סגירת מעגל משמעותית ומפתיעה מתרחשת עכשיו בחייו של סער מעוז. הוא, שנולד בקיבוץ הדתי-שיתופי שדה אליהו, הפך לתושב ברעם – גם הוא מהקיבוצים השיתופיים שנותרו. מפתיע, כי חייו של מעוז עברו לא מעט טלטלות ושנות הבגרות שלו – כולל האירועים שהביאו להידבקותו ב-HIV ולהפיכתו לגיבור סרט תיעודי מוכר ומצליח, התרחשו בלונדון ובתל אביב. לכאורה, שני מטרופולינים מובהקים שרחוקים מאד מנקודת הפתיחה ומהשינוי הגיאוגרפי שעשה לאחרונה. אבל כנראה שסיפורו של מעוז, שמתפתל דרך סודות, חשיפות וקידום תהליכים רגשיים חזקים ברמת הפרט, המשפחה והקהילה, צריך להמשיך להיות מעניין. סרטים דוקומנטריים לא עושים על מי שהכול מתנהל אצלם על מי מנוחות. מה גם שפעמים רבות אלו שמרגישים כמוהו שעליהם לשאת דגל כלשהו, מונעים מאותן סערות ותפניות שחוו בחייהם הפרטיים.
סוחר סמים או הומוסקסואל
מעוז, 47, שנמצא בפרונט של 'מי יאהב אותי עכשיו?' – סרטם המצוין של תומר וברק הימן מ-2016, הפך באמצעותו לאחד מ"נערי הפוסטר" של הקהילה הגאה שמתמודדים עם היותם נשאי HIV. אלא שהדרך של מעוז, תובנותיו והנכונות להפוך את אלו לפומביים, הם הרבה מעל להיותו מתויג כך או אחרת, אפילו בהקשר לעבודה החשובה בשירות הקהילה הגאה. זה סיפור של אדם שהחליט בשלב מסוים של חייו לשחק עם הקלפים שקיבל כדי לנסות – ממקום אותנטי ולא יומרני – לצמצם פערי מרחק, לגשר על אי הבנות, להפוך פצעים כואבים לאפשרויות לריפוי, להכלה ולעשייה הומנית.
בשל מורכבות הנושאים, ההסתעפויות בעלילה והקשר החזק בין אלו, יש להתחיל מההתחלה. הוא בכור במשפחה דתית בת שבעה ילדים, לכתרי ולדיצה – טיפוסים יוצאי דופן בדרכם, ומגיל 14 ידע שהוא הומוסקסואל. "בזמן שבו ידעתי שאני נמשך לגברים, התחלתי בשיחות עם אלוהים והבנתי שהוא לא הולך לענות ולא לעזור ולא להופיע והייתי במשבר נפשי עמוק", הוא מספר. מנוהל על ידי משבר זהות כפול, כפירה בערכים עליהם חונך ופחד איום שיעיפו אותו מהקיבוץ כשיתוודה ("ראיתי ילדים ששלחו אותם לפנימיות וזה הפחיד אותי מאד"), בילה שעות מסוגר בחדרו. הוא כמה ללימודי אמנות, שירה ומוזיקה, אך אלו לא התאפשרו אז. בהמשך פצח בחיים כפולים שהתרחשו בלילות ובמפגשים בעייתיים, נוכח העובדה שהקהילה הגאה לא ״נהנתה״ אז מההכרה ומהאפשרויות הבטוחות והבריאות בהרבה של היום, כמו פאבים משלה ואתרי היכרויות אינטרנטיים. "היה לי מזל והיו לי סבא וסבתא בבני ברק ומשם הייתי יוצא לפעמים בלילה ולא חוזר", הוא מספר. התכנית הייתה לצאת מהארון לאחר שישתחרר מצה"ל ויעזוב את הקיבוץ, אבל בדרכו של מעוז עמד לב טרוד של אם אוהבת. "היא תפסה אותי לשיחה ושיתפה בשתי השערות: שאני סוחר סמים או הומוסקסואל", הוא מספר, משועשע. הוא שיתף בקושי רב, ודיצה, זקוקה בבירור לתמיכה בעצמה, הגיבה באיסור לספר את הסוד לשאר המשפחה. מעוז, שכבר הרגיש שהוא טובע, עירב את אביו. האחים יודעו גם הם לאחר שבחדר האוכל התחילו לדבר, ואז קרה הבום: חברת קיבוץ "תפסה" אותו מתגנב בטרמפ בשישי בלילה לבילוי מחוץ לקיבוץ, "והעיפו אותי משם על רקע חילול שבת". מעוז אמנם מרד בדת כבר מגיל 14, אך יישר עד אז קו עם מה שצריך "כדי להיות בסדר". כעת מצא את עצמו ב"בית החייל" בתל אביב, חייל בודד הלכה למעשה, חצי שנה לפני סוף השירות.
