הרהורים לקראת השיבה הביתה

השוטטות אל עולם הדמיון ליוותה ומלווה אותי שנים רבות.
בבגרותי, לאורך שנות עבודתי בשדות יפתח כעובד פלחה, נהגתי לחרוש בטרקטור תלמים ארוכים מעל לקילומטר וישרים כסרגל, כך שאפשר היה לתת לדמיון לשוטט זמן רב ללא הפרעה. הרי נפתלי היו לרקע, העמק היה הבמה, ואני הייתי במרכזו – השחקן הראשי והבלעדי, שקוע בעולם דמיונותיי לאורכו של כל יום העבודה.

בשנים האחרונות, רגיל אני להלך מדי בוקר מסביב לקיבוץ על כביש המערכת לקראת זריחה, ושוב עם בוא הערב בעת השקיעה. בבואי אל הפינה הדרום מערבית המשקיפה על "גבעת היער", נגלה לעיני פעמיים בכל יום מחזה מדהים. להקה בת אלפי סנוניות ממריאה עם שחר מבין העצים וטסה אל מעבר לגבול לכיוון לבנון. אותן סנוניות שבות עם דמדומי ערב ללון בישראל.

זה מעל לשנה שאני עוקב אחר נדודיהן. סנוניות ודרורים לימדו את האדם הקדמון כיצד לבנות את ביתו מקש ובוץ. מהן למד שיש עת לנדוד ועת לעצור ולבנות את הבית.

כשישים שנה הנני צופה בכל בוקר אל אותו הנוף, עצי האורן על "גבעת היער", החצבים בסתיו מופיעים מדי שנה באותו מקום בדיוק, בעמק הפורה אותו עיבדתי לאורך שנים. אני הוזה. שומע את ציוצן של הסנוניות המפטפטות ביניהן ונהנה מהשחר המפציע לאיטו.

כלום לא משתנה רק אנחנו, אני. ובכל זאת, משהו התחדש. אלפי ציפורים הממריאות ונוחתות מדי יום, דמיוני מלווה אותן בצאתן ובשובן, כשתפילה בליבי.

לו היה ביכולתנו ללמוד להמריא יחדיו כמו הסנוניות האלה, ולעוף ללא גבולות מפרידים, חופשיים לנדוד לכל עבר, וגם לעצור ולבנות את ביתנו זה ליד רעהו בהרמוניה, עולמנו וודאי היה נראה יפה יותר.

זה גם היה חלומי כשבאתי ליפתח.

(נכתב לפני כעשרים שנה)

גרשון קסטל, מתוך עלון קיבוץ יפתח