חיים, איכשהו

אני גרה בגליל העליון, אני לא גרה ביישוב מפונה, אני לא גרה על גבול לבנון, אני גרה בדרום עמק החולה. בתחילת המערכה הקיבוץ שלנו היה אזור של לחימה זולגת, והיום אנחנו כבר גרים באזור של לחימה מתמשכת.

אם חיפשנו איזה ביטחון אחרי ה־7/10, אז אל הקיבוץ שלנו פינו תושבים מהצפון, זה היה סימן טוב, שבטוח אצלנו. היום לא היו מפנים אלינו.

המלחמה זולגת דרומה. את החוג של בתי שהתקיים בקריית שמונה העבירו באוקטובר לקצרין הבטוחה. ככל שהתקדמה השנה התבטלו מפגשים גם בקצרין, ובשנת הלימודים הקרובה החוג שלה כבר ייפתח מחדש באזור טבריה.

אני מודה שתמיד הייתה בי ביקורת סמויה כלפי תושבי העוטף שמוכנים לספוג טילים במשך יותר משני עשורים ואיך הם לא עפים משם.

היום אני מבינה על בשרי בדיוק איך זה קורה, כי גלגלתי בראש את האפשרות לעוף מפה, מה זה בראש, ממש בדקתי. כי זה קצת חוסר אונים כל המצב הזה, ואם אני יכולה לקום וללכת, אז אולי אני מחזירה לעצמי מעט אונים אבודים. דיברתי עם בעלי שאולי ניסע קצת, ניסיתי לשכנע גם את הילדה ודי מהר הבנתי שזה לא יקרה. שאנחנו לא זזים מפה. גם לא לחודש–חודשיים. דמיינו שאתם צריכים לעקור מביתכם, אולי יש לכם עבודה, תתפטרו. אולי יש לכם עסק, תסגרו. אולי יש לכם ילדים במסגרות ובמעגלים חברתיים, תנתקו אותם. הבנתם? ככה נשארים בבית המופגז. האזעקות, המטוסים, הפירוטכניקה בשמיים, הבומים, הנפילות, היירוטים, היציאות, השריפות, הכול מתנרמל ונעשה לחם חוקנו. ככה זה עכשיו. ואין מה לעשות.

ובסך הכול, בואו, אנחנו הרי חיים. רובנו עובדים, אולי טיפה פחות כי אזעקות, כי יום מתוח אז משאירים ילדים בבית, כי אספנו ילדים מוקדם אחרי מטח ונגמר לנו יום עבודה, אבל עובדים ומתפרנסים, ברוך השם.

והילדים לומדים, פחות, הרבה פחות, כי מורים מפונים, כי בית הספר באזור מפונה ולא ממש מצאו מבנה חלופי עד היום, כי יש ימים שעדיף להעביר בקרבת הממ"ד בבית ולא בבית הספר, כי אם זכיתי והילדה רוצה סתם ככה להישאר בבית, אז אני לא אעודד אותה ללכת ללמוד. במצב הזה טוב לי שהיא בבית. אבל הילדים לומדים, ברוך השם.

אנחנו גם מנהלים חיי חברה ערים, פה ושם יש ערב מתוח, אז אנחנו נשארים בבית ולא מתקהלים אצל השכנים, כי יש ערבים שהילדים מפחדים לבד, כי אנחנו מפחדים להשאיר לבד, אבל רוב הזמן זה ממש סבבה. כאב בטן קטן לפני כל דילוג. אבל מתגברים. ואז יש בומים, אבל זה שלנו, כלומר יציאות, ואז יש יירוטים אבל זה בצפת. או שנורא שקט. לפעמים נורא שקט פתאום ואין כלום. זה גם מפחיד. אבל רוב הזמן סבבה. כולם מתגברים ויוצאים.

אנחנו גם ישנים. טוב, זאת לא השינה שהייתה לנו. זה לא רק המתח, יש לילות עם יותר רעשי מלחמה אז קשה להירדם ומתעוררים. וגם סידורי השינה בבית קצת השתנו, הילדה ישנה כמעט קבוע בממ"ד, בטח כשישנות אצלה חברות. ואנחנו עברנו לישון כמעט קבוע בקומה התחתונה, קרוב לממ"ד ולילדה. אבל בסך הכול? יורד הלילה והולכים לישון.

אנחנו גם עושים ספורט, פה ושם המצב הביטחוני לא מאפשר לצאת, וקרה שהשתטחנו עם ידיים על הראש באמצע האימון, אבל רוב הזמן אנחנו שוחים, אנחנו צועדים סביב הקיבוץ, אנחנו הולכים לפילאטיס, אנחנו דואגים למסת השריר וללב־ריאה שלנו.

