יש רגעים שרק השתיקה יפה להם.
בכניסה לבית ג'אן, בדרך לבית משפחת זידאן, עצרתי לרגע באנדרטה לזכר הנופלים בקרבות ישראל. כארבעים שמות חקוקים שם, כולם מבית ג'אן, שניים מהם תחת שם המשפחה זידאן. רשמתי לעצמי לשאול מיהו הזידאן השני – אולי בן דוד, או מישהו שבמקרה זהו גם שמו; "אחים", ענו לי יחד סלמה וכמאל. "שניהם שלכם?" שאלתי, והם הנהנו. ואז שתקנו. כולנו. כי מה אפשר לומר?
את בנם פואד איבדו כמאל וסלמה זידאן בשנת 87'; את סאלח בשנת 96'. סאלח נקרא על שם אחיה של סלמה, שנהרג גם הוא כחייל בצה"ל. "פואד החליט שהוא מצטרף למג"ב", פותח כמאל, "וזה שימח אותי מאד, כי גם אני הייתי במג"ב, וזה כור ההיתוך האמתי. כשנשלח לבית לחם ביקשתי שישמור על עצמו, ושינהג באחרים כפי שהוא רוצה שינהגו בהורים שלו". פואד נהג להתקשר אל הוריו מדי יום, לכן ביום בו לא התקשר פתאום, נמלאה סלמה דאגה. "יום לפני שנסע בפעם האחרונה, הוא לא רצה לחזור לבסיס", היא מספרת; "ישב ועל הספה וסיפר לי בדיחה, ושר לי שיר, עצוב כזה. הבצל נשרף לי על המחבת במטבח, והוא לא נתן לי ללכת אליו. כאילו הרגיש שמשהו עומד לקרות לו".
כשהגיעו הדפיקות בדלת, סיפרו להם שפואד התאבד. כמאל, קצין במשטרה, שאל האם הוקמה וועדת חקירה, והיכן מסקנותיה. אך כזו לא הוקמה, וכמאל זעם. "אמרתי להם, 'איך אתם יכולים לבוא שעתיים אחרי שנהרג הבן ולהגיד שהוא התאבד? אתם רוצחים גם את המשפחה! אני לא אתבע אתכם, אבל אם אין לכם מסקנות של וועדת חקירה אתם לא יכולים להגיד לי כלום'. התחלתי לחקור, והבנתי שכשחזרו מהמשימה המפקד רצה ללכת מהר לשטוף את העיניים, ולא פרק להם את הנשק, ואז אחד החיילים פרק את הנשק בחדר, ישר לראש של פואד. לא בכוונה".
אותו חייל מסכן שפלט כדור היה, כך התברר בדיעבד, קרוב-רחוק של סלמה. שנתיים ימים רדף אותו פואד בחלומותיו, ולבסוף הוא התאבד בתלייה. "לא אמרו לנו כלום!", קובלת סלמה בכאב; "היינו באים, יושבים איתו, מספרים לו שהוא לא אשם".
ושוב דפיקות בדלת
סאלח נולד בשנת 72', ערב ראש השנה. חלומו היה להיות רופא, והוא פנה למכינה ולמסלול עתודה. "אמרתי לו – 'אני חושש שכל החברים שלך ילכו לקצונה, וגם אתה תרצה'", מספר כמאל. "והרי אי אפשר לדעת מתי תתפוצץ חבית חומר הנפץ שאנחנו יושבים עליה במדינה הזאת. סאלח אמר – 'אבא אל תדאג. אני לא רוצה קריירה צבאית. אני רוצה להיות רופא'". הוא שירת אז קרוב לבית, והיה מגיע מדי יום, עד שיום אחד שב עם כל ציודו האישי, וכמאל הבין מיד שהוא שינה את דעתו. "לא הסכמנו", הוא מספר, "אך לא הצלחתי לשכנע אותו, כי לא הצלחתי באמת לשכנע את עצמי שאני צודק. מותר לו לעשות מה שהוא רוצה, והוא לא צריך להיות יס-מן בגלל מה שקרה". סלאח יצא לקצונה, סיים את שנת הקבע, ואז הודיע שהחליט להצטרף לגולני. ארז גרשטיין ז"ל, מפקד יחידת הקישור בלבנון, הציע לו, כך מתברר, להיות מ"פ ביחידה.
