התאומות שרקדו כדי לחיות

במוצאי יום כיפור תשפ"ב הלכתי לביתה של אסתר בקיבוץ שמיר, כדי לראיין אותה למאמר שאני כותב עליה ועל משפחתה. "אתה צם?", שאלה אותי, ומבלי לחכות לתשובה המשיכה: "אני לא צמה ביום כיפור כי מגיע לי לאכול אחרי כל מה שלא אכלתי בְּטֶרֶזין. אלוהים לא היה איתי כשהייתי צריכה אותו כילדה בשואה, ועכשיו אני לא יכולה להאמין בו!".

■

אסתר כָּרְמי לבית בֵּנאוּ ואחותה התאומה אווה נולדו ב-29.11.1935 בעיירה טוֹפּוֹלֵצָ'ני (Topoľčany) היפיפייה שבמערב סלוֹבקיה, לאָרְמין בֵּנָאוּ ומַרְגיט לבית פלדמן, ילידי 1906. אָרְמין, אביה של אסתר, היה נגר במקצועו ובעל נגריה, משלח-יד שעתיד להציל את חייו; מַרְגיט אמה הייתה תופרת ובעלת מתפרה. בספטמבר 1938 נולד לאסתר ולאווה אח. בתחילה נקרא שמו אדוֹלף, אך כשהשתלטו הגרמנים על צ'כוסלובקיה, במרץ 1939, הוחלף שמו הזהה לזה של הצורר הנאצי לטֹומי.  

באביב 1942 החל שילוח יהודי טופולצ'ני למחנות הריכוז וההשמדה. מרבית יהודי העיירה, גם משפחת בנאו ביניהם, הועלו על משאיות והועברו על ידי הסלובקים למחנה העבודה נוֹבָקי (Nováky), כ-40 ק"מ מצפון-מזרח לטופלצ'ני. היה זה אחד משלושה מחנות אשר הוקמו ונוהלו על ידי הסלובקים עצמם וללא מעורבות גרמנית, כשלב מקדים לשליחת היהודים להשמדה. בנובקי התגוררה המשפחה בצריף וקיבלה מנות אוכל קצובות. ההורים עבדו במחנה: האב בנגריה בשירות הגרמנים והאם במתפרה שתפרה מדים עבור הצבא הגרמני. התאומות בנות השמונה, אסתר ואווה, למדו בבית ספר מאולתר שהוקם במחנה; טומי, האח הקטן, למד בגן. היו במחנה מתקני משחקים לילדים ואף בריכת שחייה קטנה מאולתרת. התנאים היו סבירים, ולא שרר מחסור חמור באוכל עד לכדי רעב. "אין לי זיכרון רע משם", מעידה אסתר.

כך התנהלו הדברים עד פרוץ המרד הסלובקי באוגוסט 1944. בספטמבר, עם התקרבות הצבא הגרמני אשר לחם במורדים הסלובקים באזור, עלה בקרב היהודים חשש כבד מפני הגרמנים, ולילה אחד פרצו חלקם, ביניהם גם משפחת בנאו, את גדר המחנה וברחו. ההורים, הילדים ואמה של מרגיט עלו להרי הקרפטים הסמוכים ומצאו שם מסתור במערה כה נמוכה, עד שנאלצו ממש לזחול בתוכה. פרטיזנים שהיו במקום הזהירו את ההורים כי אם יבכו הילדים או יקימו רעש שיסגיר את מיקומם לגרמנים, הם יהרגו אותם. אך הם גם נתנו למשפחה אוכל, ובחסותם היא חשה יחסית בטוחה.

■

בעת שהותם במערה אירע המרד הסלובקי כנגד הגרמנים, ובאזור התחוללו קרבות והפגזות גרמניות. פגז שנחת בסמוך למערה קרע את עור התוף באוזנה השמאלית של אסתר, מה שגרם לנכות בשמיעה המלווה אותה עד היום. כעבור שבועות מספר חלה קשה גם אחיה טומי, וניצב בפני סכנת חיים. האב, ארמין, ירד לכפר הסמוך לחפש אחר תרופות ועזרה, ופגש בסלובקית קשישה אשר הסכימה לסייע. כך ירדה המשפחה מההר ועברה לביתה של הסלובקית הטובה, אשר השיגה לטומי תרופות ולמשפחה סיפקה מחסה ואוכל. חייו של טומי ניצלו, אמנם, אך כעבור ימים ספורים – בעקבות הלשנה, מן הסתם – הגיעו חיילים גרמנים ולקחו את אביה של אסתר. כמה ימים אחרי כן שבו הגרמנים ואסרו גם את שאר בני המשפחה. הם הוסעו במשאית פתוחה כמאה קילומטר דרומה, והובאו למחנה הריכוז סֶרֶד (Sered), לא הרחק מברטיסלאבה, בירת סלובקיה. ממחנה סרד, שנוהל על ידי הסלובקים, נשלחו יהודים לאושוויץ, למחנות עבודה בגרמניה ולמחנה טֶרֶזְיֶינְשְטָט שבצ'כיה.

