ה-1 בספטמבר

ה-1 בספטמבר נחשב תמיד לסוג של יום חג. היום הראשון בשנת הלימודים החדשה. חגיגי, מיוחד וחשוב. מציין התחלות חדשות, תקוות להצלחות, לעיתים חששות ממסגרות חדשות, מהיכרות עם אנשים לא מוכרים ומהתמודדויות שאין ניסיון לגביהן. התאריך הזה גם משותף לקבוצות שונות בחברה – חינוך ממלכתי, ממלכתי-דתי, חרדי, ערבי, דרוזי, צ'רקסי ועוד. כולם ללא יוצא מן הכלל (למעט הבדלים מאוד קלים) לובשים ביום הזה חג, נערכים עם הציוד ומחכים לרגע הגדול של הכניסה למסגרות השונות, מהגיל הרך ועד תלמידי י"ב. צועדים בהתרגשות, מתעדים את הרגעים הראשונים, שאליהם מתנקזות ציפיות גדולות.

אבל בשנה הארורה הזו, ה-1 בספטמבר הוא לא יום חג. נכון לכתיבת שורות אלה, יש 108 חטופות וחטופים בשבי החמאס שאין לדעת האם הם יודעים שזה יהיה ה-1 בספטמבר. ביניהם תינוק וילד שהיום הזה היה אמור להיות החג שלהם, ובני גילם ייכנסו למסגרות בלעדי החברים שלהם. אמא, אבות, סבים, סבתות, אחים ואחיות של מי שזה אמור להיות החג שלהם, ועבורם שום חג כבר לא יהיה אותו חג.

תושבי הדרום, שהמבנה החסר שלהם, הצלקות והפצעים העמוקים ילוו כל דקה ושנייה ביום הזה. רובם בגנים ובבתי ספר שונים מתבנית נוף הולדתם, ומחשבותיהם עם מי שהיו אמורים לצעוד ביום החג הזה אל המסגרות שלהם, או מי שהיה אמור ללוות את הקרובים להם וכבר לא יעשה זאת.

אליהם מצטרפות כל מאות משפחות כוחות הביטחון שנתנו חייהם כדי שכולנו נוכל לחיות פה. כולל החיילים הצעירים, עבור חלקם בשנה שעברה או לפני שנתיים עדיין היה ה-1 בספטמבר היום המיוחד שלהם. חלקם הורים לילדים שיצעדו השנה בליווי חסר כל-כך. חלקם אנשי חינוך שבמסגרות אותן הובילו נותר חלל עצום.

תושבי הצפון, אלה חסרי הבית שנעקרו מאדמתם ומהשורשים שלהם, אלה שנותרו בבתיהם וחיים בין בתים הרוסים, אזעקות ושריפות, מבלי לדעת יום ביומו מה עתיד להתרחש. אלה שרשמו ילדיהם בכמה מסגרות, ועדיין אין להם מושג איפה בדיוק ילמדו. אלה האנשים שבחרו לגור ולחנך את ילדיהם בסביבת מגורים בעלת מאפיינים ייחודיים, ונאלצו להשלים עם מסגרות חלופיות שלעיתים אין קשר בינן לבין השקפת עולמם והחיים שתכננו. נכון, תאמרו לי, זה עדיין חיים. ובכל זאת, במקום ההודעות החגיגיות על מורים חדשים ורשימות ציוד, במקום תחושה של חג באוויר, המיילים מתמלאים בהודעות מועצה והנהלה על כמה תרחישים, על פיקוד העורף, על צח"י ועל הטיפול ביירוטים בשעה שילדי הצפון יעשו דרכם באוטובוסים, מפוצלים וחוששים, למסגרת שלהם. המראות של מנופים מורידים קראווילות ומיגוניות מאחורי תחנות אוטובוס, כדי שזה יהיה בית ספר – הם חלק ממציאות הזויה ולא הגיונית, שאסור בשום דרך להתרגל אליה או לנרמל אותה.

