|
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
"בשביל לא מעט אנשים השער הצהוב הוא סמל התנשאות הקהילה הסגורה של הקיבוץ. אבל בתור מי שגדל בקיבוץ, השער הצהוב מסמל את הדלת לבית", כתב המאייר אור יוגב, בן קיבוץ דן, בפוסט שהעלה באינסטגרם ובפייסבוק ב-30 באוקטובר. "בתפיסה שלנו, הקיבוץ הוא הבית והשער הוא הדלת. מאחוריו אנחנו בטוחים. בקיבוץ לא נועלים דלתות בבתים, ממש כמו שלא נועלים חדרים בבית וילדים מסתובבים חופשי בידיעה ששום דבר לא יכול לפגוע בהם, ומסתובבים יחפים כי מי נועל נעליים בתוך הבית? השער הצהוב הוא בית, הוא ביטחון. מפחד לחשוב מה היה קורה אם לא היה שם". מתחת לטקסט צירף יוגב סרטון של איור שלו, השער הצהוב בפרונט, דקל מתנפנף ליד, אופנועים זרוקים. פריצת המחבלים לאחד הקיבוצים כשברקע תיעוד מוקלט של צעקות בערבית, הקלטה של המחבלים שמצא אונליין:
■
מאז השביעי באוקטובר גם לאור יוגב, כמו לרבים אחרים, אין מנוחה. מבחינות רבות, כך לדבריו, הוא עדיין מצוי באותה שבת שחורה משחור. סדרת עבודות גרפיות חסרות שם שהוא יוצר ומפרסם ברשתות החברתיות, לעיתים בליווי טקסט מילולי קצרצר, ממחישה באופן מצמרר רגעים מחרידים מאותו יום, מכוונת את הפוקוס לנרצחים ולחטופים, לפליטי הנובה, לבתי הקיבוץ שחוללו. הרבה ילדים, להבות אש ושלוליות בצבע אדום-כתום יש שם. כתומים גם ראשיהם של שירי ביבס וילדיה. באיור היא חובקת אותם עצומת עיניים כמו לא להישיר מבט אל גודל האסון, מעליה ומצידה מחבלים רעולי פנים. קומפוזיציה פשוטה ונקייה וסימטריה מושלמת מעבירים תחושת דממה נוראית. הזעקה פורצת מלב הצופה. זאת העבודה הראשונה שיצר, ואחת מאלו שזכו לשיתופים רבים.
יוגב מקפיד על פלטת צבעים בסיסית ומאופקת, על בחירה נושאית של סצנה ברורה וחד משמעית ובכך אף מעצים את ההשפעה "מפלחת הלב", כפי שהגדירה זאת אחת הגולשות ששיתפה את עבודותיו בדף הפייסבוק שלה. לעבודות אותו קו רעיוני ואיורי, רגעים ברוטאליים של חורבן ופחד מצמית מאותו יום. המפגש עם דמויות כה מוכרות כעת, מגביר את האימפקט. יוגב לא חס על הצופה, כפי שהמציאות לא חסה על רבים כל כך באותה השבת. פעילת השלום שנרצחה בבארי, ויויאן סילבר, מחובקת בכנפי יונה ענקית, מעין פראפרזה על 'הכניסיני תחת כנפך'; אמילי הנד, ששוחררה בינתיים, "חוגגת" יום הולדת בשבי, מכוסת עיניים בבד ירוק – המסמל בסדרה את חמאס – מול נר; פגוש אחורי של רכב מנותץ חלונות, להבות ברקע, ועליו סטיקרים בעברית ובערבית הקוראים לשלום ולהידברות.
■
אין משמעויות מורכבות
יוגב, 36, גר בהרצליה עם בת זוגו ועם בנו דורי, בן תשעה חודשים. הדיי ג'וב שלו הוא עבודה חלומית שהוא מגדיר כ"ועדת קישוט" בחברת ההייטק wix, שם הוא מאייר חללי עבודה בציורי קיר, למשל, ועוסק בעיצוב. הוא למד בבצלאל בין 2013 ל-2016 ומאז מתגורר במרכז. הוריו ואחותו עדי מתגוררים עדיין בדן. האחות מורן, מאיירת גם היא, מתגוררת בהגושרים ובת הזקונים, נופר, נמצאת בטיול בחו"ל כבר שנה.
השביעי באוקטובר תפס אותו בחופשה משפחתית בצוקים שבערבה. "חגגנו יום הולדת 70 להורים, עם שתי האחיות שלי והמשפחות שלהן. היינו שם מחמישי ובשבת בבוקר התעוררנו מוקדם בגלל דורי, ובת הזוג שלי אמרה שיש מלחמה. ישר נכנסנו לטלגרם ולטוויטר ופתאום ראינו את התמונה של שירי נחטפת, ואז הבנו שזה משהו מאוד גדול שאנחנו לא מכירים", הוא מספר. "נשארנו בצוקים עד יום שלישי, חזרנו להרצליה ומאז אנחנו שם".
