ביום חורף ערפילי קורמים עור וגידים האגדות והמיתוסים בחצר תל-חי. חבורה של ילדי גן מתרוצצת על המדשאה בין הסביונים לכלניות, ומיכאל בלחובסקי, בנו של זלמן בלחובסקי שלחם בתל-חי, שואל את הגננות מדוע הגיעו הילדים לכאן. הן מספרות לו שהילדים שמעו בגן את סיפורי קרב תל-חי, ובאו להתרשם מכלי ראשון. כילד ישראלי, מוטמע בך שוב ושוב אותו סיפור הרואי – תקיפות הערבים, גבורתו של טרומפלדור, הקרב בחצר תל-חי, נפילת היישוב ויישובו מחדש. דורות של בני נוער וילדים עולים מדי שנה אל קברם של טרומפלדור וחבריו, פוקדים את פסל האריה השואג ומסיירים בחצר תל-חי, לספוג מאחד האתוסים המושרשים ביותר בתודעה הישראלית של התיישבות, ביטחון והגנה על הארץ, ובקיצור – "טוב למות בעד ארצנו".
אקדח שמופיע במערכה הראשונה
המבנה המרובע של החצר, שהוא בעצם חווה חקלאית בסגנון אירופי, בנוי מלבנים ונראה כמו מבצר. הנוף הנשקף מהמקום מרהיב, אך איך היה לחיות כאן לפני מאה שנים?
"המעצמות נאבקו ביניהן אחרי מלחמת העולם הראשונה", מזכירה לי עדנה שוחט-איתן (עמיר), הארכיונאית של חצר תל-חי; "הבריטים ובני בריתם הצרפתים והרוסים – מדינות ההסכמה – ניצחו במלחמה את מעצמות המרכז. לאחר שנפלה האימפריה העות'מאנית, נוקטים הבריטים כמנהגם במדיניות של הפרד ומשול, ומבטיחים שלוש הבטחות לשלושה עמים שונים: לצרפתים הם מבטיחים שליטה בחלק מהאזור וחלוקת השטח ברוח הסכם סייקס-פיקו מ-1916; לערבים הם מבטיחים את הארצות שתשוחררנה מהתורכים; ליהודים הם מבטיחים, בעקבות הצהרת בלפור, ש'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל'. הבריטים מבטיחים לחיים ויצמן, נשיא הפדרציה הציונית באנגליה שסייע לבריטים רבות במאמץ המלחמתי, 'מדן ועד באר שבע'. הם חשים שהם חייבים לו. היהודים מתלהבים, ומתחילים לשרטט לעצמם את הבית הלאומי, שכולל גם את כל דרום לבנון".
אבל הבטחות צריך הרי לקיים, לא? אז אחרי המלחמה מציבים הצרפתים את צבאם בחוף לבנון, כלומר מקבלים לפחות חלק ממה שהובטח להם, והערבים דורשים את סוריה הגדולה, כלומר את סוריה, לבנון וצפון ארץ ישראל גם יחד. הבריטים יושבים על הגדר ונהנים מהנוף, בבחינת ישחקו הנערים לפנינו. פייסל מלך סוריה מקים צבא בו משרתים בעיקר אנשים משבטי הבדואים שחיו סביב וואסט, היום צומת האמיר, אריסים של האמיר פעור, אותם מחמשים הבריטים בעודפי הנשק מהמלחמה.
התנאים לא תנאים, ואין דין ואין דיין
תנאי החיים אז בעמק החולה אינם אידיאליים, בלשון המעטה. בתמונות התלויות במוזיאון תל-חי נראים החלוצים מבוססים בבוץ ליד צריפיהם העלובים. אין עץ לרפואה, כי העות'מנים דאגו להרוס כל חלקה טובה. "קק"ל קנתה את אדמות האמיר והפרישה חלק מהן לאריסים", מספרת לי עדנה. "רוב אדמת העמק אז היתה ביצה מוצפת, עם מעט מאד ניקוז מעשה ידי אדם. אדמות לא איכותיות בתוספת מלריה. לאנשים היה קשה להחזיק פה מעמד. לכן, בין היתר, היתה גם תחלופה רבה של אנשים בתל-חי . הנקודות היהודיות היו קטנות ומבודדות. גם טרומפלדור עצמו שהה בתל-חי רק שלושה חודשים, והגיע לכאן כי שלחו אותו לעזור".
