בסרטי האנימציה הקצרים של משי קופלביץ', אנשים עושים דברים רגילים: מנגנים במפוחית, קופצים למים, שוחים והולכים ומטפסים על עצים; אלא שהם עושים את כל זה חבושים במסכות אב"כ. "משום מה אני אוהבת מסכות אב"כ", היא אומרת, "אולי זה חלחל לי לתת-מודע כשהייתי תינוקת במלחמת המפרץ. זה הופך את כולם לזהים, במידה מסוימת". מסכות האב"כ אכן היו חלק מהנוף במשך תקופה ארוכה; הצבא חילק אותן כמו לחמניות טריות, אבל כשביקש מהאזרחים להחזיר אותן (כי משום מה לאויבינו לא היה באמת שום נשק אטומי, ביולוגי או כימי) כבר הפכו המסכות לכלי בית שימושיים כמו עציצים, מעמדים לסכו"ם, תחפושות לפורים וסתם קישוטים דקורטיביים כמעט בכל בית בישראל. "יש לי אחת תלויה בבית על הקיר", מספרת משי.
להתבלט זה לא הקטע
בסרטונים של משי יש אווירה מאד קיבוצית. "למשל, הבטונדות ומגדל השמירה", היא מסכימה עם הקביעה, "לא נראה לי שבתל אביב היו כאלה. בקיבוצים אנשים נהגו להשתכפל גם מבחינת הלבוש. אימא שלי הסבירה לי שאם בקיבוץ לא היית לובש את בגדי העבודה הכחולים, נחשבת לחריג. אולי זו הסיבה שגם בלבוש אני מנסה לא לבלוט. כשלמדתי בבצלאל היתה לי הרגשה שכולם שם מוחצנים ומתלבשים בצורה שמנסה להתבלט, זה לא הקטע שלי. לא אבוא עם שמלה ורודה ונוצצת פתאום".
היא גדלה בקיבוץ דפנה, וכיום מתגוררת בכפר סאלד. לפני שנתיים סיימה לימודי אנימציה בבצלאל, ועתה מנסה לסלול את דרכה בשוק הפרוע והבלתי יציב של הקולנוע הישראלי. "אני יוצרת סרטוני אנימציה ואיורים ללקוחות, מעבירה סדנאות אנימציה וקומיקס, וכשיש זמן בין כל אלה גם יוצרת סרטים משלי", היא מספרת. בתקופת לימודיה יצרה את הסרטים 'סימני מים' ו'סימני מלחמה', שעוסקים בזיכרונות ילדות ונעורים בקיבוץ דפנה. "בזיכרונות שלי קיים מתח מתמיד בין הטבע הפסטורלי לבין המצב של ההפגזה והמלחמה באזור. הסרט 'סימני מים' הוא כביכול סרט דוקו על זיכרונות ילדות שלי ממלחמות והפגזות שהיו בצפון בילדותי, אבל למעשה זוהי התחלה של התמודדות עם חלומות, עם פחדים ועם הלא נודע".
לנסוע למרכז זה כאב ראש
משי קופלביץ' (29) היא בתם האמצעית של האמנים אלי קופלביץ' ורחל רבינוביץ', והכישרון, כך זה נראה, זורם במשפחה בדם. "בעיקרון כלל לא רציתי להתעסק באמנות", היא מודה. "אלה חיים קשים, לא מקצוע מסודר. החלטתי שלא, אז בתיכון למדתי 10 יחידות מדעי המחשב. אהבתי את זה, בתכנות יש המון יצירתיות וזה עוזר בחשיבה לוגית. בשלב מסוים התחלתי לעשות בתיכון תואר אוניברסיטאי, וגם בצבא הייתי במחשבים". המסלול הזה נעצר מתישהו בטיול שלה לדרום אמריקה. "התחלתי לחשוב שאולי דווקא לא מחשבים. כשאתה מטייל בנופים מדהימים, זה נראה לך לא הגיוני לחשוב על ישיבה אינסופית מול מחשב".
השלב הבא היה, כאמור, לימודים בבצלאל, אותם סיימה לפני שנתיים, אז חזרה לגליל. וכמו כל אמן שמתגורר כאן, גם היא כבר מבינה היטב שכשרוב האקשן מתרחש במרכז, יש להרחיק לשם לא מעט – פגישות, פיצ'ים (הגשות), תחקירים. "בשנה האחרונה נסעתי למרכז כל שבוע", היא מודה; "כשזה המצב, אתה מקדיש את הזמן שלך בעיר לדברים פרקטיים. אין לך זמן וכוח לדברים ספונטניים, והם מתפספסים. לפעמים זה ממש מגוחך – היה לי פיץ' מול קהל בסינמטק ואני עם מיגרנה מטורפת, רואה הכול כפול ואני צריכה לדבר על הסרט שלי. עליתי על הבמה ואמרתי כמה פעמים רצוף, אני משי מהגליל העליון. אני מהגליל העליון. באתי מהגליל העליון…", היא צוחקת. "כשחיים בפריפריה יש פחות אפשרות לשיתופי פעולה. מצד שני, לא אהבתי לשתף פעולה עם אנשים, יצירה עובדת לי יותר טוב לבד. אני פשוט צריכה הרבה זמן, ועדיף שהוא יהיה כשאני לבד".