כשהגיעו לסרד פגשו את אבא ארמין, אלא ששמחת המפגש לא נמשכה זמן רב: כעבור כשבוע נשלח האב למחנה הריכוז בֶּרְגֵן בֶּלְזֵן שבצפון מערב גרמניה. הסבתא נשלחה גם היא לגרמניה, שם נרצחה במקום לא ידוע. למרבה מזלן, לא הגיעו התאומות אסתר ואווה לאושוויץ, שם היו נופלות הישר לידיו של הרוצח יוזף מנגלה, הרופא הגרמני שערך "ניסויים רפואיים" מחרידים וזוועתיים בתאומים ותאומות יהודיים; בדצמבר 1944 נשלחו האם והילדים למחנה טרייזנשטט ברכבת להעברת בהמות. כחמישים איש נדחסו יחד בכל קרון, עם דלי מים אחד, שאזל במהרה, דלי אחד אשר שימש כשירותים, וללא כל מזון. במהלך הנסיעה, שנמשכה מספר ימים, מתו ברעב ובהתייבשות זקנים וילדים שלא עמדו בתנאי המסע.

בהגיע הטרנספורט לטרייזנשטט, הוצעדו כל הנוסעים לאולם ענק, שם הופשטו, שיער ראשם וגופם גולח והם הוכנסו למקלחות. אמה של אסתר, אשר שמעה על תאי הגזים, חשבה שהנה בא הסוף, אלא שמראשי המקלחות יצאו מים. בתום המקלחת חולקו לכולם חלוקים כחולים מפוספסים וכפכפים. בנות, בנים ואימהות שוכנו במגורים נפרדים. טומי הקטן הועבר למגורי הבנים; לא היה במקום גן או בית ספר, והילדים הורשו לצייר ולשחק בבובות ומשחקים שאלתרו בכוחות עצמם. בבנות טיפלה אישה צ'כית; הן ישנו על דרגשי עץ קשים, כ-20 בנות בחדר. הקשר בין אסתר ואווה לבין טומי וְאִמָּן נותק, אך לפחות נותרו שתיהן יחד.

■

בשלב מסוים יצאה הודעה כי מחפשים ילדים אשר יוכלו לבדר את הגרמנים. מי שיעשה זאת, כך נאמר, יזכה בלחם ומרגרינה, ובאפשרות לראות את ההורים. האחיות, שהיטיבו לרקוד, התנדבו מיד, ולאחר "אודישן" שערכה להן האחראית היהודייה, התקבלו ללהקת הבידור היהודית והוחלט כי ירקדו בזוג, כתאומות. להופעה, שהורכבה משירים וריקודים, קראו "החיפושיות מתחתנות". הבנות התחפשו כחיפושיות אדומות, תחפושת שכללה תלבושת אדומה עם נקודות וכובע בעל מחושים. מדי חזרה, קראו לאימן והיא הורשתה לבלות בחברתן למשך כחצי שעה. הגרמנים נהנו מהמופע, כך זוכרת אסתר, ומחאו כפיים. הקהל כלל את סגל המחנה הגרמני ונשות הסגל, שהתגוררו במחנה. אימהות הילדים שהשתתפו במופע זכו גם הן לצפות בחצי שעה מתוכו, ואז נאלצו לעזוב. בתום ההופעה קיבל כל משתתף פרוסת לחם קטנה עם מרגרינה, תוספת מזון משמעותית במקום בו מתו מדי יום אנשים ברעב.

אוכל ניתן במחנה בקמצנות רבה. "'ארוחת הבוקר' כללה כוס מים שחורים, שקראו להם 'תה' אבל לא היו כלל תה, ופרוסת לחם קטנה עם מרגרינה. 'ארוחת הצהריים' כללה מרק דלוח עם קליפות תפוחי אדמה ובערב שוב פרוסת לחם קטנה עם מרגרינה. היינו רעבים כל הזמן!", אומרת אסתר; "בסוף המלחמה, בגיל 9, שקלנו, אני ואווה אחותי, 28 קילו". מדי בוקר היו אוספים בעגלות את אלה שמתו במהלך הלילה, ושורפים אותם בקרמטוריום.

