"אבי שתק כשנאצי הונגרי חבט בפרצופו
ושבר את משקפיו.
אמי שתקה אל מול הר של גוויות
אפילו כשגילתה בו פנים מוכרות.
אני שותקת את סיפורי חמישים שנה.
בנותיי שותקות דקה בצפירות-
תשלום סמלי ישראלי
על סך כל השתיקות".
('כל השתיקות', מתוך הספר 'ילד בלונדיני-ימינה')
את עיקר ילדותה העבירה טלי רהב (יפתח) בדרום הרחוק. הוריה, ניצולי שואה, עלו מהונגריה בשנת 49' עם עליית הנוער, ללא הוריהם, כשהם בני 17 בלבד. הם הכירו דרך תנועת 'השומר הצעיר', התחתנו והקימו משפחה בישראל, כפי שחלמו בגולה. "הוריי הקימו את קיבוץ להב במסגרת הנח"ל", מספרת טלי. "אמי ילדה את אחיותיי התאומות, הגדולות ממני בכ-10 שנים, ושנה לאחר שנולדתי בבית ינאי, הם החליטו לנדוד לבאר שבע כמורים צעירים, ולתמוך בהוריי אבי שעלו לארץ ושוכנו בעיר. הוריה של אימא עלו בשנת 50' למעברה בנתניה. זו היתה תקופה מאד לא פשוטה. הם כבר היו מבוגרים, והחיים שם היו קשים. לסבא היה בהונגריה מפעל לייצור אוהלי ענק, כך שלמזלו, כשהגיע למעברה, נתנו לו להקים מתפרה ובה הוא תפר את כל האוהלים למקום".
מעול "הדור השני" טלי מעולם לא השתחררה. לפני שנולדה, כמעט שלא דיברו הוריה על שעברו בשואה, אך כשבאה לעולם, אחרי משפט אייכמן, חל לפתע מפנה; "אימא סיפרה רק סיפורי העצמה וגבורה מהשואה", נזכרת טלי; "היא מעולם לא דיברה על החולי, הרעב או הקור. היה לי קל להתחבר לסיפורים האלה ולהזדהות איתם. אני זוכרת שהיא סיפרה איך סבא היה לוקח אותה בקור המקפיא של נובמבר, מעלה אותה לגגות ההרוסים מההפגזות, מחפש שלג טרי ומשפשף בו את הגוף שלה, רק בשביל לשמור על ההיגיינה שלה. כך הוא עשה כל בוקר. אנשים מתו בהמוניהם מחוסר אפשרות לשמור על היגיינה תקינה, וכך הוא שמר עליה".
הסיפורים החלו לחלחל פנימה למוחה של טלי הקטנה. "כל הזמן חשבתי שגם אני אצטרך להתקלח בשלג כש'הרעים' יבואו. אני זוכרת שבחורף התקלחתי במים קפואים כדי שאהיה מוכנה. ממש הייתי שם בראשי, ואני יודעת שלא מעט ילדי דור שני חוו חוויות דומות. חלקם היו שותפים לסיפורים של הוריהם וחלקם לא יכלו לשאת את זה".
כילדה, את זוכרת אווירה עצובה בבית?
"להיפך. ההורים שלי נאבקו בשביל להקים משפחה ישראלית שמחה. תמיד קיימנו חגיגות בבית, בחגים, בימי הולדת. אמא לימדה אותנו את כל השירים, ואוי למי שלא שר או מחא כפיים, כדי שבבית תשרור השמחה. זה היה סוג של ניצחון רוחני על הנאצים. הנה, תראו, לא הצלחתם לנצח אותנו, יש לנו שמחה בבית".
שנים רבות עבדה טלי כגננת ובחינוך הבלתי פורמלי. יחד עם בעלה התיישבה בקיבוץ יפתח והקימה בו בית. "פשוט התאהבנו במקום ובנופים המדהימים של הגליל", היא מספרת. "היה לי חלום להיות אמנית, אבל לא העזתי להפוך את התחביב למקצוע, כמו אחרים האמנתי שעם אמנות אי אפשר לשלם במכולת. במהלך השנים נולדו לנו 3 בנות, והכתיבה תמיד היתה נוכחת בחיי".