האמנות של משי שואבת השראה מעולמות החלום, וגם לסרטים שלה מעין איכות חלומית – לפעמים יופי פסטורלי, לפעמים סיוט. "במשך המון שנים ניהלתי יומן חלומות. כל בוקר כשהתעוררתי זכרתי לפרטי פרטים את החלום שחלמתי, והייתי מתארת את החלום בכתיבה או בציור כשאני עוד בשלבי התעוררות. היו לי המון חלומות מפחידים על מלחמת עולם שלישית שפורצת, ואיך שאני מתחבאת ובורחת מאויבים. ממש קיוויתי להיפטר מהסיוטים האלה, ולכן ניסיתי לחקור לעומק את נושא החלומות. קראתי ספר של קרל גוסטב יונג (פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שווייצרי, א"ק) בו הוא מדבר על כך שחלומות הם קצת כמו קומפוסט – סוג של זבל תודעתי שמצטבר אצלנו ומתפרץ בחלום. העניין הוא שכמו קומפוסט, צריך לדעת לעבוד עם הזבל הזה כדי שהוא יהפוך למצע לצמיחה".
הפרויקט העכשווי של משי נקרא '73', סרט אנימציה בן 10 דקות העוסק בחוויותיו הקשות והמסויטות של אביה, עת לחם בטנק במלחמת יום כיפור. "אבא שלי היה טנקיסט בנפח ברמת הגולן. הקלטתי אותו מספר על חוויות המלחמה שלו, ומתוך שעות של זוועות מוקלטות לקחתי 10 דקות שיוצרות סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, למרות שבמלחמה זה לא בדיוק עובד ככה. על רקע ההקלטות מתגלם הסיפור דרך העיניים שלי, איך שאני מדמיינת את זה. לפעמים אבא שלי הוא גיבור עם גלימה, ולפעמים הוא מכונס בטנק. הטנקים של הסורים הם מפלצות שחורות ומפחידות, וכולם כמובן עם מסכות אב"כ".
יש פה חממה
כאן, בגליל, מצאה משי בית חם ליצירה ב'מסעות בארץ הגליל', חממה קולנועית מקומית המאפשרת ליוצרים להביא את הפרויקטים שלהם לכדי מימוש. החממה, פרויקט שיצא לדרך בנובמבר אשתקד, יהווה עוגן לקולנוענים בגליל, כך סבורה ורד אוסמן, מנכ"לית דוקווילאג' – מרכז רב-תרבותי לפרויקטים תיעודיים הפועל באזור. "החממה היא גוף סגור שניתן להשוות אותו לאינקובטור. מקום מוגן עם ליווי צמוד, שמאפשר ליוצרים הצעירים להתנסות ולטעות, עד שימצאו את דרכם כקולנוענים. המטרה היא לטפח ולקדם יוצרי קולנוע בראשית דרכם".
בשנים האחרונות התחוללה בקולנוע הישראלי רעידת אדמה של ממש. שרת התרבות מירי רגב שינתה את תקנות מועצת הקולנוע, שינתה את חלוקת התקציבים, הגדילה את תמיכת המדינה בקולנוע מ-90 מיליון שקל בשנה ל-110 מיליון, והחשוב מכל – הכריזה כי בכוונתה להקים שלוש קרנות קולנוע בגליל, בנגב וביהודה ושומרון. במהרה זיהו אנשי הפריפריה את ההזדמנות ובשלהי 2016 התאחדו כל הגופים השונים בצפון להם נגיעה כלשהי לקולנוע בכדי לפעול להקמת קרן קולנוע צפונית. "כמו שאריסטו אמר, השלם עולה על סך חלקיו", אומרת אוסמן. "הקמנו את החממה כצעד ראשון לקראת הקמת קרן קולנוע גלילית, ובינתיים כולנו עובדים קשה מאד כדי להביא לכך".
משי מברכת על ההתפתחויות הללו. "כרגע אני בהקפאה עם הסרט", היא מספרת, "ואני בהחלט צריכה תמיכה כלכלית כדי שאוכל לסיים אותו. אני יוצרת את הסרטים שלי באנימציה קלאסית, וזה פשוט המון זמן והמון עבודה. מרגש לשמוע שסוף סוף יש התרחשות קולנועית בגליל, שגם זוכה לתמיכה".
פורסם לראשונה בגיליון 226 מיום 29 במאי 2019