באחד הימים התקשר סאלח וסיפר כי המג"ד שלו, דרוזי גם הוא, נהרג ממטען צד. "אמרתי לו, 'היום זה המג"ד, הבא בתור זה אתה. עזוב. בוא הביתה'". שבועיים אחרי כן, ביום האם הבינלאומי, כשאמו ואחותו הצעירה נמצאות בחגיגה לציון היום בכפר, שוב דפיקות בדלת משפחת זידאן. סאלח, גרשטיין וכיתת חיילים קיבלו בקשר הודעה על מיקומו של מחבל מתאבד. עם הגיעם למקום, נתן גרשטיין הוראה שלא לירות, שמא אין המדובר במחבל, וכשזה הסתער עליהם, עצר אותו סלאח בגופו, והתפוצץ יחד אתו, מציל את כל השאר.
"היו המון אנשים בבית כשחזרתי, ואף אחד לא אמר לי כלום, רק בכו", ממשיכה סלמה. "כולם ידעו שאמרתי שאם יקרה משהו לסאלח, אתאבד. מהר מאד הבנתי, והתחלתי לשבור אגרטלים ועציצים, הפכתי מזנונים עם כלים, שברתי הכול. ניסיתי לקפוץ מהחלון. חיפשתי את האקדח של כמאל. רק הבת שלי הצליחה להרגיע אותי. כל העצמות כואבות לי מאז. אומרים שכשזה מתרחק זה יותר קל, אבל לראות את החברים שלו נשואים עם ילדים, זה גם כואב. למה הוא לא?".
"לא כעסתם על ארז?", מעזה איריס לשאול את מה שאני אינני מעזה. "לא", עונה סלמה. "הוא היה מגיע אלינו הרבה, אוכל אצלנו. סיפר כמה אהב אותו, ושהוא מרגיש נורא על ששכנע אותו להצטרף אליו. היינו אומרים לו שהוא לא אשם". שנתיים אחר כך נהרג גם ארז גרשטיין, כשעלה בלבנון על מטען צד.
לא ככה חינכתם אותי
איריס שגב היא אמו של נמרוד שגב ז"ל. אביו חזי הקים בראש פינה את אתר ההנצחה 'מצפה נמרוד', אחיו אהוד הקים את 'קפה נמרוד', שכבר הפך היום לרשת ארצית. "אני לא עסוקה בהנצחה של נמרוד", אומרת איריס, אבל אז מיד מתקנת, "הפורום הוא כמו הנצחה".
בשנת 2006 היה נמרוד נשוי ל"איריס הקטנה" (שם שהבדיל אותה מאמו, "איריס הגדולה"), ואב לילד בן שנתיים וחצי. הוא היה בעיצומו של תהליך העברה מיחידת הטנקים בה שירת בסדיר ליחידת מחשבים, והצו שהגיע אליו נשלח בטעות. אשתו ניסתה לעצור אותו מללכת, גם המג"ד עצמו אמר לו, לך הביתה. אבל נמרוד התעקש להתייצב.
"לא פחדתי", מספרת אמו. "איריס היתה מתקשרת אלי מודאגת, והייתי אומרת לה – 'אין לך מה לדאוג, הכול בסדר'. היא אמרה לי, 'את אימא, ואימהות מרגישות דברים כאלו. אז אם את אומרת לי להירגע, אני נרגעת'. בערב למחרת היא התקשרה שוב, חמש דקות אחרי שהקצינים הגיעו אלי".
חודש אוגוסט. שטחי הכינוס היו בעמיעד, נמרוד וכמה חיילים נוספים התייבשו, והוא נסע הביתה, לראש פינה, ומשם עלה עם אביו למיון בצפת. החבר'ה שלו, בינתיים, עברו ללבנון. לאביו סיפר שהטנקים שלהם כמו ברווזים במטווח, שהוא פוחד להיות מטרה לטילי החיזבאללה. "הוא אמר לנו – 'כשתקבלו את הארון אני לא אהיה בו, כי לא יישאר ממני כלום", מספרת איריס, "וזה כנראה מה שקרה, כי הטנק בער שעות". הטנק עלה על מטען צד, נתקע, ואז פגע הטיל. כל הארבעה שנמצאו בו נהרגו מיד.