"כדי ליצור, אני חייבת לוותר על המהות שלי כקורבן"
לפני 8 שנים חל המפנה. "הרגשתי שהשואה והמהות שלי כילדה לניצולי שואה כל כך עוטפות אותי ומכבידות עליי; מבת הקורבן הפכתי להיות הקורבן".
ברגע של הארה, הבינה טלי שאם לא תכניס לחייה הרפתקה, דבר לא ישתנה. עוד באותו ערב, החליטה להצטרף לקבוצה קטנה שיצאה לשיט בקוטב הצפוני, ותוך שבועיים כבר היתה שם, מוקפת קרחונים, כלבי ים ודובי קוטב. "יצאתי כשאני משאירה את השואה בארץ ומנסה לגלות האם קיימת טלי אחרת", היא מספרת. "בקור המטורף הזה גיליתי את העוצמות הנפלאות של הטבע, וגיליתי את עצמי מחדש – אישה הרפתקנית, שמחה, חברמנית ומצחיקה. חזרתי לארץ עם ההבנה שאני יוצאת מהשתיקה ומחליטה להפוך את סיפור חיי ליצירה". 8 שנים חלפו מהמסע ההוא, ועד שהוציאה טלי לאור את ספר השירים הראשון שלה.
"זהו ספר שירה נועז ובוטה, הנוגע בפצעי השואה המדממים כאן ועכשיו. מתוך הריסות הלב צומחת אמונה אופטימית של אישה יוצרת, המודעת לצל הכבד המלווה אותה באשר תלך. מעשה הכתיבה, הנובע מתחושת שליחות עמוקה, מאפשר לה ליצור תיקון ולצבוע את העולם בצבעים חמים יותר" (סמדר שרת / עורכת הספר).
"כשהתחלתי לכתוב את הספר, השירים היו כועסים ומרירים", מספרת טלי. "היתה בי תחושה של קורבנות שהייתי חייבת לשחרר. עברתי תהליך עם עצמי, ורק בשנה השביעית מאז חזרתי מהקוטב, השירים החלו להיות מדויקים יותר".
לאחר שסיימה לכתוב את שיריה, יצאה טלי למסע הרפתקני נוסף, הפעם בהודו. "לא חשבתי שאהיה מסוגלת לטייל בהודו לגמרי לבד, אבל זה קרה. זה היה עוד שלב בשביל לבדוק מי אני; מי זאת טלי בתוך ה'לבד' הזה". חצי שנה אחר כך, כבר יצא לאור ספרה 'ילד בלונדיני- ימינה'.
בימים אלו, עובדת טלי על מופע חדש אותו תעלה יחד עם המוזיקאית והיוצרת איה סלע, (יפתח) והמוזיקאי גיל מלמוד (כפר גלעדי). מדובר במופע מוזיקלי-ספרותי חשוף, מלווה בהומור ושירה. "השירים שלי נוגעים בכאב, אך גם אופטימיים, יש בהם גם מחילה ותקווה".
מה החלום שלך כרגע?
"אני רוצה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, במיוחד לילדי הדור השני. לעודד את כל מי שרוצה לצאת מהשתיקה ולצמצם את הכובד שהוא נושא על כתפיו, צריך לדבר על זה פשוט ובגובה העיניים. היום אני מבינה שכמעט כל אדם כאן הוא דור שני של משהו, לאו דווקא של השואה".
היום, אחרי הוצאת הספר, העול שנשאת כבר איננו?
"זה לעולם לא יעבור. אני החלטתי לצמצם את כובד המשקל, כדי לאפשר לטלי, האישה היוצרת, להשמיע את קולה. ויותר מכך, למנף את העשייה והשליחות שלי, להשמעת קולם של השותקים ולחגוג יחד את שמחת החיים".
פורסם לראשונה בגיליון 224 מיום 13 במרץ 2019
