ביום בו פתחה ישראל במתקפה על איראן, יום שישי ה־13 ביוני 2025, נכנסה לתוקפה המדידה השביעית במסלול מחקר אורך הבוחן את החוסן הלאומי של אזרחי ישראל מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' באוקטובר 2023. המחקר הייחודי בהיקפו נערך על מדגם של 745 משתתפים דוברי עברית, אשר מילאו את אותו שאלון שבע פעמים לאורך תקופה של כמעט שנתיים (ראו דו"ח מחקר מדידה שביעית בכתובת: https://tinyurl.com/yn57ym3p).
המחקר שמובילים הפרופסור שאול קמחי, הפרופסור יוחנן אשל, הפרופסור ברוריה עדיני, ד"ר הדס מרציאנו ואריאל קאים, בוחן לעומק את היחס שבין תפיסת האזרחים את מאמצי הממשלה להשבת החטופים לבין תחושת החוסן הלאומי שלהם, ומגלה קשר הדוק, חד וברור: ככל שהמשיבים סבורים שהממשלה אינה משקיעה מאמצים מספקים, כך הם מדווחים על ירידה משמעותית ברמת החוסן הלאומי. מדובר בממצא שאינו מובן מאליו ומעיד כי דווקא הסוגיה המוסרית-ערכית של החזרת החטופים, ולאו דווקא העמדה הפוליטית הכוללת, היא שקובעת במידה רבה את עוצמת החוסן של המדינה בעיני אזרחיה.
בניתוח הסטטיסטי נמצא כי העמדה כלפי מאמצי הממשלה להחזרת החטופים היא המנבא השני בחשיבותו לחוסן הלאומי, מיד לאחר החוסן הקהילתי. כלומר, הציבור הישראלי רואה בקהילתיות ובמאמצים להשיב את החטופים שני עמודי תווך של תחושת היציבות והאמון במערכת הלאומית. כאשר נדמה שהמדינה אינה פועלת מספיק להחזרת יקיריהם, האמון הזה מתערער והחוסן מתפורר.
הממצאים גם מציעים הבחנה מרתקת בין עמדות פוליטיות לבין תחושות קונקרטיות: גם בקרב תומכי ממשלה מוצהרים נמצאו רמות חוסן לאומי נמוכות כאשר עלתה התחושה שהממשלה אינה עושה די להחזרת החטופים. כלומר, התמיכה הפוליטית איננה "מגינה" מפני הפגיעה בחוסן כאשר מדובר בנושא הנתפס כערכי, מוסרי ואנושי במובהק.
עוד מצביע המחקר על כך שבמדידה השביעית, שנערכה כאמור עם פרוץ המלחמה מול איראן, תפס החוסן הקהילתי מקום מרכזי אף יותר, ככל הנראה בשל תפקידם המרכזי של יישובים, שכנים ורשתות תמיכה קהילתיות בהתמודדות עם הפגיעות הישירות בעורף. במקביל, נשמר מעמדו של רכיב התקווה כמנבא חשוב לחוסן לאומי – אם כי מעט פחות מכפי שנמצא במדידות קודמות.
גם הפעם, כמו במדידות קודמות, נמצא כי לגיל תפקיד ביציבות ובחוסן: אנשים מבוגרים דיווחו על רמות חוסן גבוהות יותר – ככל הנראה בשל שילוב של ניסיון חיים, פרופורציות מציאותיות, ולעיתים גם היעדר דאגה ישירה לילדים צעירים.
המחקר העדכני מוסיף נדבך חיוני להבנת החוסן הלאומי בישראל ומדגיש כי שיקולים ערכיים, כמו השבת חטופים, אינם נמדדים רק בפן הביטחוני או המדיני, אלא נטועים בלב החוויה האזרחית. ככל שהמדינה תתעכב או תיתפס כמתרשלת בנושא זה, כך תלך ותישחק תחושת הביטחון והאמון של אזרחיה. חוסן לאומי, כך נראה, אינו רק פונקציה של עוצמה צבאית או חזון פוליטי – אלא תולדה של אחריות מוסרית עמוקה ומוחשית כלפי אזרחים שמחכים לחזור הביתה.