כיום הסצנריו הזה נראה קיצוני להחריד, ובסרט אתה מתעמת עם ההורים שלך שקיבלו את הדין בפסיביות.
"מצד אחד זה היה מאד מעליב ואכזרי ומאידך – פתאום מצאתי את עצמי בתל אביב, הייתה לי עבודה בקולנוע, הייתי תל אביבי והסתדרתי, וזה היה מאד מגניב. היו לי סבא וסבתא נהדרים ולא מאד רחוקים. אבל כן, היו הרבה שנים שהיה לי מאד קשה להגיע לקיבוץ".
בלונדון לא אכפת לאף אחד
כחצי שנה לאחר השחרור, בקיץ 1995, המריא ללונדון ונשאר שם 18 שנה. הוא עבד באמנות, קואוצ׳ינג ובשנים האחרונות באפל, וגם התהולל ופרק כל עול. "מעבר לזה שברחתי מהקיבוץ ומההורים ומהילדות שקטעים ממנה היו מורכבים ומסובכים וכואבים מאד, חלק ממה שקסם לי בלונדון היה התובנה המכוננת שאתה יכול להיות אדם אנונימי בעולם ולאף אחד לא אכפת מה תעשה. למשל במקרה שלי, אם אתה שומר שבת או לא. בשנים הראשונות זאת הייתה הרגשת שחרור, חוויה עוצמתית שדרכה גיליתי מי אני, מה אני אוהב לעשות בשעות הפנאי ועוד גילויים כייפים ונטולי אחריות של גיל 20", הוא אומר. העשור הבא כבר התחיל בצורה פחות צוהלת. ב-2003 נדבק ב-HIV מדייל איתו ניהל מערכת יחסים קצרה וסוערת. בקטע בסרט שדורש חבילת טישו בשלוף, הוא מספר כיצד הגיע אליו אותו בחור ובפיו הבשורה המרה. חודש לקח עד שנפל האסימון, מה גם שכמה חודשים לפני כן התגרשו הוריו, "והכל היה לכבוד חגיגות יום הולדת 30. זאת הייתה שנה שבה הרגשתי שאין לי כוחות יותר ואני לא יודע איך ממשיכים ועל מי אפשר להישען".
מתי סיפרת להורים?
"זה לקח כמה חודשים, כי השנים בהן הייתי בארון היו טראומתיות וידעתי שאני לא מתכוון לשמור עוד סוד לעצמי. בסוף סיפרתי לאבא שלי בטלפון ואחרי כמה חודשים באתי לארץ וסיפרתי לאימא שלי והיה מאד קשה. למרות שהם היו גרושים ובקושי דיברו, הוא נכח בשיחה הזאת, כי ביקשתי. הכול היה מאד טעון רגשית ואז כמובן שאימא אמרה שלא נספר לאחים שלי והפעם לא הסכמתי".
לאהוב ולהסכים אלו שני דברים שונים
ממרחק רב, הוא מדבר על הכול בהומור וצוחק, אבל מעוז ניחן גם ביכולת נדירה אצל הגבר הישראלי הממוצע והוא יודע ולא מתבייש לבכות. לאורך הסרט הוא דומע רבות ובקלות. מועקה ובדידות מלוות אותו גם כשהוא ליד חברים ומשפחה, אבל על אף שהוא הראשון שיודה שברח ללונדון (ואחיו אף מאשימים אותו בכך), ניכרת יכולת התמודדות יוצאת דופן של בית מעוז עם הדרמות. הם גרסת ההארד-קור של 'קשר משפחתי', מה שהופך את 'מי יאהב אותי עכשיו?' לסרט חובה לבגירים.
