התלבטויות של מפונים

חיכינו על המדרגות כעשרים דקות עד שדלת הכניסה של הבניין נפתחה ובעל הדירה נכנס בסערה עם שני בנים קטנים שרדפו אחריו במעלה המדרגות. לאחר שפתח את הדלת הוא הורה לילדים לשבת בשקט על הספה בסלון והם עשו כדברו. עמדנו בפתח הדירה והסתכלנו סביב. "בוא תראה משהו", הוא לקח אותי למרפסת, "תראה איזה נוף".

"מה קורה פה עם הצבע?" הצביעה אשתי על קיר מתקלף.

למרות שהיא זו ששאלה הוא הביט בי כשענה, "תכננתי לצבוע, אבל אז אתה יודע איזה רעיון בא לי?". עשיתי פרצוף שבדרך כלל עושים כאשר לא יודעים דברים, גבות למעלה ופה מתוח מטה. "מה אם אצבע בצבע שהדיירים שייכנסו לא יאהבו?", שאל וענה לעצמו שמי שייכנס לדירה יהיה לו התענוג לבחור צבע לפי טעמו, וגם לצבוע בעצמו את הדירה.

אשתי המשיכה לשאול אותו שאלות והוא, משום מה, המשיך לענות לי. כל ליקוי הפך בהסברים שלו ליתרון: אין ממ"ד – המקלט של הבניין הרבה יותר בטוח מכל ממ"ד; ריבוי מדרגות בכניסה – שטויות, קצת ספורט; העובדה שהוא עצמו גר בבניין – לא צריך לרדוף אחרי המשכיר כשצריך לבצע תיקונים.

הוא היה מעין איש מכירות גרוע שככל שהתאמץ יותר כך עורר בנו יותר חשדות. הזדהיתי אתו. אני מכיר את תחושת הנואשות, שגורמת לרדיפה עם הלשון בחוץ שרק מרחיקה ממך בני אדם. אנשים נמשכים לקלילות, לחוסר אכפתיות, למי שמשדר שטוב לו עם המצב הנוכחי, שהוא שלם עם עצמו ולא צריך אישור ממקור חיצוני.

כבר היינו מחוץ לבניין והוא לא הניח לנו. גם כשנפרדנו ממנו הוא התעקש שהבנים שלו ילוו אותנו דרך החצר האחורית של הבניין לרחוב שממנו נוכל להיווכח כמה קרובה קופת החולים. השתמע מדבריו שקופת החולים, שאשתי ההריונית שאלה לגביה, נמצאת ממש מעבר לפינה. צעדנו איתם בחוסר חשק. גם הם היו חסרי התלהבות, בלשון המעטה. כשהגענו לרחוב אחד מהם הצביע על תחנת אוטובוס ואמר שמכאן לוקחים אוטובוס לקופת החולים. אמרתי לו שאביו אמר שקופת החולים נמצאת כאן, לא במרחק נסיעה. הבן השפיל מבט ואמר שצריך אוטובוס.

בנסיעה חזרה נעזרנו במפה כי ה-GPS לא עבד. למה בכלל רצינו לעבור דווקא לחיפה? זאת שאלה שאין תשובה טובה עליה. משהו באינטואיציה גרם לנו לחשוב שיהיה לנו טוב בעיר הזאת. וחיפה באמת נעימה, והאוויר טוב, ולא חם כמו בים המלח. ביום למחרת התפרסמו תמונות שצילם כטב"ם של חיזבאללה שטייל לו באין מפריע מעל חיפה.

בעולם המפונים הקטן שאנו חיים בו, למרגלות ים המלח, יש הרבה לעג כלפי "יורדים מהארץ". משפחות רבות עברו מפה בגלל מזג האוויר הקשה, החום הקיצוני והקושי במציאת דירה להשכרה באזור. משפחות אלה אמנם הצליחו להשתחרר מהצפיפות והקשיים הכרוכים בחיים בבית הארחה, אבל חלקן מצאו עצמן במציאות של טילים ואזעקות. "מה הם עשו בזה?", אנחנו מצחקקים בינינו לבין עצמנו בזמן שהשמש מבשלת אותנו בחום של מעל 40 מעלות, "הם ברחו מהבתים שלהם על הגבול, ועכשיו הם בורחים לממ"ד". לא אכפת לי להיות מושא ללעג אבל קשה להתעלם מהאמת שהאבסורד הזה מבטא.

התלבטויות. אין סוף התלבטויות. חברים שעזבו את בית ההארחה ושכרו דירות במקומות אחרים מספרים שסוף סוף יכלו לנשום לרווחה, במיוחד כלכלית. מענק הפינוי מהמדינה כבר לא נבלע על ידי בית ההארחה ומגיע אליהם, ובדרך כלל נשאר ממנו קצת כסף שאפשר לשים בצד. כסף שיעזור לנו אחרי המלחמה, כשנחזור, מישהי אמרה לי. מצד אחר, גם להם לא קל. במיוחד כל נושא ההתאקלמות של הילדים, שוב, במקום חדש. אבל לפחות הם החליטו והמשיכו הלאה. לעומתנו, המתלבטים, התקועים. היה הרבה יותר קל אם לא הייתה ברירה.

באחרונה עלתה יוזמה להביא לכאן קראווילות ולשכן בהן מפונים. אם זה יקרה, כך מספרים לנו, נוכל סוף סוף לחיות בבית נורמלי. אבל הביורוקרטיה מתישה, לוקח זמן לסדר אישורים ותשתיות, ובינתיים הבטן של אשתי תופחת ותופחת. החדר בבית ההארחה לא בנוי למגורי קבע. בקושי הסתדרנו כאן עם ילד בן ארבע, ובקרוב תצטרף אלינו תינוקת.

מתוך התחשבות במצבנו מנהל בית ההארחה אפשר לנו לעבור לחדר גדול יותר שהתפנה לא מזמן ממשפחה שעזבה לחיים חדשים. בערבים אני יושב על מדרגות המרפסת הפונה לדשא וצופה בקיפודים המסתובבים פה אחרי שהשמש שוקעת. ביקשתי ממנהל בית הארחה שולחן למרפסת, כמו שיש בשאר המרפסות. "דבר עם החברים שלך", הוא רמז למעשי הבזיזה של המפונים, שכאשר חדר מתפנה דואגים להעלים ממנו פריטי ריהוט שחסרים להם.

שמעתי כבר על מישהי שנאלצה ללדת בבית מלון וזה לא נשמע לי כמו חוויה חיננית. אני מקווה שלא ניאלץ לחיות אותה, ועד הלידה כבר נהיה בקראווילה. אם לא, בטח נצטער על זה שלא עברנו לחיפה כשיכולנו. אבל לפחות לא תהיה לנו ברירה.