העבודה הראשונה צוירה כשבוע מאוחר יותר. "בגלל שאני מאייר, ויזואליות זאת הדרך שבה אני מביע את עצמי ומגיב ומעכל את הדברים. לפני שנה עשיתי סדרה של איורים בעקבות המהפכה באיראן. הם צברו תאוצה, כך שכבר היה לי ניסיון בעבודה כזאת. השתמשתי בפלטת צבעים מאוד מצומצמת, כשכל צבע מסמל משהו. הכחול-לבן את ישראל, האדום את כל ההרס וההרג, הירוק את חמאס. אני משתמש קצת בצבע גוף ומשתדל לעשות קומפוזיציות מאוד בסיסיות, לפעמים סימטריות, וליצור דימוי שיש לו אימפקט מאוד מהיר ולא צריך לחפש משמעויות מורכבות או מסרים נסתרים. זה מה שמנחה אותי. הסדרה היא לא איור תיעודי, היא סוג של פרשנות אישית על הדברים. אם תסתכלי על האיור של שירי, במציאות הילדים שלה לא באמת תאומים, למרות שבאיור הם מוצגים כך. זה כדי ליצור דימוי יותר עוצמתי וחזק, גם אם זה לא מדויק למקרה הספציפי".
לי בלטו שני דברים מרכזיים: האיפוק האיורי, המינימליזם שדרכו משתוללים האכזריות, הכאב והזעזוע, ומשהו ילדי ונאיבי. בעולם ובקונטקסט שונים לחלוטין, זה קו שאפשר בקלות לראות איך מאיירים איתו ספר ילדים.
"זה עניין של סגנון. אלו כלים שאני משתמש בהם כמאייר כדי ליצור הזדהות או אמפתיה. לגבי הבחירות שלי – אני כל הזמן חושב שאין טעם לאייר את הדבר עצמו, למשל גופות, או רגע ספציפי לפני או אחרי בשבת הזאת".
נכנסת הרבה לרשתות חברתיות ולסרטונים באותה שבת?
"כן, כן. ממש מההתחלה. בטלוויזיה היה איחור של כמה שעות בחדשות והיה צורך למצוא את המידע לבד וגם הייתה לי משיכה פנימית לראות את הדברים כמו שהם ולא להסתתר. בגלל שאני אדם ויזואלי יש לי משיכה לדימויים ויזואליים, ואני חושב שבגלל שאני בא מהעולם הזה, יש לי איזושהי שכבת הגנה. אני יכול להסתכל על הדימוי ולבודד אותו מהמשמעות שלו נכון לאותו הרגע. זה לא שאני לא מרגיש כלום אבל אני מצליח לשמור על עצמי. החשיפה הזאת מאוד השפיעה על התכנים והסיטואציות שאני בוחר לאייר".
זה עשה משהו ברמה הנפשית?
"קשה לי להגיד כמה זה השפיע עלי. אולי אגלה יותר מאוחר. את סרטון הזוועות אני לא יכול לראות. זה טו מאץ'. מעבר לצפייה בחומרים תיעודיים, יש גם דברים שמבוססים על שביבי מידע וסיפורים ששמעתי. זה שאני אבא זה חלק מאוד משמעותי ומאוד נוכח".
האיור הקשה ביותר לדעתי הוא זה שמראה ילד מתחת למיטה חוסם לעצמו את הפה כדי לא לצרוח, בזמן שהוא צופה בנעלי מחבל מלוכלכות מדם, סנטימטרים ממנו על הרצפה.
"זה גם קשור לזה שגדלתי בצפון. מה שקרה בשבת ההיא אלו דברים ששמענו עליהם כילדים. התרחיש הזה של חדירת מחבלים ו'נמר גימ"ל'… אבא היה בכיתת כוננות, הנשק שלו היה מתחת למיטה. הפצצות, מקלטים. חווינו את זה ב'ענבי זעם', היינו חודשיים במקלט. הייתי בכיתה ד'. היה ירי מרגמות וקטיושות בתקופות שלפני ואחרי היציאה מלבנון. התגייסתי לתותחנים ב-2006. במלחמת לבנון השנייה הייתי בצבא, סיימתי טירונות ביום של החטיפה. לגבי הציור שהזכרת, אני גם 'משחק' הרבה על הרפרנסים של הסיפורים ששמענו על השואה, על ילדים שהתחבאו בעליית הגג ונדרשו להיות בשקט כשהנאצים הסתובבו בבית, ואני מנסה לעשות את ההקבלה הזאת. כי יש את הזיכרון הבין-דורי הזה של אותה אימה, והנה זה חזר על עצמו. כל הסיפורים ששמענו עד עכשיו קיבלו ביטוי במציאות שלנו".
ברור מאוד מהאיורים שלך הקשר לקיבוץ. למרות הרזון בפרטים, ואולי דווקא בגללו, יחד עם הדיוק, גם אם לא הייתי יודעת מי אתה – היה לי ברור שמי שצייר את הסדרה הוא קיבוצניק.
