זאת לא הייתה שאלה של אם,
זאת הייתה שאלה של מתי

"המון פעמים, הסיפור שאנחנו מספרים הופך להיות המציאות שאנחנו מאמינים בה. הסיפור שיישאר יהפוך להיות האתוס, והסיפור שאני מנסה להתחיל לבנות הוא שאנשי קהילת סאסא, שעוברים תקופה שבה אנחנו מפונים, עמדו בניסיון שבסופו כולנו רוצים לחזור לקיבוץ. לבנות את האתוס שכל קושי, כמו ברזל, רק מחשל אותנו והופך אותנו לחזקים ויציבים יותר. אם נאמין שזה הסיפור – כך יהיה".

לא סתם מדבר רועי רשקס (62), סופר ומחזאי שמעל 50 מחזות פרי עטו הוצגו על במות שונות, על הכוח שבמילים, על האתוס שיישאר אחרי שתגמר התקופה הארוכה בה מפונים מביתם חברי קהילת סאסא, כמו קהילות רבות אחרות בקו העימות הצפוני. בחודשים האחרונים הפכו נפילות טילים וחדירות כטב"מים לחלק משגרת יומם של אזרחי מדינת ישראל, לצד העמקת התמרון של כוחות צה"ל וההבנה על גודל האסון שהיה יכול להתרחש גם ביישוביים צמודי הגדר בגבול לבנון. מה עובר על אותם חברי קיבוצים ויישובים המפונים כבר מעל שנה, והאם החזרה אל הבית שעל הגבול היא תרחיש ריאלי מבחינתם?

מה שקרה בדרום היה קורה בצפון, על סטרואידים

השבעה באוקטובר תפס את רועי בביתו. "ברגע שנודע לי הדלקתי טלוויזיה. הסתמסתי עם חברים מכפר עזה ומבארי, ולפי ההסתמסות הבנתי שמתרחש שם גיהינום". לפני כשש שנים החליט שנמאס לו לכתוב וללמד מחזאות במכללת אורנים, והוא נבחר לכהן כמזכיר הקיבוץ שנותר שיתופי ויושב כ-2.5 ק"מ מהגבול עם לבנון. כמזכיר התוודע לכך שתרחיש דומה לזה שאירע בשבעה באוקטובר בדרום, תוכנן לצאת לפועל ביישובי הצפון. "זו לא הייתה שאלה של אם, אלא שאלה של מתי. מה שקרה בדרום היה התרחיש שקיבלנו – רק על סטרואידים. במקביל, כמובן, כמו בכל היישובים, לקחו מאיתנו את הנשק שלא נוכל להתגונן. כמזכיר הקיבוץ דיברתי ומחיתי, אבל לא יכולתי לדמיין את התסריט הזוועתי שאכן אירע ביישובי הדרום. זה אומנם מטומטם אבל אנושי, שעולם הדאגות והמחשבות הדחיק את הידיעה".

רועי ומשפחתו, כיתר חברי הקהילה ותושבי היישובים בסביבה פונו מבתיהם. "בתחילה עברנו למרכז, לבת הצעירה", מספר רועי בפרויקט התיעוד של הגליל העליון שמוביל יעקב חורין (איילת השחר). "די מהר יצאתי מדעתי. שיגע אותי שבצפון, בקיבוץ, צריך לעזור ואני מטייל בתל אביב". לאחר שבועיים-שלושה עלה על האוטו ונסע לסאסא, לעבוד במטע הקיווי של הקיבוץ, המקום בו בחר "לעשות לנפשו" כהגדרתו, עם סיום קדנציית המזכיר.

קהילת סאסא התמקמה בכפר הנופש במעגן, לשם התפנו גם אשתו ענבל והוריה, הוריו של רועי וגם בתו עם בן זוגה והילדים, ארבעה דורות החיים בסאסא. לבקשתם הצטרף אליהם, "לעזור למי שצריך ולתחזק את המערכת המשפחתית. ענבל ארגנה את המקום והפכה אותו לבית, שיהיה נוח ונעים".

ציוני לאכול את מה שאנחנו מגדלים

רוב קהילת סאסא, שציין השנה 75 להיווסדו, פונתה לכפר הנופש במעגן. מערכות החינוך, התרבות, הרווחה והגיל השלישי הועתקו למיקומן החדש. בסאסא נותרה כיתת הכוננות, עובדים חיוניים במפעל ובענפי הקיבוץ ועוד מספר חברים שסירבו להתפנות. "מצבים קשים מביאים אנשים לקצוות, אף אחד לא השתנה, רק הלך לקצה. אצל הרבה אנשים נוצרו דברים מדהימים, עוזרים זה לזה בצורה שאי אפשר לדמיין, תומכים, מחזקים ויוצרים, מצד שני אנשים חרדים נעשו יותר חרדים".

