'חרבות ברזל' – דיכאון

דיכאון. דיכאון חמור.

בעת כתיבת השורות כבר חודש ומחצה נמשכת הלחימה. בגבול הצפון מעצימות הטרדות החיזבאללה אך לפי שעה אינן חורגות מתחזיתי. הימנעות חיזבאללה משימוש בארסנל יכולותיו ההרסניות בעיניה עומדת. מי ייתן וכך יימשך.

רק ככלות "ניצחון" (הבסת חמאס), במלחמת 'חרבות ברזל' יתבהרו ממדי קו-שבר השבעה באוקטובר 2023 שנבקע במרקם החברה בישראל. הוא, איך לא, יהיה רחב, עמוק, חובק כל, הרסני עד כדי הנעת אמות הסיפים. גם ככלות הפקת הלקחים וטיהור "המחדליסטים" יימשך גל התמיהה להדהד בקרבנו. שנים. זוועות השבעה באוקטובר 2023 יוסיפו להקרין על חיינו מכאן ולדורות לבוא.

עוד טרם נמוגו קולות הירי ורעם ההפצצות, ברצועה ובגבול הצפון, וכבר נשמעים צחצוחי החרבות הפוליטיים. בביתנו פנימה. תחת התגייסות האומה, אותה התכנסות מחממת-לב, מגבשת, זו הפוקדת אותנו לעת צרה, זו שחווינו עם יציאת צה"ל לקרב, יפרצו חלוקי הדעות. הפלגנות בחברה הישראלית תנסוק. ניבים מחודדים ייחשפו והקיטוב בעם, למגינת ליבי הדואב, רק יעמיק.

"תתעורר!!! יא אשכנזי מתייפייף. תפנים סוף, סוף. מתי תלמד ותקלוט. ערבי הוא ערבי. ערבי זו תרבות. מורשת. כאלו הם. אצלם זה בדי-אן-איי. תסב גב, תשדר חולשה והסכין ננעצת. כוח הם מבינים, רק כוח. תרבותם שאהידית. הם לא רוצים אותנו כאן. אין עם מי לעשות הסדר".

אנו , ספוגי שואה, ניצים אל מול הלומי "נכבה". נאבקים על פיסת ארץ קטנה עם שפם במרחב מוסלמי. אוקיאנוס ערב. זוועות השבעה באוקטובר 2023 פרמו מארג, עדין-רגיש ממילא, בין יהודים לערבים בישראל.
כל אזרח חמישי בארץ הוא ערבי. ידם בכל. בתי חולים (רופאים, רוקחים, אחים) בניין הארץ, מפיגום ועד טיח, חבלי-ארץ שלמים מרוצפים בכפרים ערבים בלבד.

אין לי ארץ אחרת! זאת שרים משני צידי המתרס. נוכחות שדי כאללה, רק מעמיקה שורש ומונעת הסדר מתחייב. אין בלתו! בינינו לבין הפלסטינאים. לנו, הניצים, אין יכולת למגר את מבקשי רעתנו מאחר ותלויים אנו בחסדי אומות!

משום כך אין מנוס מחתירה להסדר מתגמל. הסדר לדורות. הסדר בבסיסו אורח רוח, נשימה עמוקה מיני-ים. הסדר שראשיתו נביטה – ינקות, והמשכו נעורים, בחרות בינה עד שיבה. הסדר עקבי, מושכל, ממוקד מטרה מובל בדבקות, בשיתוף הדוק, בלתי מתפשר, בין שני הצדדים.

אחרית.

בהמשך לאימי השבעה באוקטובר 2023 צומח לעינינו אתוס שלא הכרנו. פלסטיני לוחם. עד השאהיד האחרון. שנים ארוכות נבנתה יכולת מבצעית כמותה לא ידענו. קרב "תל-עזה", כמיתוס "תל-חי" שלנו. חרבות ברזל. למעלה מחודש לוחמים פלסטינים אל מול עדיפות צבאית מוחלטת – אוויר, ים ויבשה  ודגלים לבנים אין. טילים ממשיכים להישגר אל ישובים בישראל!

תוהה אני כיצד, לאחר 75 שנות חיים בצל ה"נאכבה", נצרבת עמידת לוחמי חמאס בתודעת צעירים בערביי ישראל. אלו משאלות רדומות היא מייצרת בקרבם. וכאשר שוליים קיצוניים (נוער גבעות וג'יהאד איסלמי), מעצבים את דברי ימינו, אנא אני בא ומה פלא שדיכאון אחזני.