יש נחמה בגלגול נשמות?
אחרי אובדן איום כל כך, אפשר למצוא נחמה? "אין נחמה ואין שמחה", אומרת איריס, "אבל עם הנכדים יש שמחה מקומית. כשהנכדים נמצאים אני יכולה לשכוח הכול, ואחרי שהם הולכים אני חוזרת להיות אותה אם, עם כל הכאב ועם כל הכובד הזה".
"לשני הילדים שלנו אין ילדים", מוסיפה סלמה. "על פואד אנחנו אומרים שהוא נולד פג ומת פג, כי עוד לא הספיק ללבלב". "אבל אתם מאמינים בגלגול נשמות, נכון?", אני מקשה, "בזה אין מעט נחמה?", ואז הם מספרים לי סיפור מדהים: בשנת 93', שש שנים אחרי מות פואד, התקשרה חברה של סלמה ממע'אר, וסיפרה שיש בכפר ילד שטוען כי לאביו קוראים כמאל ולאמו סלמה. "הלכנו לבקר אותם", מספר כמאל; "ראינו ילד בן שש. הוא בא וזרק את עצמו על סלמה ונישק אותה, ואז נישק אותי. סלמה הוציאה אלבום תמונות, הוא ראה תמונה של הבת שלנו, נג'ואה, שאנחנו קוראים לה נוגה, ואמר 'זאת אחותי נוגה'. הם באו לבקר אותנו והוא הסתובב בבית, נכנס לחדר שלו, ואז בא ואמר לסלמה, 'אימא, למה לא הורדת את החרמונית מהקיר?'. הוא זיהה שבנינו עוד חדר מאז שנפטר. אומרים אצלנו שאם אדם מת מוות טרגי, יש יותר סיכוי שיזכור את הגלגול הקודם. הוא בן 31 היום, ושומר אתנו על קשר, אבל האם זה מנחם אותנו? לא. לפעמים זה יכול אפילו לשגע אותנו, כי זה לא פואד, והוא לא שלנו".
בשבילם, גם אנחנו מחבלים
כיום פעילים שני הזוגות, זידאן ושגב, בפורום בעל השם המפורט והארוך 'פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני למען פיוס סובלנות ושלום'. ומיד כשאנחנו עוברים לדבר על הפורום, משתנה האווירה: הקולות שהיו מהוסים מתגברים, העיניים הדומעות נוצצות.
הפורום קיים משנת 95', והקים אותו יצחק יצחק פרנקנטל, יהודי דתי שבנו אריק ז"ל נחטף, עונה ונרצח. בשנת 96', אחרי מות סאלח, התראיין כמאל לטלוויזיה, וסירב לקרוא לרוצח בנו מחבל. "יש מלחמה", אמר אז לתקשורת, "באנו לעשות שלום בגליל, ויצאנו עם 1,400 ארונות. מה ההבדל בין הבן שלי לבין זה שהרג את הבן שלי? כמו שאנחנו יושבים פה ומתאבלים בסוכת אבלים, כך גם המשפחה שלו. ואני מפה שולח להם תנחומים. כשיהיה שלום אסע לבקר אותם".
מספר ימים אחרי אותו ריאיון התקשר אליו יצחק פרנקנטל, וסיפר לו על הפורום, שמנה אז תשע משפחות. "אמרתי ליצחק – אני אתך", מספר כמאל, "אבל אני לא בא להשלים מניין. אני בא לעבוד". בתוך שנה צמח הפורום לכמאה חברים, רבים מהם כאלו שכמאל וסלמה גייסו באזור הצפון. הם החלו לערוך הרצאות בבתי ספר, "כדי ליצור דעת קהל אצל הצעירים, לספר שבמלחמה אין מנצחים ומפסידים". הם גם חיפשו דרך להגיע למקבלי החלטות. "אלו שמקבלים החלטות, לא בהכרח השכול נוגע בהם – אינשאללה שגם לא ייגע בהם, אבל רק מי שזה נוגע בו מבין מה זה אומר. רצינו שיחפשו דרכים של שלום, ובשביל זה אתה צריך לעשות שלום עם המשפחות סביבך".