התקשורת והכנות של המשפחה שלך מדהימים. יש הרבה שסעים, חוסר הסכמות ושריטות, אבל הכול מדובר ונמצא על פני השטח. האחים עורכים לך "משפטי שדה" כשאתה בא לבקר, אבא שלך כתב מכתב מחריד שקורא לך להתאפס ולהיות סטרייט, ואתם פשוט יושבים ומדברים על זה בצורה נוקבת אבל בלי להיחלץ, להתגונן ולעלות טונים, ויש לא מעט חיבוקים. שאפו.
"אנחנו באמת משפחה היפר וורבלית ואימא שלי עשתה הכול כדי שנתנהל כמעין קבוצה, והמון פעמים כשהיו קונפליקטים של ילדים בבית, היא לא פתרה לנו את הבעיות אלא אמרה לנו להסתדר. וגם כשאני ממש כועס ונעלב כמבוגר, יש לי דחף לדבר על זה. דרך הסרט הבנתי שלאהוב ולהסכים אלו שני דברים שונים לחלוטין. אני לא אסכים עם דגן (אחיו שעדיין חי בקיבוץ ומתנגח עם מעוז ומאשים אותו לאורך כל הסרט, מפחד שידביק את ילדיו באיידס וקורא לו 'חסר אחריות', ע"ט) על פוליטיקה וערכים וכו', וזה לא קשור בכלל לעובדה שאני ובן זוגי תמיד מוזמנים אליהם הביתה בשבתות והם עושים ויתורים כדי שנהיה ביחד".
את הבמאי תומר הימן פגש מעוז דרך סטוץ שהשאיר אותם מיודדים. הקשר הזה הבהיר להימן שיש כאן פוטנציאל רציני ליצירת סרט. הצילומים החלו בשנת 2011, כששנה קודם לכן חבר מעוז למי שתהפוך להיות המשפחה שלו בניכר: מקהלת הגברים הגאה (והמופלאה) של לונדון, שהקטעים המוזיקליים בכיכובה בדוקו שובי לב. הדכדוך והניכור כמו מתקלפים מעליו כשהוא שר בחזרות. "כשנכנסתי לגיל 30 וגם נדבקתי ב-HIV, הבנתי שבעצם אני רוצה קהילה. אני רואה את זה כמו מסע קדימה שבסופו התחברתי למקהלה. באתי רק לשיר והיו שם מאתיים אנשים, אז על פניו אף אחד לא היה אמור לראות אותי או לשים אלי לב. בעונה הראשונה שברתי רגל והם סידרו לי הסעות. אחרי זה אמרתי שלא אופיע כי יש לי גבס וקביים, והם אמרו 'מה פתאום, תהיה בשורה הראשונה (שזה הכי נחשב) כי ככה לא תצטרך לעשות הרבה הליכות וסידורים'. בעונה השנייה כבר הייתי המנהל של קול הטנור, ובעונה השלישית נבחרתי לוועד המנהל. דרכם גם גיליתי את בית הכנסת הרפורמי והיו לי חברים גם שם".
במשך חמש שנים צולם הסרט, ואז גם קרתה תפנית רצינית וחיובית מאד בעניין מחלת האיידס, שדווקא לא מדוברת בו בכלל.
