מלווה אותי כל החיים. אני יודעת שלא כל יוצאי הקיבוץ מרגישים ככה, אבל לי מרגיש שאני נושמת רגוע יותר כשאני שם, למרות שאני מבינה כמבוגרת את המורכבות של הספריות ואת זה שהיום אנשים הרבה פחות קוראים ושהפנאי שלנו הוא מוגבל", היא אומרת. "בשבילי זה היה מקום טוב וההליכה הקבועה לשם, אני חושבת, הייתה ממש אירוע. להשאיל ספר היה חלק מהיומיום ומהחינוך שלנו, ובכיתות הצעירות מישהי מוותיקות הקיבוץ הייתה מקריאה לנו סיפור בהמשכים. גם היינו לומדים שם חלק מהשיעורים. לא היה אינטרנט – או לפחות לנו לא – אז עשינו שם מחקרים לעבודות האישיות. מאוד אהבתי לקרוא, וכשחזרתי כבוגרת לקיבוץ העברתי שם חוג ספרות ופעילויות לילדים, ואת הבנות אני לוקחת בשבתות וכשפותחים אחר הצהריים. אני אוהבת את החדר של הספרים הענתיקות והרבה פעמים שואלת משם ספרים".
את מקריאה להן את הספרים שאהבת בתור ילדה?
"מערכת היחסים שלי עם ספרי הילדים ההם מורכבת, כי הרבה דברים שהקריאו לנו אז קשים לי היום. אפילו במקרה של לאה גולדברג אהובתי. יש בספרים האלו מסרים בעייתיים. כמו למשל 'בייגלה' (שכתבה מרגרט דיראס), שזה ספר נוראי".
למה? כי הוא מקדם ערך של אהבה אגוצנטרית שתלויה בדבר? כי זהובה לא שמה על בייגלה ומגעילה אליו אבל מתאהבת בו טוטאלית בשנייה שהוא מציל אותה מהבור?
"עוד לפני זה. בייגלה הוא בעצם סטוקר. היא (זהובה, ע"ט) מבקשת ממנו שיעזוב אותה והוא ממשיך לעקוב אחריה, זה מופרע. אז אני מקריאה ספרים שקראתי, חלקם בהמשכים, ועורכת ומסננת תוך כדי דיבור".
אלה נשרי, בת 10.5 מאיילת השחר, תלמידת כיתה ה' בבית הספר היסודי 'מבוא הגליל' אוהבת ללכת לספריית הילדים בקיבוצה. "יש שם הרבה ספרים שאני אוהבת, למשל את 'הקמע', 'מועדון הבייביסיטריות', 'היומנים של אלה' ועוד כל מיני בסגנון", היא מפרטת. "ברגע שאני מסיימת ספר והספרייה פתוחה אני הולכת לשם, מחזירה אותו ואני יכולה להשאיל ספר אחר. אני הולכת בלי ההורים. רוב הזמן אני נשארת שם לשבת ולקרוא עם חבר, בקומה למטה. ממש נוח לקרוא שם ולפעמים אני משאילה והולכת ישר. אני באה לשם בכל יום שהיא פתוחה".
מדהים! הרבה ילדים מגיעים לספרייה?
"לא. לא הרבה ילדים אוהבים לקרוא היום, את יודעת".
אני לא יודעת. הילדים שלי אוהבים שאני מקריאה להם ואני מקווה שהם תמיד יאהבו לקרוא בעצמם. את חושבת שזה בגלל הסמארטפונים?
"כן, למרות שבבית הספר אסור לנו להיות איתם".
את חושבת שתאהבי לקרוא גם כשתהיי גדולה, ויהיה לך הרבה פחות זמן בחיים אבל זמן מסך חופשי לגמרי?
"כן".