בשנת 97' כבר הציע כמאל לגייס אל הפורום גם חברים מהצד השני. "אמרתי שאנחנו צריכים גם משפחות מהפלסטינים, סורים, מצרים, לבנונים. אמרו לי – זה קיצוני! מה, יש שם משפחות שכולות? אמרתי להם – מבחינתי, מי שהילד שלו מת בתאונת דרכים זו משפחה שכולה". כמה ימים אחר כך הם נפגשו עם שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, שנתן את ברכתו והבטיח לדבר אישית עם ערפאת, שעוד ישב בעזה. מעט אחר כך נשלחה משלחת לעזה שגייסה כ-25 משפחות, איתם נפגשו חברי הפורום בכפר המכביה, כששמעון פרס אורח הכבוד.
"האימהות לא רצו לדבר אחת עם השנייה", מספר כמאל, "אז חילקנו את כולם לקבוצות של עשרה אנשים, חמש מכל צד, וכל אחד סיפר את סיפור השכול שלו. אחרי שעה האימהות יצאו מחובקות".
בתחילת שנת 2000 הכין יצחק פרנקנטל את הזוג זידאן לנסיעה ללונדון, לפגישה עם חאפז אל-אסד. "המזוודות כבר היו על יד הדלת", אומרת סלמה, "אבל בשבת פרצה האינתיפאדה השנייה. לא רק שלא נסענו, גם הפסדנו את החבר'ה של עזה. עד היום אנחנו אומרים – אם המשפחות האלו יכלו להתחבר, קל וחומר משפחות שלא איבדו את יקיריהם. היום החמאס לא נותן להם להיות בקשר אתנו".
"באחת הפגישות עם העזתים בכפר המכביה, השתתף בחור שהרג בשגגה ילד בן תשע בעזה", נזכר כמאל. "יצחק פרנקנטל הצליח לסדר שאמו של אותו ילד – מנהלת בית ספר בעזה – תהיה בפגישה. היא התבקשה לעלות ולדבר. שאלו אותה מה תעשה אם תפגוש באיש שהרג את בנה, והיא אמרה שתנשק ותחבק אותו, ותגיד לו שלא הוא הרג, אלא המלחמה. ביקשנו מהבחור שייגש אליה, הוא התוודה בפניה שהוא האיש שהרג את בנה, והיא חיבקה ונישקה אותו".
אם אנחנו יכולים לשבת ולדבר – כל אחד יכול
כיום כבר מונה הפורום 300 משפחות בצד הישראלי ומספר דומה בצד הפלסטיני. "אנחנו מגיעים לבתי ספר למפגשי דיאלוג", מספרת איריס, "ולי זה חשוב במיוחד, כי מאד חשוב המפגש של הילדים עם הצד האנושי של הפלסטינים. מגיעים תמיד שניים: ישראלי ופלסטיני. בחלק גדול מהמקרים זהו הפלסטיני הראשון שהילדים האלה רואים, והם מגיבים בכל הצורות – גם נעימות וגם מתסכלות. פעם הגעתי עם מוחמד, חבר קרוב שמגיע לרוב הפגישות, ואחרי שהציג את עצמו, ונגע בכאב העמוק של שנינו, שאלה אותי ילדה אחת, הוא באמת חבר שלך? פעמים רבות הם שואלים אותנו – אתם אומרים לנו לא ללכת לצבא? אנחנו אומרים, כן, לכו לצבא, אבל כשאתם פוגשים אותם זכרו שהם אנשים כמונו. בעיקר לאלו הנמצאים במחסומים".