"נכון. אנשים שחיים עם HIV חיים עם וירוס שמשתכפל הרבה עד שהוא הורס את המערכת החיסונית. בישראל, 95%-98% מהאנשים הללו מקבלים טיפול תרופתי, ובטיפול של העידן העכשווי, תוך שלושה שבועות עד שלושה חודשים כמות הווירוסים בדם יורדת לרמה שנקראת undetectable, זאת אומרת שאי אפשר למצוא אותם בדגימת דם. זה אומר שהווירוס לא משפיע על הגוף ולא פעיל מספיק כדי להרוס אותו, ולא יכול לעבור לאנשים אחרים, גם לא ביחסי מין לא מוגנים. מ-2012 יש אמירה מאד ברורה של הרופאים הרלוונטיים בעולם ש- HIVלא עובר מנשאים שמטופלים באופן מיטבי, ואין פה הסתייגות מקצועית. ולכן, היום הנדבקים החדשים לא נדבקו מנשאים מטופלים אלא ממקור שלא ידע ולא טופל".
אז למה ההורים שלך ממשיכים לפעמים להתייחס אליך בסרט כמו אל חולה סופני?
"זה לא סרט הסברה, זה סרט על מערך הרגשות במשפחה. אבא שלי מתאר את איך שהם הרגישו לאחר שנודע להם וחשוב שזה נמצא בסרט, כי הרבה אנשים חשים את התחושות האלו. אנשים שומעים 'איידס' ואלו הפחדים הכי ארכאיים ושבטיים שיוצאים להם. אני חושב שהסרט הזה הוא פתיחה של שיחה או מחשבה. הייתי רוצה שבן אדם יראה את הסרט ואז יתעניין למה בא לילד שלו ללבוש שמלות או למה הוא לא רוצה ללכת לשחק עם הילדים האחרים בחוץ, ולאו דווקא בהקשר הלהטב״קי. כי כדי לפתוח את הנקודות האלו צריך לגעת בדברים שאנחנו מפחדים להגיד. אם צריך להגיד משהו כדי לאשש תחושה או כדי להשתחרר ממנה – צריך לדבר, ואחרי זה צריך לדבר על מה גורם לי לחוש ככה".
הגיבורים האמיתיים הם ההורים שלי
בפעם הראשונה צפה ב"מי יאהב אותי עכשיו" בפסטיבל ברלין (שם זכה הסרט בפרס "חביב הקהל"), בנוכחות כל משפחתו כמעט, והוא זוכר את ההרגשה היטב. "וואו, הייתי בלחץ ממש, כי לא היה לי מושג מה אני הולך לראות, כלום. הרגשתי המון אחריות לגבי כל האנשים שעירבתי בסרט הזה והדבר המקסים שקרה הוא שהקהל הגרמני המאופק היה כל כך נרגש שבאחד הקטעים חמש מאות איש התחילו למחוא כפיים בספונטניות וזה היה מאד מרגש".
אתה מסתובב מאז במפגשים שכוללים הקרנות ושיחות על הסרט, וכבר היית איתו בכ-25 מדינות. אבל מה הייתה המוטיבציה של ההורים שלך להצטלם? הם שופכים שם את כל הקישקעס.
"אני חושב שרגשות אשמה", הוא מתגלגל מצחוק. "יום אחד אני מתקשר מלונדון בתקופה לא טובה ומספר להם ש 'קרה לי נס' ושרוצים לעשות עלינו סרט וזאת יכולה להיות הזדמנות טובה לעבור תהליך, והם היו הכי קלים לגבי זה. אמרו שאם זה מה שאני רוצה – בסדר. והם התמסרו. ברגע שהתחלנו להיות נוכחים ואקטיביים יותר אחד בחיים של השני, הרבה מהקונפליקטים התאווררו. אני חושב שאני לא הגיבור של הסרט – הגיבורים האמיתיים שלו הם דיצה וכתרי ההורים שלי, שכדי להיות איתי היו צריכים לעבור דרך עצומה מהשקפת עולם וממקום מאד נוח של קהילה עם ערכים מאד ברורים, להבנה ולקבלה שלי כדי שנוכל להתקיים כמשפחה אוהבת. כשהתחלנו את התהליך חשבנו שיש לנו משפחה מדהימה ושעשינו את העבודה ושעכשיו נתעד סיפור על קרע שהתאחה, אבל לא היה לנו מושג. זה תהליך קשה. אני לא אסכים לסרט המשך בחיים", הוא שוב צוחק, "אבל את הסרט הזה הייתי עושה שוב".
