יו"ר צח"י זה הכי, אחותי

איש לא הכין אותה לכך, אבל לנעלי יו"ר הצח"י בקיבוצה, יפתח, נכנסה ענת זיסוביץ'-חריט ממש עם פרוץ המלחמה. עד אז עסקה ענת, אמא לשני בן ה-14 ומתת בת ה-9, בדוברות בקיבוץ. המעבר לתפקיד יו"ר צח"י תוכנן עוד חודשים קודם, אך יועד רק למחצית אוקטובר, אחרי בר-המצווה של בנה. אלא שעם פרוץ אירועי הזוועה של השבעה באוקטובר הובהלה על ידי עידו גביש, היו"ר היוצא, לעבור חפיפה קצרה ומזורזת על ניהול הצח"י במצבי חירום. "היה ברור שמתגלגל פה אירוע ושאני צריכה להיכנס לתפקיד," היא אומרת. "עידו אמר לי: 'כל עוד לא מגייסים אותי, אהיה מספר שתיים שלך'. מאותו יום פשוט הייתי פרקטית. לא חשבתי שום מחשבות על מה יכול היה לקרות. פשוט צריך לתפקד".

והיא צדקה. האתגר הראשון שהוצב בפניה מיד עם כניסתה לתפקיד היה פינוי מאורגן של תושבי יפתח מקיבוצם; רק דמיינו מה דורשת משימה מעין זו בקיבוץ בן כ- 450 תושבים. "הייתה הודעה כזאת מהמועצה – אנחנו לא יודעים לאן הדברים הולכים, אנחנו ממליצים שכל עוד המצב מאפשר זאת תארזו בגדים לשלושה ימים ותצאו". ואכן, כולם עזבו בראשון בבוקר. כולל בעלה זיו והילדים, שנסעו לבית הוריה בפתח תקווה. "אני לא יצאתי איתם, נשארתי עם מנהל הקהילה וכיתת הכוננות". המשק כבר התחיל להתמלא צבא, "חיילים בכל מקום. התחילו להציב מחסומים ועמדות, התבצרו במרפסות של בתים. המרפסת של הבית שלי הייתה מקום לחיילים. התחושה הייתה של מלחמה", אומרת ענת, שעזבה רק ביום ראשון בערב, "מתוך הבנה שאף אחד לא יודע להגיד מה יהיה, ומהמקום הזה נכון יותר שאצא, למרות שאני יו"ר הצח"י. אוכל להועיל הרבה יותר ממקום שאני בטוחה בו ולא ממקום שהוא תחת איום".

בשלב הבא דאגה ענת לשכן את בני הקיבוץ במלון 'נוף גינוסר' בעמק הירדן. השהייה במלון אפשרה לקהילה ליצור מסגרת תמיכה לכלל המשפחות בקיבוץ, ובתקופת השיא שהו בו 450 נפש; כיום רבים מהם התפזרו, ובמלון נותרו רק כ- 160 נפש, אך מרבית אנשי יפתח השתדלו למצוא לעצמם מקום מגורים קרוב, על מנת להמשיך וליהנות מחיי הקהילה.

יו"ר צח"י או לא, במהלך המלחמה קיבלה ענת החלטה להתרחק מצריכת חדשות אינטנסיבית, והיא נמנעת במיוחד מתמונות וסרטונים קשים. עם זאת, כמדריכת מטעים נשירים במחוז גליל-גולן היא מסתובבת בין מגדלים בכל האזור, מגיעה לכל נקודה שצריך, גם תחת סיכון, מתוך כבוד למגדלים שנשארו וממשיכים לעבד את אדמתם בתנאים לא פשוטים. "אמרתי לעצמי, איפה שעובדים, שם אני נמצאת. לעזור למי שעובד ונשאר ומסכן את עצמו". גם לביקור שבועי של כיתת הכוננות ביפתח היא מקפידה להגיע, כדי לפנק בעוגה, לברר צרכים ולמלא אותם; את זאת היא עושה לצד חברי קיבוץ מגל שנרתמו גם הם לתמוך בכיתת הכוננות ובאנשי יפתח. "הם שולחים לנו בכל יום שישי קרטונים מלאים בכל טוב – עוגות, יין ופירות", ענת משבחת.

עם הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון לא פשוט לה. "אני יודעת שהם עכשיו שם בשבילי", היא אומרת, "וזו מחשבה קשה. בנאיביות שלי הייתי שמחה שלא ניכנס ללבנון. בצד הריאלי ברור לי שאחרי כל מה שאנחנו יודעים שקורה שם, זה בלתי נמנע כשמולך יש בכל בית אמל"ח ומנהרות".

ובינתיים, העתיד לוט בערפל. ענת אינה מרשה לעצמה לשקוע בתקוות מיותרות, אך עדיין מייחלת לחזור לקיבוץ. "אני רוצה לחזור ליפתח, אבל לא שואלת את עצמי יותר מדי שאלות על המחר. אם יתאפשר – אחזור".

לריאיון המלא של יונתן פורת עם ענת היכנסו: