אם יש לכם חברים תל אביביים חובבי אמנות ששמעו על גלריית תל אביב-איילת השחר ורוצים לקפוץ להתרשם בביקורם הבא בגליל, הדגישו בפניהם זאת: שעות הפתיחה אינן נזילות. בניגוד לעסקים שיגמישו עצמם עבור תיירות הפנים ובלבד שתגיע, מוטי גולן, בעלי הגלריה, מקפיד על התנהלות "לפי הספר". זה, לדעתו, חלק מחותם האיכות של 'תל אביב-איילת השחר', שנשמר בקנאות ובקפידה. הגלריה ממוקמת, אמנם, בסמוך למוסך ולרפת הקיבוץ, אך גולן מתעקש ליישר קו עם מקבילותיה המכובדות ממרכז הארץ. "מצאתי את החירבה הזאת והפכתי אותה לגלריה לכל דבר, כשמטרתה חברתית בלבד: הצגת עבודות בעלות אמירה אישית, חברתית, סוציו-פוליטית. אמנים מכל הארץ מציגים כאן. זאת אינטגרציה שאני עושה בין מרכז לפריפריה, עם שימת דגש על אמני פריפריה". מהאמנים המציגים גולן אינו דורש תשלום, ומכיוון שהעבודות צריכות "לבעוט בבטן הרכה" כדי להיתלות שם (מה שאומר שמכירתן עלולה להיות מלאכה מאתגרת), הגלריה אינה מסחרית. לדבריו היא הגלריה החברתית היחידה בארץ, פרט ל'קו התפר' הירושלמית. "יש מלא אנשים שמציירים, ו-99% מהם לא אמנים אמיתיים, כי אמנות היא דרך חיים לא מתפשרת", הוא פורש את משנתו. "יש לי הרבה כבוד לאמנות ז'אנרית כמו טבע דומם ושדות פורחים, אבל זאת לא אמנות חברתית. לאמנות חברתית יש תפקיד: לחנך אנשים לשים לב לתרבות, לחברה ולשיטה בה הם חיים, לבקר אותן ולדבר עליהן ולפעמים גם לברך אותן. אני מנסה להסביר כאן לאמנים צעירים לא להתפשר. תהילה היא לא דבר רע, אבל היא צריכה לבוא בזכות איכות היצירה. אני לא מכניס לכאן אמנות בינונית".
לנער את האבק שמעל האמנות הקיבוצית
לפני כחודש נפתחה בגלריה התערוכה 'חיים עכשוויים' (שתינעל ב-31 לחודש) שאוצר לראשונה האמן שלו גיל. גיל (28), יליד קריית שמונה שגדל במשמר הירדן, ועזב את הצפון לטובת לימודי אמנות בירושלים. משם המשיך, כמקובל, לתל אביב, ואחרי כחמש שנים חזר צפונה ואיחד כוחות עם גולן, שהתרשם מכישרונו ומסירותו והזמין אותו לשתף פעולה. כעת אמור גיל להזרים דם חדש בעורקי הגלריה בפרט, ובאלו של שדה האמנות האיכותית המקומי בכלל. הוא גם מלמד כאן רישום, ואחת העבודות הבולטות והגדולות המוצגות בתערוכה, 'Truth', היא שלו.
בתל אביב קל יותר להתברג לסצינת האמנות המקומית והיא דינמית יותר. למה חזרת צפונה?
גיל: "הבנתי שאמנות זה משהו שאני רוצה לעשות ולא כדרך אגב. במרכז עבדתי כאחראי משמרת בבר והיה לי מאד כיף, אבל זה השאיר לי מעט מאד זמן ליצור, וגם כשהיה לי – זה לא היה זמן טהור שיכולתי להעמיק בו ביצירה. יש לי כאן יותר שקט, אבל הניתוק הזה גבה מחיר חברתי. ככל שאתה מתבגר האופציה להגדיל את המעגל החברתי 'סתם ככה' קטנה. שדה האמנות כאן יכול ומתחיל ליצור את זה, אבל אני לא מלקק דבש. אני עובד ומלמד וחייב כל הזמן לדאוג לדבר הזה כדי שזה יקרה, אבל מבחינתי זה ערך עליון. לא משנה מה יהיה, אני אצור. זה מקצוע קשה, זאת לא הפרנסה שלך ברוב מקרים. אני לא מתפשר כי חשוב לי מה אני מציג, גם אם אלו יהיו ארבע-חמש עבודות בשנה – אדע שאני שלם איתן עד הסוף".
כשהתחיל לאסוף חומרים לתערוכה המגוונת, הזמין גיל אמנים לשלוח אליו עבודות ("קול קורא"). יוצרי הפריפריה הצפונית לא נענו. "אף אחד לא בא, לא דפק על הדלת. ויש להם פריווילגיה לבוא לראות את החלל, להציג את עצמם… פה בצפון אין שיח אמנותי מספיק חזק, וחבל", הוא אומר. "מה שנקרא פה אמנות הוא יותר טרנדי, מיינסטרימי ומסחרי".
הניגוד בין הנושאים הטעונים, לבין הצבעוניות והעושר הסגנוני של העבודות המוצגות בתערוכה מורגש; קרן סגל מציגה רובה M16 מצויר על רקע משטח ורוד מנצנץ. גבר ענק הכורע, נעול בכפכפים זולות, נועץ מבט עייף – אולי מובס – במתבונן, מוצג בטכניקת אבקת פחם בעבודה של רעות דפנא. לכל תערוכה יש נושא מגובש, ואמירה קוהרנטית היא בגדר חובה למי שרוצה להציג פה.