יציאה מהארון היא תמיד רגע מורכב, שמצריך תמיכה
בסוף הסרט נראה מעוז מגשש את דרכו בחזרה לישראל, והוא אכן הגיע ארצה ב-2014 והתחיל לעבוד בוועד למלחמה באיידס כרכז קהילה חיובית, "כלומר כנותן שירותים חברתיים לקהילות הא.נשים שחיים עם HIV. זה היה מאד קשוח, כי לא עבדתי בישראל אף פעם וגם נגעתי במשהו מאד אישי שלי שמתערבב בעבודה. היו לי ממש קשיים של הגירה. התמקמתי בכרם התימנים בדירה מקסימה וזה היה מקום מדהים, כמו קיבוץ קטן בתוך העיר, וישר התיידדתי עם כל הסבתות התימניות. לאט לאט החיים שלי התמקמו והקשרים המשפחתיים התחזקו מאד. הייתה לי עבודה עם המון אתגר ועשיתי פרויקטים גדולים שמילאו את ליבי".
הוא התקדם בוועד למלחמה באיידס, ובהמשך עבר לעבוד כרכז 'בלה דואגת' – מערך שעוסק במניעה והסברה בקהילה הגאה, והתעסק ביזמות ואקטיביזם ומדיניות ציבורית (מעוז היה מאלו שהכניסו את הטיפול המונע ״פרפ״ לישראל). ב-2016, קצת אחרי שיצא הסרט, יצא לדייט בתל אביב, שהביא אותו לברעם ולימינו אנו. "דרך אפליקציית היכרות נפגשתי עם יונתי ענבר, קיבוצניק שעבד כגנן ובא לעזור לחברים לעצב גינה. נפגשנו על ספסל ברוטשילד, הבאתי שני בקבוקי מים כי היה חום כבד, הוא היה בבגדי עבודה של קיבוצניק, ודיברנו".
איך היה?
"נחמד. חשבתי שהוא לא ספר אותי בכלל, אבל אחרי שבועיים הייתה הקרנה של הסרט במעלות תרשיחא ונפגשנו שם וזה התחיל. יש לנו הרבה במשותף. יש לו אימא סקוטית, אז מדברים בבית באנגלית וגם הוא חי בלונדון לתקופה, קרוב אלי ובזמן שהייתי שם, כך שלא הייתה עקרונית מניעה שניפגש שם וזה מטורף וקצת מצחיק. הוא בדיוק חזר לברעם והיה בתהליך קבלה לחברות ובמשך בערך שנתיים וחצי היינו בקשר של לונג דיסטנס. אחרי תקופה יונתי לקח שנת חופש וחיינו יחד בתל אביב והייתה שנה מדהימה".
הם תכננו להגיע לברעם בתום השנה בתל אביב, אולם הקורונה זירזה עניינים. "עלינו לברעם בשנת החופש לאחד הסגרים ויצא לי להתנסות בעבודה מהבית במשך חודש. הגענו לגור בברעם ברגע אחרון לפני הסגר השלישי. בחודשים הראשונים לא היו אנשים בשבילים וזה היה קשוח. גם מקום חדש, גם הכול היה סגור וגם חורף אמיתי של ההר. אבל הנה בא האביב וזאת חוויה שונה לגמרי, ועכשיו יוצא לי ליצור קשרים חדשים ולהתבסס".
לאחרונה הרמת שם "ערב אירוויזיון".
"אני נורא אוהב את האירוויזיון אבל השנה לא הייתי בתל אביב עם החברים, ואמרתי שנעשה את זה אצלנו. רכזת התרבות הייתה מאד בעד, קישטנו את הפאב, הגיעו אנשים, צפינו על מסך גדול והיה מאד נחמד. אני מקווה שזה יהפוך למסורת. אנחנו גם בעיצומן של הכנות לחודש גאווה בברעם, שזה ממש מרגש שהחודש הזה ייחגג לראשונה דווקא בשנה הזאת. הכול מתוך התארגנות ויוזמה של החבר'ה הצעירים של הקיבוץ".
ועכשיו אתה חובר למועצה לעבודה משותפת התנדבותית בנושא הגאווה.