מדי יום בארבע בבוקר רועי קם ונוסע לסאסא, "לובש בגדים 'אמיתיים' והולך לעבוד בקיווי. אחרי העבודה מתקלח, לובש בגדי 'הקמה' וחוזר למעגן. התרגלתי. זו שעה נסיעה לכל צד. המטע של הקיווי מספק כעשרה אחוז מהקיווי במדינה ובעיני זה ציוני לאכול את מה שאנחנו מגדלים". חשיבות המשך העבודה במטע נובעת אצל רועי גם מההערכה שהמצב הכלכלי במדינה יהיה קשה בשנים הקרובות. "מחיר המלחמה, לטפל בעסקים שקרסו, בפצועים. חשוב שנדאג לפרנסה שלנו, להחזיק את המטע, להחזיק את המפעלים, כדי להחזיק את הקהילה. אני מוצא בעבודה במטע משמעות, וגם ריפוי לנפש. זה חשוב לקהילה וחשוב למדינה".

את התקופה הנוכחית מתאר רועי כמו גל גדול, כשכל מה שאפשר לעשות מולו הוא להוריד את הראש כדי לשרוד. "זה כמו שמישהו קרוב חולה. טווח התכנון לעתיד מתקצר. כיום האופק שלי הוא השבוע הבא, לפעמים היום הבא. אין טעם לתכנון ארוך".

הבית הוא איפה שנמצאת המשפחה

על אף הסכם הסקת האש שנחתם מול חיזבאללה, חזרת תושבי הצפון לבתיהם טרם נראית באופק. השאלה כמה מהתושבים יחזרו ליישובים שטווחו בצורה אינטנסיבית לאורך השנה האחרונה ושגורלם היה קרוב "כחוט השערה" להיות כמו זה של יישובי הנגב המערבי, עומדת כעת למבחן.

אתה חושב שתחזרו לסאסא?

"אני אוהב את סאסא, אני מפה לגמרי, אבל בית זה איפה שהמשפחה שלי, הילדים, הנכדים, ענבל, ההורים שלה וההורים שלי. הבית האמיתי זה סאסא אם המשפחה שלי פה. אם המשפחה שלי לא גרה כאן – המקום הזה לא יהיה בית עבורי יותר. החיבור למשפחה הוא הדבר האמיתי, לחיות במקום שהוא אני ולחיות בקרבת האנשים שאני אוהב. נולדתי פה, אני אבן מאבני המקום, אני נוטע פה עצים. אבל אנשים יותר חשובים מאבנים".

אחד האירועים הדרמטיים עבור קהילת סאסא, סבור רועי, הוא פטירתם של תשעה מחבריה בשנה האחרונה, שלתפיסתו קשורה לגלותם מהבית. "כל אדם יקר שהולך לעולמו יוצר סביבו אדוות כמו אבן שנזרקת למים. אמנם כל מי שנפטר עבר את גיל 70, אבל רובם, בחיים הרגילים, היו נשארים איתנו עוד הרבה שנים. זה מאוד מטלטל את המבוגרים. בית אפשר לבנות מחדש ומטע אפשר לנטוע שוב, אדם שנפטר אין לו תחליף. המון מבוגרים הלכו לעולמם מלב שבור או מהטלטלה, לקהילה קטנה זה דבר שקשה להתמודד איתו".

הקהילה תחזור לקיבוץ? תמשיך להיות קיבוץ שיתופי?

"מבחינתי סאסא זה לא הקירות, הבתים וחדר האוכל, זה האנשים ומה שטוב לאנשים זה מה שצריך להיות. צריך לחיות בצורה שלאנשים הכי נכון, שיהיו הכי שלמים ומאושרים ושהמקום יחזיק את עצמו כלכלית. כמובן צריך להחליט על הכול בצורה דמוקרטית רחבה. אם בעקבות השנה האיומה הזו למישהו טוב מקום אחר, אני יכול להצטער ולהתגעגע, אבל שיגור איפה שטוב לו. האסון הנוראי בדרום היה כפסע מלקרות אצלנו. היו שוחטים לנו את הצורה ויש אנשים שלא ירצו לחזור בגלל התחושה שלא תהיה להם הגנה. האם יהיה אפשר לשלוח ילדים לבית ספר שפגע בו טיל? השאלה האם לחזור לגור בפתח הר הגעש שמתישהו יתפרץ זו שאלה משמעותית לנו ולכל מדינת ישראל".

רועי משתדל להיות אופטימי על אף הדאגה ממה שקורה במדינה. "אני מאחל שנמשיך לגזום קיווי במטע בשקט, ושיהיו לנו חיים משעממים. הסיפור שנספר לעצמנו בתום המלחמה הוא משמעותי. אחרי מלחמת לבנון חזרנו מחוזקים. הייתי רוצה שהסיפור יהיה שאנשי סאסא עמדנו בניסיון וחזרנו לביתנו ושיצאנו מחושלים ומחוזקים, יציבים יותר, נאחזים זה בזה ותומכים זה בזה. אם נאמין שזה הסיפור – כך יהיה. לצאת מהאירוע עם סיפור של הצלחה, חוזק, אחדות וגיבוש ולדאוג שזה הסיפור שיישאר".

** פורסם לראשונה ב'זמן קיבוץ' ב-3 בדצמבר 2024 **