פרויקט נוסף שמפעיל הפורום הוא פרויקט הנרטיבים; "שישה מפגשים, בהם אנחנו מפגישים קבוצות ישראלים ופלסטינים בעלי אותו עניין, למשל רופאים – כל אחד לומד על הנרטיב של האחר. את הפלסטינים אנחנו מביאים ל'יד ושם', ואת הישראלים לליפתא, הכפר שהכי דומה לכפרים שהיו לפני שגירשנו את האנשים שגרו שם". בקיץ מפעיל הפורום קייטנה המפגישה בין ילדים. "כשהם יורדים מהאוטובוסים הם מנוכרים, אבל בסוף הם לא רוצים להיפרד. הפיוס חייב להיות חלק מהשלום, כי השלום יכול לפרוץ היום, אבל השנאה היא חלק גדול מהסיפור. אז אנחנו מפגישים אנשים כי אם אנחנו, שאיבדנו את יקירנו יכולים לשבת ולדבר, כל אחד יכול. הסיסמא שלנו – זה לא יגמר עד שלא נדבר".
ישנם גם מחנות נוער, שפועלים כבר כ-20 שנה; זה שהותיר את החותם הגדול ביותר נערך בראש הנקרה, ולקחו בו חלק נערים משדרות ונערים מעזה. "בתחילה, הישראלים והעזתים לא רצו לדבר אחד עם השני", מספר כמאל, "אבל כבר באותו הערב הם התחברו, וכשהגיע הסיום רצו להישאר עוד יום-יומיים. חבל שאין לנו את העזתים היום. היום זה רק מהגדה. הנערים האלו יוצאים מטעם הפורום ליפן, ארה"ב, גרמניה, איטליה, כולם ביחד".
"העם מצוין; מי שלא בסדר זו ההנהגה"
עם כל תרומתם למדינה, וחרף היותם חלק ממשפחת השכול הישראלית, נתקלו הזוג זידאן במהלך חייהם בלא מעט ביטויי גזענות. "אני וסלמה ראינו בעצמנו גשר בין הישראלים לפלסטינים", אומר כמאל, "וזה עבד יפה מאד. תרגמנו לא רק שפות, אלא גם רגשות. מי שחושב שיש הבדל בין אדם לאדם – הוא עצמו ההבדל. זה לא קל לשבת בין שתי קבוצות שאתה שייך לשתיהן, אבל היום, אחרי חוק הלאום, הדבר ברור לגמרי. פעם ויתרתי על הזהות הלאומית שלי לטובת ההורים השכולים, אבל היום נתנו לי להבין בצורה ברורה מאד שאני לא חלק מהעם של מדינת ישראל. לדעתי, החוק בא לירות ברגל של היהודים, והוא לא מתאים למדינת ישראל, במיוחד בעיתוי הזה. היום אני לא יודע מה המעמד של הבנים שלי שמתו, ושלי כנכה צה"ל. התחלתי לחשוב – למה שהנכדים שלי ילכו לצבא? למה שלא יבואו יהודים פנאטים וינתצו את המצבות שלנו? העם מצוין. מי שלא בסדר זו ההנהגה. הם פתרו לנו את הקונפליקט הפנימי שחיינו בו. אז מה אם נהרגו לכם שני ילדים בצבא? אתם ערבים. ואני גאה להיות ערבי".
היום כבר מצטרפים הנכדים של בני הזוג זידאן למחנות הפורום. בתם פידא, ששימשה כמנהלת קבוצה בכמה מחנות, מעלה מופע יחיד המספר על הפורום ועל תחושותיה כילדה דרוזית בארץ. "הערביות היו שואלות אותה – מה, את מדברת עברית? את יהודייה? והישראליות היו שואלות אותה – מה את מדברת ערבית? את ערבייה?".
"כבר הרבה שנים שאנחנו נלחמים על השוויון, ולצערי הרב השלטון הרס את כל מה שבנינו", אומרת סלמה. "אבל הוא לא יצליח להרוס. אנחנו נמשיך להילחם. שני ילדים שלי ואח שלי מתו בשביל המדינה. אבל אנחנו לא רוצים שוויון בדם, אנחנו רוצים שוויון בחיים. אני אלחם בשביל הנכדים, ואנחנו נלחם עד שהחוק הזה יתבטל. ואם החוק לא יתבטל, ואני אזרח סוג ב', למה שיהיה שירות חובה? שיהיה שירות בהתנדבות רק למי שרוצה".
פורסם לראשונה בגיליון 223 מיום 30 בינואר 2019