"חשוב לי שיווצרו מענים לקהילה הלהט"בית ביישובים, זאת המטרה שלי וזה הפוקוס. לפני חודשיים פניתי לאורלי מאסטרו, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים במועצה ושאלתי מה קורה בנושא להטב״ק, והיא מיד נענתה לקריאה. בעזרתה ובשיתוף המועצה ונציגים להטב״קים מהיישובים הקמנו את פורום 'גאווה בגליל' ואנחנו מתכננים לשמוע, ללמוד ולהנגיש מענים לקהילה הגאה באזורנו. הרושם הראשוני הוא שאנחנו חיים במועצה ייחודית ושיש מצע מושלם כדי שהשותפים בישובים לא רק ייתנו מענים לשאלות הלהטב״קיות, אלא ממש יובילו שינוי ויהיו ההולכים לפני המחנה".
אתה חושב שגם היום יש קושי לצאת מהארון במיוחד בקהילה קטנה, כשכולם מכירים ויותר קשה לפתוח בה סודות באופן כללי?
"בקיבוצים מבחינה מהותית יש הבנה בסיסית בצורך בשוויון לעומת חברות אחרות, וברמת המאקרו העולם יותר ליברלי, אבל לצעירים זה לא רלוונטי. יש להם את המאבק האישי שלהם. גם כשנגיע לאוטופיה – יציאה מהארון היא תמיד רגע מורכב שצריך תיווך, תמיכה והכלה. זה רגע קשה מאד ויש בקהילות שלנו התמודדות יומיומית שדורשת מישהו לדבר איתו. רוב מה שנעשה עד היום, נעשה מתוך תחושות בטן ותגובתיות אוטומטית, שלפעמים הן טובות מאד, אבל ההזדמנות עכשיו היא להנגיש תמיכה מקצועית ולאפשר מרחבים חדשים למפגש שבו אפשר לצאת מהארון, או לדבר על תחושות באופן חופשי ולהרגיש שווים בין שווים".
ההורים שלך היו בברעם?
"בטח. הם נורא שמחים שאנחנו כאן. הם נורא אוהבים את יונתי ושמחים שאני בזוגיות. הייתי אדם נורא סוער (ואני עדיין כזה במידה כלשהי), בטח כיף להם שפתאום יש שקט מהכיוון שלי".
אתה עדיין עובד בוועד למלחמה באיידס כרכז קהילות חיוביות, וא.נשים מכירים את הסיפור שלך בברעם. לא קשה או מביך לפעמים לחשוב מה אנשים שם חושבים עליך בעקבותיו?
"זה נכון שאני חשוף בקיבוץ, אבל אני לא מתעסק יותר עם ״מה חושבים עליי״ לא באתי לכאן כדי להיות פלקט או דמות מקרטון ביצוע שמסתובבת בשבילים. גם לא באתי לגור שם כדי ליהנות מחדר האוכל ומהבריכה. באתי כדי לעשות. אני איש של קהילות ועשייה, ואני מרגיש שקהילת ברעם קיבלה אותי בזרועות פתוחות לרווחה".
בניגוד לדרך בה הוצגת בסרט, אתה נראה שמח ומפויס בהרבה. רך יותר.
"נכון. אני חושב שאם ברק ותומר היימן לא צפו שבסיום הסרט אחזור לארץ, אז הם בטח לא יכלו לכתוב לו סוף שבו אפגוש בקיבוצניק ונתאהב ואחזור לגור בקיבוץ שיתופי, כי ברחתי מהחוויה הזאת עד לונדון וניסיתי למחוק אותה. והנה זה מתעורר בי ואני שמח. אני בקורס מנהלי קהילות מטעם המועצה ומכללת תל-חי. אני עכשיו יותר במשחק קבוצתי מאשר במשחק אישי וזה כיף. יש לי תחושות חזקות וטובות לגבי הגיאוגרפיה ולגבי זה שאני במקום הנכון".
תמונות: מהאלבום הפרטי
פורסם לראשונה בגיליון 245 מיום 16.6.21