"אנשים רבו פה על קמח", מוסיפה טלי פ. הררי, מנהלת האתר. "הם היו פשוט רעבים כל הזמן. כולם – הערבים וגם היהודים. קשה היה לחיות פה, והחיים הקשים הם שהובילו ליום הקרב".
בעקבות ההבטחות התיאורטיות של הבריטים, החלו קרבות בין הצבא הערבי לזה הצרפתי על שליטה באזור, כשידם של הערבים על העליונה. היהודים בארבע נקודות ההתיישבות שלהם – מטולה, כפר גלעדי, תל-חי והיישוב הזעיר חמארה, ביקשו לשמור על ניטרליות, אך הערבים הוסיפו להתנכל להם באופן קבוע. בעקבות קרב בין הערבים לצרפתים, בו ניקבו כדורים תועים את קירות צריפיהם הדקיקים של המתיישבים, ננטשה חמארה. "החמארים ברחו למטולה ועוררו שם בהלה", מספרת עדנה. "גם חלק מאנשי מטולה נטשו וברחו לצידון. חלקם הצטרפו לתל-חי, אבל כעת נותרו רק תל-חי וכפר גלעדי במערכה. הערבים החלו להגיע פעם או פעמיים בשבוע ליישובים היהודיים, כדי 'לחפש צרפתים' – שאנשי תל-חי, שכאמור רצו לשמור על ניטרליות, כביכול סייעו להם".
לא היו שום צרפתים, כמובן, אך הערבים לא חדלו מהתנכלויותיהם, וגם שדדו וגנבו מהיהודים. "צריך להבין שהיישובים היהודיים הללו לא היו בשטח ששייך לארץ ישראל", אומר מיכאל בלחובסקי. "אבי, זלמן בלחובסקי, היה גימנזיסט בן 18 כשעלה לתל-חי מתל אביב. הם חיו כאן בתנאים לא תנאים, בין שודדים, בתחושה שאין דין ואין דיין". בשלב מסוים אף ביקשו החלוצים עזרה ממנהיגי היישוב העברי, ולאחר דיונים ארכניים של הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, הוחלט על תגבור האזור ושליחת סיוע לתושבים.
זה עזר כמו כוסות רוח למת.
אי הבנה עם השלכות טראגיות
הקרב בתל-חי, כך מספרת לי עדנה, התחיל במקרה, בגלל אי הבנה, אבל מאות הערבים שהגיעו לתל-חי באותו יום מר היו חמושים מכף רגל ועד ראש בנשק בריטי, מול 30 עד 35 מגינים בתל-חי. קשה להאמין שהם באו בטוב. גם מיכאל בלחובסקי שותף לתחושתי שהעסק היה מתוכנן, ושהבדואים החמושים התכוונו מראש לחסל את ההתיישבות היהודית. על אף זאת אפשרו אנשי תל-חי לכמה לוחמים ערבים להיכנס לחצר ולחפש בה צרפתים. תמימות? נאיביות? ניסיונות פשרה? אולי.
מעט לפני כן התגורר בתל-חי כלב צהוב ושמו "צהוב", שהחלוצים היו משתמשים בו כמעט כביונת דואר, להעברת דואר והודעות בין תל-חי לכפר גלעדי הסמוכה. כשברח צהוב מן היישוב, נאלץ טרומפלדור לקבוע קוד של יריות – רעש עז שיישמע עד לכפר גלעדי. ירייה אחת, אומרת עדנה, סימנה מצב חירום, סכנה גדולה.
"הערבים ישבו בחדר האוכל, וביקשו לבדוק שאין בחצר צרפתים. טרומפלדור לקח חמישה מהם לסיבוב בחצר. את הצרפתים הם לא מצאו. הם הגיעו למדרגות הקומה השנייה, שכונתה אז 'עליית הגג'. המדרגות היו חיצוניות למבנה, והם ראו שהמגינים מחזיקים רובים המכוונים אל הערבים שנותרו בחוץ, כי לא סמכו עליהם. החל ויכוח. טרומפלדור ניסה ליישר את ההדורים, כי היה חשש שהוויכוח יהפוך לתגרה. אחד מהבדואים עלה במדרגות לקומה השנייה, ושם הוא ראה את דבורה דרכלר מחזיקה אקדח".