■

מרגיט אִמָּן של התאומות ניקתה את בתיהם של אנשי סגל המחנה הגרמנים. "היא הייתה יפיפייה, והיו קצינים גרמנים בבתים בהם עבדה שרצו לנצל אותה מבחינה מינית, אך היא לא נתנה את עצמה ובתירוצים שונים נמנעה מהם, בהיעזרה באומץ ליבה ובשפה הגרמנית בה שלטה", מספרת אסתר. "אמא הייתה גונבת תפוחי אדמה מחצרות הבתים של הגרמנים, בסיכון עצום, מפני שאם הייתה נתפסת הייתה מוצאת להורג במחנה או נשלחת לאושוויץ". כשפגשה בבנות בחזרות, נתנה להן מרגיט בהיחבא מהאוכל שגנבה.

אומץ הלב לא פסח גם על טומי הקטן. כשהיה בן 6 בערך, ברח ממגורי הילדים והצליח איכשהו להגיע לְאִמּוֹ. כשנתפסו קיבלה האם 17 מלקות מקל כעונש, נפצעה קשה ובקושי שרדה. במקרה אחר ברח טומי והגיע לעמדת חיילים גרמנים במחנה. למרבה המזל, אלה לא פגעו בו והוא הושב למגורים.

יום הולדתה של מרגיט צוין בשמיני במאי. היא נאחזה בתקווה שעד ליום זה ישחררו אותם. בתאריך זה ממש, יום לפני כניעתה של גרמניה הנאצית, זוכרת אסתר הפגזה קשה שלאחריה הגיעו הרוסים עם טנקים. השומרים הגרמנים ברחו מהמחנה עוד מספר ימים קודם לכן, לאחר שמסרו אותו לידי הצלב האדום. החיילים הרוסים זרקו לילדים סוכריות דרך הגדרות, וטומי הקטן תפס כמה סוכריות כדי להביא לאחיותיו. במאבק עליהן דרך מישהו על כף ידו, ואצבעו נמחצה.

■

ביוני 1945 הגיעה המשפחה חזרה הביתה, לטופלוצ'ני. מארמין, אביה של אסתר, ששהה במחנה הריכוז בֶּרְגֵן בֶּלְזֵן, לא שמעו כל אותה תקופה דבר, וכבר היו בטוחים שהוא קיפח את חייו. אלא שכעבור חודש הוא לפתע הגיע. הוא סיפר כי בהגיעם למחנה ברגן בלזן, הוא סחב את בן דודו החולה, אוֹטוֹ, כל הדרך מתחנת הרכבת עד למחנה, ובכך הציל את חייו. בברגן בלזן עבד ארמין, נגר אומן במקצועו, בנגריה. משלח יד זה הציל את חייו. הגרמנים, שנהגו לבחור מדי מסדר בוקר עשרה אסירים ולירות בהם, תמיד דילגו על ארמין, והקצין הגרמני היה אומר, "תשאירו אותו… הוא לא גמר לי את הארון עדיין".

ב-1949 עלו אסתר ואווה לישראל במסגרת 'עליית הנוער' עם נערים ונערות נוספים. שנה אחר כך, ב- 1950, עלו ארצה שאר בני המשפחה – אבא, אימא והאח טומי. גם בן הדוד אוטו שרד את השואה ועלה לבסוף לישראל. ב-1955 התחתנה אסתר עם פנחס כרמי, שורד שואה בעצמו מרומניה, ולזוג נולדו שתי בנות – רחלה וורד. עתה כבר נהנית המשפחה משישה נכדים וארבעה נינים. ביתם הבכורה, רחלה, נשואה לגיורא זלץ, ראש המועצה.

היום אסתר בת 87. היא אישה חייכנית, טובת לב וחביבה מאין כמוה. אסתר שמחה בחלקה ומנסה ליהנות ככל הניתן מהחיים; עורכת מדי בוקר טיול ברחבי הקיבוץ, בקיץ שוחה מדי יום בבריכת השחייה, וממשיכה לעבוד באופן פרטי כתופרת. "בגיל 87 אני ופנחס עדיין חיים טוב ומתפקדים!", היא מדגישה בגאווה. "בבריכת השחייה מתפעלים מאיתנו איך אנחנו באים כל יום ושוחים! אחרי 67 שנות נישואין אנחנו עדיין מאוד אוהבים".

כותב המאמר, ד"ר שי אפרת, הוא חבר קיבוץ שמיר, פסיכולוג וחוקר השואה. צילום: ארז ביטון