"הפעם אני לא מסתכלת אפילו. אני יודעת שסתם מנסים למכור לי דברים שאני לא באמת צריכה. אני לא מוציאה עוד כסף, זה יכול לחכות. רק עכשיו היו חגים, עוד לא התאוששנו, ואני גם לא בן אדם חומרני, יותר חשוב לי חוויות ואנשים. לא באמת חסר לי משהו. אבל זה? זה פשוט קפץ לי לעין, נשבעת לכם. לא חיפשתי. זה באמת מחיר מטורף, קצת אידיוטי לא לקנות עכשיו במחיר כזה. ממילא מתישהו נצטרך לקנות כזה, ובגלל שאני חושבת על הכלכלה שלנו, וכל כך מחושבת, זה הגיוני לקנות עכשיו. 744 תשלומים, מה, לא תקני? מזל שמצאתי דיל כזה טוב, מזל שיש Sale!".
מוכר לכן/ם?
תפיסה עצמית
לא אכנס כאן לפסיכולוגיה של עולם הפרסום, אלא אתעכב דווקא על הקשר המופלא בין הצורך לקנות והדברים שיש לנו, לבין התפיסה העצמית שלנו. מה קורה לנו, מבלי שנהיה מודעים לכך, שמשפיע על העובדה שאנחנו ועוד מיליוני אנשים קונים עוד ועוד בתקופת הסיילים, ומתקשים לעמוד בפיתוי?
בתפיסת העולם שמקובלת עליי (כי אין אמת אחת ותיאוריה היא רק תיאוריה), חלק גדול ממה שמניע אנשים הוא המידה בה מה שמתרחש משרת או מאיים על התפיסה העצמית שלנו – זו שאנחנו שואפים אליה, או זו שאנחנו מפחדים שיגלו שקיימת. התפיסה הזו נבנית מהרגע שאנחנו באים לאוויר העולם, ונלמדת מהאינטראקציה שלנו עם הדמות המטפלת בנו, ומהאינטראקציה שלנו עם הסביבה. זו התפיסה של מידת הערך העצמי שלנו, והלמידה של התנאים שיבטיחו אותה.
איך היא נוצרת?
בתחילת החיים, קוגניטיבית, התינוק לא יודע שהוא קיים, אלא חווה את העולם ואת עצמו כיחידה אחת – מה שיש לו ומי שהוא – אחד הם. אמא והוא, הבקבוק והוא, החפץ שהוא מחזיק עכשיו, נחווים כיחידה אחת ומעוררים בו חוויה נעימה, או לא. התינוק, שלא יודע לחשוב על מה שקורה לו, ולומד מניסוי וטעיה, מגלה מה תורם להישרדות שלו (מה שגורם לשובע או למגע נעים) ומה לא (מה שמעורר כאב, שעבורו הוא חרדה קיומית). אבל מכיוון שהוא לא יודע להפריד בינו ובין הסביבה, מה שנעים ולא נעים, הוא גם מה שנעים ולא נעים לסביבה: אם אמא לחוצה כי היא לא בטוחה אם החלב שנתנה לתינוק מספיק, אם היא לחוצה כי היא לא בטוחה שהיא אמא מספיק טובה – התינוק חווה חווית חרדה. הפעולה שמרגיעה את החוויה הלא נעימה (שהיא בעצם לא שלו) היא הפעולה שהוא לומד לחזור עליה: מהר מאוד נולד ילד מרצה (כי לרצות מרגיע את הסביבה, ועל זה יש לו שליטה), או ילד שלומד לצרוח (כי זו הדרך היחידה לשלוט על קבלת מענה לצרכים והוא לומד שאף פעם לא ממש רגוע בעולם), או הילד שלומד לא לבכות (כי דווקא כשאין מישהו לידו, יותר 'נעים' לו כי אין מה שיעורר חרדה).
תפיסת חוסר הנפרדות ממשיכה לא מעט שנים בחייו של תינוק ושל ילד, ובסופו של דבר יוצרת עמדות בסיסיות לחיים: אם מי שהיה מולי חווה אותי כישות נפרדת, נענה לצרכים שלי כי היה מכוון אליי ולא אל הצרכים שלו דרכי – אני לומד שאני ראוי ושהעולם הוא מקום בטוח, ולכן התפיסה העצמית תהיה שאני יכול לשרוד גם בנפרד, זו עצמאות ונפרדות – יש אותי, ויש דברים שיש לי או אין לי. אבל אם לא נענו לצרכים שלי, אלא מי שטיפל בי נענה לצרכים שלו דרכי (לא בכוונה ולא במודע) – אני לומד שאני לא ראוי, ושאי אפשר לסמוך על העולם הזה. במצב הזה, הילד לא יודע שהסיבה שלא יכלו להיענות לצרכים שלו היא לא בגללו, אלא בגלל היכולת הרגשית או המעשית של ההורה. הוא נותר 'מעורבב' תפיסתית עם העולם, עם מה שיש לו ומי שהוא. הם (ההורה) והוא, ממשיכים להחוות כיחידה אחת ללא נפרדות תפיסתית, וכשאין עצמאות ישנה בדידות. הילד יחזיק חזק במה שיש סביבו (כי הוא לא יכול לסמוך), או ידאג להסתדר לבד (כי אי אפשר לסמוך על אף אחד). גם כאן הוא לא באמת נפרד, כי הוא ממשיך להרגיש לא ראוי כחלק ממה שלמד מהסביבה.