לדבורה יש אקדח
לגמרי במקרה קיבלה באותו יום דבורה דרכלר הצעירה את האקדח הראשון שלה. "היא הרגישה גאווה שיש לה אקדח", אומרת עדנה, "אבל בתרבות הערבים, אישה שמאיימת באקדח על גבר זהו שיא העלבון הצורב. בלתי נסלח. וכשהערבי עלה במדרגות וראה את דבורה עומדת מולו והאקדח בידה, הוא נפגע עד עמקי נשמתו. הוא דרש שתיתן לו את הנשק, וניסה לחטוף אותו מידה. דבורה התנגדה, ונפלט כדור שלא פגע באיש, אבל ירייה אחת היתה האות עבור טרומפלדור שהמצב הגיע לנקודת רתיחה. ובעוד דבורה צועקת אליו 'אוסיה, לוקחים לי את האקדוח', הוא נחלץ לעזרת האנשים שבקומה השנייה, ומיד חטף כדור בכתף. כך החל הקרב".
למגינים לא היה סיכוי רב. הם היו תחת מצור של 150 איש לפחות, וספגו אבדות נוראות. טרומפלדור נפצע בבטנו. "היום", אומרת עדנה, "זו היתה נחשבת לפציעה בינונית, והיה ניתן להציל את חייו, אבל לפני מאה שנה לא היו במקום רופא, חובש או פרמדיק, שלא לדבר על חדר מיון קדמי". מי שקיבל את תפקיד החובש היה זלמן בלחובסקי בן ה-19. "הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לעזור לפצועים", אומר מיכאל, "אבל לא היה לו שום ידע רפואי".
"למזלם של תושבי תל-חי, הבדואים שמאמינים באמונות טפלות פחדו מהחושך והחלו להתפזר עם בוא החשיכה", ממשיכה עדנה. "אנשי כפר גלעדי בראשות אברהם הרצפלד ניצלו את הפרצות במצור והגיעו להגיש עזרה. הגיע רופא ממטולה לחבוש את הפצועים, בשם ד"ר גרשון גרי". בהמשך כתב רופא זה עדות בה ציין כי טרומפלדור, שהיה צלול לחלוטין, אמר לו 'אין דבר, כדאי למות בעד ארץ', בלי ה"א הידיעה כנהוג מאז ומעולם אצל יוצאי רוסיה. הרצפלד כתב עדות גם הוא, וציטט 'אין דבר, כדאי למות בשביל ארץ ישראל'. הקורא המשכיל, שיודע שאנשים נוטים לחזור על דבריהם, יכול להקיש מכך שיש מצב שטרומפלדור חזר על המשפט בווריאציות קלות. המשפט שהתקבע לבסוף בתודעת הציבור היה 'טוב למות בעד ארצנו'. קצר, קולע, קופירייטרי.
החלוצים של אז, ואלה של היום
טרומפלדור מת מאיבוד דם בדרך לכפר גלעדי, אך מורשתו חיה עמנו עד היום. "הייתי מדבר הרבה עם אבי על תל-חי", אומר מיכאל, "שאלתי אותו, למה בכלל עשית את זה? למה לעזוב את תנאי החיים הנוחים בתל אביב וללכת להתיישב בנקודה מרוחקת שאינה אפילו חלק מארץ ישראל? אבי החליט להישאר בתל-חי מתוך ציונות לשמה, וזה ממשיך ועובר אצלנו במשפחה".
גם במשפחה של אמיר כהן (70) עוברת הציונות מדור לדור. אביו של כהן, יוסף, נולד בתל-חי לאחר שיושבה הנקודה מחדש, ונקרא על שמו של יוסף טרומפלדור. "האירועים קרו במרץ בשנת 1920, ואבי נולד במרץ בשנת 1921", מספר כהן. "אבי חי שם עד גיל שש, בתנאים לא קלים. סבי קלמן נהג לומר שמי שרוצה להצליח צריך לצפות בכל יום בציפור המזל. אלא שהיא מופיעה רק בחמש בבוקר לכמה דקות, אז צריך לקום מוקדם ולעבוד קשה כל היום. שום דבר לא בא בקלות. סבתי יהודית נהגה להצביע על סלע שנמצא לא רחוק, ולומר: 'אתם רואים את הסלע הזה? הוא נמס. הוא נמס מהדמעות שלי, בכיתי כאשר לא היה לי אוכל לתת לאנשי היישוב ולילדים שלי. למזלה, היא לא היתה בתל-חי ביום הקרב". כשחל איחוד בין תל-חי לכפר גלעדי, בשנת 1927, עזבו ותיקי תל-חי את היישוב, ולבסוף עברו להקים מחדש את היישוב באר טוביה, מושבה של הברון שננטשה בפרעות 1929. סבו וסבתו של אמיר כהן עברו גם הם לבאר טוביה, שם הוא חי עד היום, ורואה בעצמו ממשיך של מסורת החלוציות. "יש לי רפת ואני גם חלוץ בתחום ההיי-טק", הוא מספר. "אני חושב לפעמים על העולים של שנות החמישים ועל הקיטורים הבלתי פוסקים של אנשים שבאים לפה. החלוצים לא קיטרו והתלוננו אלא היו אנשי מעשה, וצריך ללמוד מהם".
