בהיסטוריה היהודית מהווה בית הכנסת את המבנה המרכזי והלב הפועם בחיי החברה והרוח של כל קהילה יהודית דתית, וסמל לכוחו של העם היהודי בישראל ובגולה. אלא שהאידיאולוגיה הקיבוצית החילונית מגלה יחס אמביוולנטי למעמדו ולנוכחותו של בית הכנסת בקרבה, ובשנים האחרונות מתנהל דיון ציבורי ער בסוגיית הקמת בתי הכנסת במרחב הקיבוצי בישראל. בעבודת מחקר סמינריוני שערכו טלי פורן (קיבוץ דפנה), ויסמין ארנון מנשרוב (עין זיוון) במהלך לימודיהן במכללת תל-חי, ביקשו לבחון את המתרחש באספקט זה בקיבוצי הגליל העליון, ולברר את יחסם למוסד בית הכנסת באמצעות איסוף נתונים והעמקה במקרי בוחן.
עבודת הסמינריון שערכו השתיים, 'סוגיית הקמת בתי הכנסת כפועל יוצא של שונות ושינויים בתפיסת הזהות היהודית כפי שבאה לידי ביטוי בקיבוצים בגליל העליון' בהנחיית ד"ר ראובן גפני, זכתה השנה בפרס מכון קק"ל לחקר הציונות וההתיישבות, במסגרת כנס לימודי גליל ה-21 שהתקיים במכללת תל-חי, ומעניין יהיה לסקור את ממצאיו.
ממחקרן של פורן וארנון מנשרוב עולה כי מרבית קיבוצי הגליל העליון מקיימים כינוס ארעי לתפילה בחגי תשרי או רק ביום הכיפורים; בשאר ימות השנה מתבטל מוסד בית הכנסת לטובת שגרת חיים חילונית. "המצווה להקמה של מבנה בית כנסת קבוע לפי האמור במקורות התפילה היהודיים אכן התממשה בחלק מהקיבוצים", הן מסבירות, "אך לא מבלי שהמהלך נתקל בהסתייגות ולעתים אף מאבק פנים-קהילתי. במידה רבה הופכת הקמת בית כנסת בקיבוצים החילוניים לסוגיה מייצגת בשאלת הזהות היהודית בחברה החילונית, וניתן להבחין בשינויים החלים בה לאורך השנים".
פורן וארנון מנשרוב בחרו להתמקד בסוגיית ההקמה בקיבוצים החילוניים בגליל העליון מתוך היכרותן עם חברים ובעלי תפקידים, שאפשרה להן גישה לידע וחומרים שאינם ציבוריים, ראיונות פתוחי-לב עם חברי קיבוצים שונים בגליל העליון, פרוטוקולים וחומרי ארכיון מקוריים. "כמו כן, נעזרנו בכלי מחקר מעולמות תוכן רבים כגון, ספרים, מאמרים, כתבות ואתרים הקשורים לנושא באינטרנט. המסקנות", הן מבהירות, "אינן משקפות בהכרח את כלל הקיבוצים החילוניים בישראל".
שאלת המחקר שהעלו פורן וארנון מנשרוב עסקה בסוגיית הקמת בתי הכנסת כפועל יוצא של שונות ושינויים בתפיסת הזהות היהודית כפי שבאה לידי ביטוי בקיבוצים בגליל העליון. "ככותבות, אנו פוגשות שאלה זו מנקודת מבט שונה וורסטילית של זהות יהודית הקיימת בכל אחת מאתנו. האחת גדלה וחונכה על ברכי הקיבוץ החילוני, סוציאליסטי, שיתופי כמיטב המסורת הקיבוצית (יסמין), השנייה גדלה וחונכה במושב תקומה שבנגב, מושב דתי לאומי, תחת דגל החינוך הדתי האורתודוכסי, בתנועת בני עקיבא, באולפנה, היכן שבית הכנסת מהווה חלק בלתי נפרד מתפיסת הבית (טלי)".
בקיבוץ החילוני סוגיית הזהות היהודית מורכבת, ובית הכנסת עודנו סלע מחלוקת בין קבוצות אינטרס שונות בתוך חברה הטרוגנית פלורליסטית במרחב המודרני של הקיבוץ המתחדש. "מצאנו שתהליך הקמתו של בית כנסת בקיבוץ חילוני מושפע מתהליכי עומק ורוחב רבים ושונים, שתחילתם באידיאולוגיה הקיבוצית מראשית ימיה, המשכם בשינויים שעברו על הקיבוצים בתקופת המשבר הגדול של שנות השמונים ועד למודל הקיבוץ המתחדש ובליבו הקמת השכונות הקהילתיות".