"גרתי בדן עד גיל 25, זה ב-core שלי כאדם, זה עיצב את מי שאני היום ונוכח גם בעבודות ובפרויקטים שלא קשורים לסדרה הזאת. זה מאוד חזק אצלי. בהקשר הזה, הייתה לנו הבנה לאורך השנים שזה מה שחיזבאללה מתכננים, למרות שלא באמת האמנו שדבר כזה יכול לקרות. זה היה שוק טוטאלי, בייחוד נוכח זה שהאנשים האלה בעוטף עזה ממש הופקרו והיו צריכים להגן על עצמם. וגם זה משהו שגדלנו עליו. שהקיבוץ היה צריך להגן על עצמו במלחמת ששת הימים מההתקפה של השריון הסורי כי הצבא לא היה שם. יש שני טנקים סוריים מהמערכה הזאת: אחד שרוף שנמצא אצלנו בקיבוץ והטנק השני בבניאס. אלו סיפורים שגדלנו עליהם ואתה לא מאמין שב-2023 אנשים יצטרכו במשך שעות להגן על המשפחות שלהם".
■
פנייה משגרירות סינגפור
את האיורים העלה יוגב לראשונה באינסטגרם, שם קיבלו חשיפה רחבה, ובאמצע נובמבר נפתחה התערוכה 'קו העימות' (שאצרה אורנה גרנות) בירושלים, במסגרת פסטיבל האיור השנתי 'אאוטליין' בשיתוף מוזיאון ישראל, וחלק מאיוריו מוצגים בה. "הדפסנו אותם בהדפס רשת בגודל ענק, מטר על 70 סנטימטר, ולראות אותם ככה בגודל הזה ועם הצבעים העוצמתיים – יש בזה משהו מאוד חזק. זאת חוויה מטלטלת". בנוסף, לכל מי שפונה אליו ומבקש להשתמש בעבודותיו לטובת הסברה הוא נותן מיד אישור, "וזה מתגלגל להרבה מקומות. פנתה אלי אילת רזין בית אור, שארגנה את העצרת באו"ם בתחילת דצמבר וביקשה להציג כמה מהאיורים. פנו אלי גם ממשרד החוץ ומשגרירות סינגפור, למשל".
אתה עדיין בשלב העיבוד של מה שקרה באותה השבת ושכמו אצל רבים כל כך – ערערה את האמונות והערכים שלך, כילד שהתחנך בקיבוץ של 'השומר הצעיר'.
"כן. אני עדיין תחת ההגדרה של 'שמאלני ליברלי' ומאמין בחירות ואחווה, אבל משהו בעמדה מול העם הפלסטיני נסדק, שלא לומר התרסק, וזה מאוד מערער, גם ברמה העולמית. ראיתי את עצמי כחלק מתנועה אוניברסלית פרוגרסיבית והתגובה של הקהילה הבינלאומית גרמה לי לתהות האם אלו באמת בני ברית ואיפה אני נמצא במקום הזה. מכל כיוון אתה מרגיש מאוד בודד".
הקיבוץ שלך מפונה כמעט בשלמותו למלון 'דן כרמל', כולל ההורים. ביקרת אותם שם?
"כן, אני יודע שדואגים להם מאוד, אבל להיות כל כך הרבה זמן מחוץ לבית זה מאוד מייאש. מצב לא פשוט. איור של זה נמצא ברשימת רעיונות שלי. בתהליך העבודה שלי, פיצוח הרעיון הוא מה שלוקח הרבה זמן. האיור עצמו יכול לקחת בין חצי שעה לארבע שעות. החלק הקשה זה לחשוב מה אני מאייר ואיך. אני עושה רשימה של רעיונות, כותב באופן מילולי במילים כדי שלא אשכח. למשל: 'ילד בורח לעליית גג, אש מלמעלה'. 'רגליים ועיניים מתחת למיטה'. יש לי רעיון לעשות משהו עם המספרים על הבגדים הקיבוצניקיים, לשלב את זה עם התאריך".
כבן הקיבוץ, הוא גם חשוף לשיחות הבלתי נמנעות על העתיד הלוט בערפל. "אני לא יודע איך הם יחזרו לשם. ממה שאני שומע, ההורים שלי יחזרו מחר. יש איזו הדחקה כזאת. החברים עם הילדים חוששים לחזור, אבל אני חושב שהמבוגרים יחזרו ברגע שיתאפשר להם".
אנחנו כבר כמעט שלושה חודשים במצב הזה. יש בחיים שלך, באופן אישי, דברים שהם לא המלחמה?
"מבחינה יצירתית, לא. זה שיש לנו את דורי מאוד מגן עלינו ואנחנו לא דבוקים לחדשות. אבל באופן כללי כל מה שאני מתעסק בו נוגע לזה. באינסטגרם אני מנהל קרבות עם אמנים תומכי פלסטין שעקבתי אחריהם ומפרסמים דברים שקשה שלא להגיב עליהם, וזה גוזל חלק משמעותי מהיום שלי. הם לא באמת מבינים במה הם תומכים, אני מקווה שיום אחד הם יתפכחו. אני חושב שאנחנו כמדינה התקדמנו מאוד מהר, אבל אני עדיין שם, בסיפורים המצמררים ובסיפורי הגבורה שצריך לספר. אני שם בעצב, בהלם, בשוק. אני רוצה להמשיך לספר את הסיפורים של השבת הזאת".