כשהסתובבתי בימים האחרונים באזור המרכז ראיתי חיים נורמליים; פרסומות לקראת ה-1 בספטמבר, חנויות עמוסות בציוד וילדים והוריהם בוחרים ילקוטים, קלמרים ובקבוקי שתייה. כתבות על חזרה לבית ספר, תזונה נכונה בשעות הלימודים ועוד ועוד. עולם כמנהגו נוהג. הלב נצבט. מתברר שיש אפשרות לפתרון של שתי מדינות במדינה אחת. יש אנשים שחיים במדינת ישראל שההכנות הללו זרות להם לחלוטין. הם כאילו מתנהלים ביקום מקביל או במדינה אחרת. זה גורם לי להכות על חטא ביתר שאת על ההפקרה של תושבי הדרום. כנראה יותר קל להבין דברים בדיעבד רק כשאתה חווה אותם בעצמך. השנים של היירוטים, השריפות בשדות. הזעקות שלהם לתמיכה ממדינה. כל אלה לא נענו עד הסוף המר. ומי יודע מה צופן העתיד? עבור תושבי הדרום, ועבורנו תושבי הצפון, ובעיקר עבור ילדינו וילדותינו.

ועכשיו התחושה היא שגם ה-1 בספטמבר, יום החג הזה, שייך רק לחלק מתושבי המדינה. בעוד שבחלקים רבים מהמדינה ה-1 בספטמבר יהיה מה שתמיד היה, בגליל העליון, בגולן, בגליל המערבי, יחכו להודעות – האם הקראווילות מוכנות, האם פיקוד העורף מאשר, האם הורים מוכנים לשלוח את ילדיהם, ומה המחיר שנצטרך לשלם על כל החלטה שלנו שקשורה ל-1 בספטמבר ומה שיבוא בעקבותיו.

האיומים של ועדי המורים הם משבצת קטנה מאוד בחדשות. חלק מריטואל קבוע שאולי מתגעגעים אליו. ללכת לישון ב-31 באוגוסט ולא לדעת מה יהיה מחר רק בגלל ענייני שכר וכסף. תיפתח השנה או לא תיפתח? בשנה הארורה הזו, אצל חלק מההורים בחלק מהאיזורים בארץ, יש אולי תקווה שלא תיפתח, כדי שלא יהיה סיכון. שהילדים יישארו בבית, במקום הלכאורה בטוח. האם יש מקום כזה?

ומילה אחרונה לצוותי ההוראה, בהם מפונים רבים – רואים אתכם, מעריכים אתכם. התפקיד שלכם הוא שליחות, ויש בכם רבים שממלאים אותה במסירות ובאהבה נדירים. אני שומעת את הסיפורים. מחפשים בהפסקה ילד בוכה בתוך השירותים ומנסים בעדינות וברגישות להוציא אותו ולטפל בו, פועלים להסתגלות של ילד מפונה בתוך כיתה מגובשת ועוד. לחלקים מהתפקיד הזה לא הוכשרתם, אבל החיים והמציאות הם אלה שניתבו אתכם לפעול ברגישות, באחריות בתוך מסגרת ערכית נדירה. בה בשעה שרבים מכם בעצמכם מתמודדים באופן אישי עם מציאות מורכבת. אנחנו כולנו תפילה שילדינו יגיעו בשלום ובביטחה כדי לפגוש אתכם וליהנות ממה שיש לכם לתת להם.

ה-1 בספטמבר הזה כבר לא יהיה יום של חג עבור רבים מאיתנו. ביום הזה, כמו בכל יום ארוך ומייסר בשנה האחרונה, גם אם עבורכם שגרת ה-1 בספטמבר מתקיימת – שאו תפילה וחשבו על כל מי שחי בתוך המלחמה שעדיין נמשכת – פרטית ולאומית, ובעיקר על הילדות והילדים שלנו שמגיע להם את החג הזה, ומגיע להם הווה ראוי ועתיד מבטיח, בראש ובראשונה של בטחון, אבל גם של השכלה, לימודים ומימוש עצמי.

הכותבת היא מרצה במכללת תל-חי, תושבת איילת השחר, אימא, ואזרחית מודאגת מאוד.