השינויים הדרמטיים שעבר הקיבוץ בעשורים האחרונים שינו את פניו, פרצו את גבולותיו ואפשרו את צמיחתן של תפיסות שונות והבדלי זהויות בתוכו. הקיבוץ החילוני מראשיתו דגל באידיאולוגיה סוציאליסטית חילונית שנקראה בלשון העם 'דת הטורייה', 'הדת החלוצית' ואף 'דת העבודה'. חיי הרוח של הדור הראשון בקיבוץ התבססו על תפיסת הפריון בעבודת האדמה. המסורת האורתודוקסית היהודית מהבית הגלותי קיבלה ביטוי רעיוני חדש – מחד נותר המבנה המקובל בדמות טקס קבלת השבת וציון חגי ישראל במועדם, אך תוכנם הדתי הוחלף במסר עברי, חלוצי והתיישבותי. החל משנות השמונים מתחיל הקיבוץ להשתנות; הוא מתחדש ומתרחב, הופך הטרוגני יותר מבחינת האוכלוסייה הקיימת בו, נוצרים מודלים חדשים לחיים בקיבוץ ובמקביל גם שיפור כלכלי, המהווה כוח משיכה עבור בני הקיבוצים לחזור ולהישאר בו ועבור תושבים מהחוץ להעתיק חייהם לתוכו. המודלים החדשים בקיבוץ יוצרים רבגוניות אנושית חדשה, המאפשרת גם כניסה של תושבים שמגיעים עם אידיאולוגיות שונות ורצונות מגוונים, בין היתר שומרי מסורת ואף דתיים המייחלים לבית כנסת קרוב למקום מגוריהם. מושגים כבית כנסת, זהות יהודית, דת יהודית, ו'ארון הספרים היהודי', נכנסים עם ההתחדשות והשינויים אל השיח התרבותי-חברתי בקיבוץ. חברים וותיקים וצעירים מוצאים עניין ביהדות המתחדשת, ומבקשים מקום כינוס לקבלות שבת ואירועים משפחתיים דוגמת בר-מצווה או חתונה. ביטוי נוסף לזהות היהודית המתחדשת בתחומי הקיבוץ החילוני נראה בהקמתם של בתי מדרש חילוניים, המהווים קשר יהודי למסורת ולטקסטים יהודיים מחוץ למעגל האורתודוקסי.
"חילקנו את סוגיית הזהות היהודית בקיבוץ לארבע קבוצות, כל אחת בדרכה שלה. הראשונה הם בני הדור השני והשלישי בקיבוץ, הוריהם הנחילו בהם את דת העבודה, ואת הביטוי לזהות היהודית אפשר למצוא רק בחגים, שאף אלו קיבלו תוכן ייחודי בהתאם לרוח האידיאולוגית של הקיבוץ. הקבוצה השנייה הוגדרה לחברים וותיקים וצעירים המגלים עניין מחודש ומשתייכים לזהות יהדות חילונית מתחדשת, זו מתבטאת בחזרה למסורת היהודית והקמת בתי מדרש חילוניים ופעילות חברתית יהודית חילונית. הקבוצה השלישית היא הקרובה ביותר לזרם האורתודוקסי, אלו החילונים המסורתיים המגיעים לגור בהרחבות החדשות בקיבוצים. החילונים המסורתיים מגדירים את עצמם כחילוניים, הם מבקשים לגור בקיבוץ חילוני, אך מקורות הדת שלהם חזקים מבית ומתוך כך הם שומרים על ערכי הדת העיקריים כגון כשרות, הדלקת אש בשבת, חגי הימים הנוראים ושמירת יום הכיפורים. ולבסוף, ציבור שומרי המצוות המכונים בשפת העם הפשוטה כאנשים דתיים, להם סממני לבוש חיצוניים ככיפה וכיסוי ראש והם נוהגים הלכות כשמירת כשרות, שמירת שבת, תפילה בבית הכנסת והלכות נידה וטהרה כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם".