אם חשוב לך לתווך מסרים ורעיונות, איך אתה מוודא שהם יעברו דרך אמנות מודרנית, שפעמים רבות אינה מובנת לקהל?
גולן: "לי יש בעיה עם אמנות עכשווית שהיא אנרכיסטית נורא, ואחד מהסמלים האנרכיסטיים הוא שהאמן מרגיש שהוא לא חייב לספר לך שום דבר – או שאת מבינה או שלא. אני חושב שכמו עם כל מוצר אחר שאתה רוצה לצרוך, גם כאן אתה צריך לדעת מה הרקע, ואין שום סיבה שלא להסביר אותה (כלומר את העבודה, ע"ט) עד תום. אני יכול להכניס אמנות מופשטת, אבל היא צריכה להתכתב עם הנושא של התערוכה".
זאת אומרת שאם אסתובב בגלריה ואבקש הסבר על העבודות, אתה תיתן?
"את חייבת לבקש שאסביר לך, ואני אהיה מנוכר וחרא אם לא אסביר. אנחנו מתחננים לאנשים שיבואו ל'סיורי גלריה' במחיר סמלי. אני דוחף להם מידע עד הפרט האחרון והם אומרים שזה לא קורה להם בסיורים בגלריות אחרות. זאת אחת הגלריות היחידות שמסבירות הרבה על מה שמציגים. אני כאן כל הזמן כדי להסביר, ואצלי נוכחים בערב הפתיחה כל האמנים שמציגים. אני מלמד אנשים שבאים לפה איך לנתח יצירה, זה חשוב".
גולן הוא במקור מתל אביב, והוא אינו מתנצל על הגישה המיסיונרית, שעשויה גם להתפרש כמתנשאת. "הפריפריה מאד מאותגרת. אין פה את לחץ הקיום של המרכז. יש פה משהו רגוע יותר, שכנראה השפיע על האמביציה של אמנים. אני חושב שזה משפיע על איכות האמנות ובאתי לשנות את זה. יש איכות בפריפריה, אבל צריך לגרות אותה. אני לא אוהב את מה שיש במרכז הממסד האמנותי. אני לא חושב שאני משיח, אבל אף אחד לא בא ואמר: 'חבר'ה, מגיע לכם יותר'.
ובתור מי שמפעיל את הגלריה כבר תשע שנים, אתה רואה שינוי?
"כן. זה התחיל מערבי פתיחה שהגיעו אליהם 25-20 איש בשנתיים הראשונות, והיום יש לפעמים פתיחות של 150 איש; באים מהגולן, מהגליל המערבי. הגלריה היא כבר מוסד ידוע. הפתיחה האחרונה היתה פסיכופטית: היה כאן מיצג מטורף, נתתי במה לרומן גלפרין שהוא אמן מוזיקה אלקטרונית וסאונד, הבאתי את הרקדנית ליה בירן ממרכז קלור. היה מפוצץ באנשים. אבל אני לא נח על זרי הדפנה. יש עוד מלא עבודה לעשות. אני חושב שהמועצה צריכה להשכיר חללים לאמנים במחיר מוזל ביותר, לעודד ולתת להם צ'אנס לפתח פה סצינה רצינית".
עד כמה הגלריה פעילה?
"אני משתדל להציג פה ארבע-חמש תערוכות בשנה, כל אחת נמשכת חודש וחצי. עד היום הצגתי פה בערך 25 תערוכות, שזה המון. אחת התערוכות נקראה 'יהודי וערבי הלכו לים' – תערוכה מטורפת שמשכתי אותה חודשיים, באו אנשים וזה סיקרן. כשהתערוכה טובה, זה מזין אנשים והם מצביעים ברגליים, זה כאילו אתה מראה להם מסמך והם מתחילים לדבר עליו. היו פה תערוכות על אלימות, אקולוגיה, פוליטיקה, צבא… אין מצב שמישהו בא ומוצא את הדלת סגורה כי זאת פריפריה ואני עם הכפכפים הלכתי בינתיים לחלוב פרה. יבואו שני אנשים או 500 אנשים בחודש, זה לא משנה".
והקהל שמגיע הנה הוא בהכרח חובב אמנות, או שפשוט "זורם" אליך?
"בעמק יש אוכלוסייה גדולה של אנשי תרבות וספר שאם הם לא נוסעים למרכז לראות תערוכה רצינית, שום דבר ברמה גבוהה לא יבוא אליהם. אני רואה שאנשים מבינים מה הם רואים ורוצים להיות מעודכנים. יש כאן בית ספר לאמנות, יש לי ארבע כיתות שאני מלמד בהן אמנות ריאליסטית איכותית. אני רוצה להביא קבוצת אמנים צעירים מכל הארץ, לשכן אותם בקיבוץ לשבועיים ולתת להם לפעול ולהפעיל בקהילה, ולסיים בתערוכה מדהימה. הם ייצרו גירוי אמנותי ואולי ירצו להישאר. דווקא כאן יש סיכוי יותר טוב שזה יעבוד. יש שקט, מרחב וחיים זולים יותר. החלום שלי הוא שיתפתח פה שדה אמנות נכון ותוסס, שיתנער טיפה מאבק הזיקנה של האמנות הקיבוצית הדי מעיקה שהיתה פה. אני רוצה שאנשים יבואו הנה כי הם שמעו שיש פה כמה גלריות טובות ופסטיבלי אמנות, וזה לא חלום מופרך".
פורסם לראשונה בגיליון 228 מיום 24 ביולי 2019