לא רק קרב היה כאן – היו כאן חיים
בינתיים, מתכנן לכם מוזיאון חצר תל-חי שנת מאה עמוסה בפעילויות מרתקות בסימן האקטואליה. "יהיו, למשל, הרצאות וימי עיון בנושאים אקטואליים שהיו בעלי משמעות גם לפני מאה שנה", מספרת לי בת ארז יוגב, רכזת ההדרכה של חצר תל-חי, "כמו ביטחון ומודיעין, יחסי פריפריה-מרכז: מהי פריפריה, מי נכלל בה, מה יחס ההנהגה והשלטון אליה. נושאים נוספים הם התיישבות אז והיום, יחסי השכנות עם האוכלוסייה הערבית, השפה כמעצבת זיכרון – מה ההבדל בין חלוצים לפועלים או לאיכרים? מה בין קיבוץ לקבוצה? מה בין גבורה לאומץ? נדבר גם על יצירת הגבולות בצפון ועל חקלאות, ועוד ועוד. צפויות גם פעילויות למשפחות, משחק משימות ברחבי הגליל, ערבי ספרות ושירה. אני מקווה שניצור כאן שנת אירועים מגוונים ופעילויות מעניינות, שימשכו קהל רחב מהארץ בכלל ומהגליל בפרט. התפקיד שלי", כך היא מבטיחה, "הוא שבסופו של דבר אנשים יגידו שהיה מעניין".
ויהיה מעניין משום שהגישה המודרנית להיסטוריה אינה פוסחת על תל-חי. בדיוק כפי שבסדרות משטרה ישנות כמו קולומבו לא ידעתם דבר על חייו האישיים של הבלש, והיום מתפלשות כל הסדרות בחייהם האישיים של הגיבורים, גם בסיפור ההיסטורי המודרני מנגישים את חיי היומיום, ובצדק. תיאורים אלו מאפשרים הבנה עמוקה יותר של הסיפור עצמו. "עד שהגעתי לכאן, המוטו של הסיור במקום היה יום הקרב", אומרת טלי פ. הררי, "אבל רצינו שהסיפור לא יהיה מנותק מהקשרו ההיסטורי. היו פה אנשים והיו להם חיים גם לפני הקרב. הם באו חדורי מוטיבציה ליישב את הגליל, חיו בצניעות ובדלות איומה. אנחנו מעוניינים להעלות שאלות ודילמות רלוונטיות גם להיום, כאילו במשך 100 שנים לא השתנה פה שום דבר".
"התקופה הזו היא זמן של שבירת מיתוסים", מסכם מיכאל בלחובסקי כשאנו ניצבים ליד הפסל העצום של האריה השואג, בסמוך לחלקת הקברים של חברי תל-חי ומגיניה בבית הקברות של כפר גלעדי. "ניסו שלא בצדק לשבור גם את המיתוס של תל-חי, אבל הגבורה פה היתה אמתית. קבר האחים הזה (שהאריה הוא בעצם המצבה שלו, א"ק) הוא אתר קבורה ממלכתי. כעת אנו, צאצאי המגינים שנותרו בחיים וסחבו את הגופות והפצועים, נאבקים כדי שמשרד הביטחון יכיר גם בחלקת הקברים של חברי תל-חי ומגיניה כחלק מאתר הקבורה הממלכתי של האריה השואג". קרב אחרון, שיעשה צדק עם ההיסטוריה.
צילום: באדיבות מוזיאון חצר תל-חי
פורסם לראשונה בגיליון 224 מיום 13 במרץ 2019