החלוקה איננה חד משמעית – נפרדות ותפיסת ערך עצמי הם על מנעד. אבל נדמה שלרובנו יש מקומות בחיים בהם קשה לנו להפריד בין מה שיש לנו ובין מי שאנחנו.
איך זה בא לידי ביטוי?
בחוויות שלנו מול הציונים בבית הספר (שם למדנו שהערך שלנו ממש נמדד על ידי מה שיש או אין לנו, כמו בגרות או ציון), במקומות בהם אנחנו מתקשים להפריד בין מה שקורה לאחרים ובינינו (זו לא אמפתיה אלא הזדהות ועיסוק בכאב שלנו, שהוא בעצם הכאב של האחר), במקומות בהם אנחנו מתקשים להפריד בין העבודה והערך העצמי (ולכן מרגישים צורך לענות לכל טלפון ולעבוד 24/7), במקומות שקשה לנו להפריד בין ההצלחה של הילדים שלנו, החברים שיש או אין לנו, המשקל, הבגדים, הבית, האוטו, הזוגיות – ובין והערך העצמי שלנו. מה שיש לנו הוא אנחנו, מה שיש לנו מוכיח אם אנחנו בעלי ערך או לא, גם אם במודע אנחנו מבינים ש"זה לא אומר".
אתם מבינים לאן זה הולך, נכון?
הצורך האנושי לשרוד גורם לנו להמשיך להשתמש במה שלמדנו, במה שאפשר לנו לשרוד עד עכשיו. אנחנו נחזיק בדפוסים של "אני הוא מה שיש לי", כי זה נותן לנו חווית שליטה על הערך העצמי, כי לא למדנו שאנחנו בעלי ערך מעצם קיומנו, ושערכנו אינו תלוי בדבר. אנחנו ממשיכים להזדקק לדברים חיצוניים, או ממשיכים להיות מעורבבים במה שקורה לאחרים כדי לקבל חווית ערך שנלמדה אי-שם בתחילת החיים (אגב, גם ניתוק או ניסיון להיות שונה הוא עדיין חוסר נפרדות, כי האחר או מה שאין הם נקודת ההתייחסות ולא אנחנו ומה שנכון לנו).
איך מחזקים תפיסה עצמית?
בשביל זה אנחנו צריכים להכיר בערבוב הקיים בין מה שיש לנו ובין מי שאנחנו וללמוד להבחין בין השניים – מה שעשיתי בעבודה הצליח/לא הצליח, וזה יהיה נפלא או מאכזב, אבל אני בעל/ת ערך כך או כך. זה לא מגדיר אותי, זה מה שעשיתי או לא עשיתי; הילדים שלי וכמה הם מוצלחים או מתקשים לא מלמדים עליי, כי הם לא אני. הם הילדים שיש לי.
ומה עם הסיילים?
בעולם הקניות, התארים והכסף, זיהו את הקושי הזה בנפרדות ועתה מנציחים אותו על ידי השכנוע שאם יהיה לנו – נוכל להרגיע את הפחד הקיומי שאולי אנחנו לא ממש טובים. אך האמת היחידה שיש היא שאנחנו בסדר, תמיד היינו. והדברים שיש לנו הם משמחים (גם קניות) אבל הם נפרדים מהערך שלנו. ובסיילים הקרובים אולי נוכל לבחור מה משמח אותנו או באמת יפתור חוסר מעשי שיש לנו ומה לא, ולעצור במקומות בהם זה מרגיש חזק מאיתנו, כי אנחנו מנסים להרגיע פחד קיומי של ערך עצמי.
טיפ חשוב!
איך מבחינים בין השניים? על-פי מידת החרדה שהקנייה מעלה או המחשבה של מה יקרה אם לא נקנה. אם זה מרגיש נפלא אם כן, וגם ממש בסדר אם לא – אנחנו במקום טוב. אם אנחנו מרגישים 'חייבים' אז אולי כדאי לחשוב שוב.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומרצה, מנהלת קורסי השלמות לחיים. kerenadorian.com