מספר בתי כנסת הוקמו בשנים האחרונות בקיבוצי הגליל העליון. "לעתים", מספרות החוקרות, "עבר הרצון לייסד בית כנסת בקיבוץ ללא עימותים, אך לא תמיד. לרוב, מקדימים את החלטת האסיפה דיונים ארוכים וחששות רבים. בשדה נחמיה עלו באסיפת החברים שאישרו את הקמת בית הכנסת קולות התופסים את המסורת היהודית הדתית כמשב רוח חיובי, מבלי לחשוש מכפייה דתית בקיבוץ. נאות מרדכי, במסגרת ההסכמות להקמת בית כנסת, ביקשו להתאים עצמם למגוון הצרכים החדש שנולד מקליטת משפחות המעוניינות במסורת יהודית בקיבוץ. מנגד ישנם קיבוצים שבהם חוסר ההסכמה יצר קרע קשה בין החברים. החשש לאיבוד הצביון החילוני בקיבוץ, ושהקמתו של בית הכנסת תוביל ככדור שלג להקמת מבני ציבור דתיים אחרים כמו מקווה, סגירת כבישים בשבת ודרישה לשנות את דרך ואורחות חיי הקיבוץ, הביאו לעתים עד כדי עזיבת חברים".
באחת העדויות שאספו החוקרות, ניתן למצוא זיכרון ילדות של חבר שסיפר שלפני שנים החל בחדר האוכל בקיבוץ וויכוח בחג הפסח על אכילת לחם ומצות: "אני זוכר בתור ילד ויכוח בין שני אנשים, צעקות בחדר האוכל בפסח. היה לחם ומצות, מי שרוצה לאכול מצות או לחם יש לו את הבחירה. אחד אמר – 'לא! מי שרוצה שיאכל לחם, אבל שהלחם יהיה רחוק, שם, במטבח!' ואז החבר השני לקח את הלחם מהמטבח והתעקש שיהיה בחדר האוכל. היו ויכוחים, צעקות ודחיפות". דוגמה נוספת להלך הרוח מצאו בוויכוח שעלה על רקע העבודה במשק ביום כיפורים, והאם כן או לא לפתוח את הפאב, אז הגיעו לפשרה שהכול עובד ופעיל ומי שרוצה לצום ולשבות – מאפשרים לו. "היום באותו קיבוץ לא עובדים בכיפור, הפאב סגור ואחוז הצמים גדול בהרבה. האוכלוסייה שינתה פניה, חברים שהיוו התנגדות חריפה לאורחות חיים דתיות עזבו או הזדקנו והם פחות מעורבים, היום הגיעה אוכלוסייה חדשה שהדת הוא נושא בלתי נפרד ממנה. עמדת אחד החברים שראיינו כלפי הדת האורתודוכסית בקיבוץ היא בגישה של 'חיה ותן לחיות', אך קיים אצלו החשש פן יהיה 'חיה ואל תיתן לחיות' – חשש מפני כפייה דתית. אין לו בעיה עם האמונה הדתית, יש לו בעיה עם הממסד הדתי, הדינים הנוקשים של התורה והיחס לנשים בתפילה. בקיבוץ שלו אין בית כנסת אורתודוכסי ולא מתקיימים דיונים רשמיים בנושא הדת מכיוון שהם טוענים שזהו 'מתכון לפיצוץ'".
ברוב קיבוצי הגליל העליון נבנות בשנים האחרונות הרחבות המורכבות מבני קיבוץ חוזרים וכן משפחות חיצוניות. משפחות מסורתיות המגדירות את עצמן חילוניות, גם הן נקלטו בקיבוצים, ומתוך הגדרה זו מתאפשרת כניסתן לקיבוץ החילוני. חברה מאחד הקיבוצים מספרת: "הקיבוץ מופרט, יש הרחבה, אלו שהגיעו מבחוץ הביאו איתם גם מסורת, אך הם חילוניים. זה מתבטא בעיקר בחגים, מקימים בית כנסת ביום הכיפורים עם צוהר. זו מסורת שהתקבעה שנים, וזה לא מזיז לאף אחד. ב'כל נדרי' ובנעילה מגיעים כ-30 אנשים, מגיעים המון משפחות עם ילדים מכל הקיבוץ שאתה לא מצפה לראות אותם שם […] אין הפרדה בין ההרחבה לקיבוץ בכלל, כולם באים לשמוע שופר[…] יש הרבה שבאו מהעיר שהם שומרי מסורת והתחתנו עם בן קיבוץ".
"ניתן לשער", כך מסכמות החוקרות, "כי עם חלוף השנים הירידה במספרי חברי הקהילה הנמנים על וותיקי הקיבוצים והעלייה בתושבים חדשים תביא להמשך המגמה של הקמת בתי כנסת קבועים בקיבוצים חילוניים והצביון ההטרוגני יהיה כסותו המודרנית של הקיבוץ המתחדש".
פורסם לראשונה בגיליון 231 מיום 6 בנובמבר 2019