אנחנו גם מנהלים חיי קהילה עשירים, וממשיכים להפיק אירועים קהילתיים. הכול על הקשקש, אנחנו בקשר רציף עם פיקוד העורף, בשנייה הכול יכול להתבטל, פה ושם גם מתבטל, אבל רוב הזמן סבבה, חגים גדולים עוד לא ביטלו לנו, בקיבוצים שכנים כן, כאן עוד לא. טוק טוק. כאן הכול עבר בשלום. בינתיים. ובסוף הרי הכול זה גורל ומתים הרבה יותר בתאונות דרכים. מה, הרי לא נסתגר עכשיו בבתים ונעצור את החיים, כי אז הם ניצחו. אז מתגברים ומתקהלים.

לילדים שלנו, כולם, א' עד י"ב, היו פעילויות קיץ, פה ושם התבטל, אולי השתנו קצת תוכניות בגלל המצב, לפעמים אנחנו ההורים לא הבנו למה דווקא עכשיו צריך טיול ג'יפים בשטחים פתוחים, או לשחות בירדן, אבל הילדים רצו אז פשוט זרמנו כמו הירדן, ואולי לא ממש סמכנו על המערכת כי אנחנו כבר לא סומכים כמו קודם, רק קיווינו שיהיה בסדר. ובאמת היה בסדר. הילדים חזרו בשלום. שלנו חזרו בשלום עד היום. וסך הכול נרשם כאן קיץ לתפארת.

ואני יודעת שהצבא פועל בצפון, אני גם שומעת ורואה, אבל לפעמים אני בכל זאת לא מבינה איך ייתכן שיורים עליי כבר יותר מ־10 חודשים וזה רק מתגבר? איך יכול להיות שמשבעה באוקטובר הילדים שלנו לא חזרו לשגרת לימודים מלאה, וזה לא יקרה גם באחד בספטמבר? איך זה שביום שישי האחרון כשכל אזרחי מדינת ישראל היו עסוקים בהכנות לשבת, מרבית תושבי הגליל העליון התבקשו לצמצם תנועה ולהיות צמודים למרחבים מוגנים במשך 16 שעות רצופות? איך זה שלראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, הריבונית והציונית(!), עשרות אלפי תושבים מפונים מבתיהם במשך חודשים! ואין להם אופק. נע ונד תהיה בארצך. איך זה שרק אחרי שנגמור עם הדרום נעבור לצפון? מה, רק אני ראיתי חדשות כשסיפרו לנו על מוכנות למלחמה רב־זירתית?

והחטופים, אלוהים אדירים! הנפש מתקשה להכיל והדעת לא יכולה לתפוס, אנחנו בפשיטת רגל, חברים.

ואני שואלת את עצמי גם עד מתי וכמה עוד, ולא נראה שזה ממש מזיז למישהו, בכל אופן לא למקבלי ההחלטות שם למעלה. אז למה בעצם שזה לא יימשך ככה שני עשורים, ממש כמו בעוטף? שום בעיה.

ובעודי כותבת שורות אלה, נסראללה החליט להגיב על הבכיר. דווקא הוא הגיב הרבה לאחרונה, חשבתי שהחשבון נסגר. אבל נראה שלא מדובר בבכיר של מאות טילים, אלא באחד ששוויו מוערך באלף טילים. אולי יותר? קדש האדי יה נסראללה? מייבי יו גיב מי סאם אנסוורס? התעוררתי בחמש בבוקר בתל אביב, מהאזעקות בצפון. וראו זה פלא, את כל השיגורים למרכז הצליחו למנוע. רק בקיבוץ שלי לבד היו חמש אזעקות בחצי שעה. ואני באמת לא מבינה כלום בצבא ובביטחון. אני רק מבינה שוואלה, אולי יש טילים שאפשר ורצוי למנוע ויש טילים שכתוב עליהם "מתגברים".

והנה, הסברתי לכם עכשיו, שנראה שהעסק עובד, ולעזוב הרי לא נעזוב, ואנחנו בריאים ושלמים. איכשהו.

אז למה אני מחכה כל כך שייגמר?

מה שמחזיק אותי, חוץ מכל הקלישאות שתמיד מגלמות בתוכן גם אמת, זה שלאורך כל ההיסטוריה היו תקופות מחורבנות והן חלפו. אז עכשיו תורנו. מי יותר, מי פחות. אבל בסך הכול לכולם חרא. וגם זה יעבור. יעבור איכשהו ולא ממש ולא לגמרי. לכל תושבי מדינת ישראל, אגב. כי השתנינו לנצח. לעבור לגמרי זה כבר לא יעבור, אבל אולי יירגע קצת. ובינתיים החיים חזקים מהכול וזה, אז חיים. איכשהו.

** עריכת טקסט: דפי בר אילן