לריאיון מגיעה חגית בג'ינס, טי-שירט שחורה, מגפי בלנסטון ועגילים. "לכבודך", היא צוחקת, "זה הלבוש הכי אלגנטי שלי. שמתי מסקרה בפעם הראשונה מזה 20 שנה". במועצה היא ידועה כאישה שמרוקנת את הפחים שלנו, וכל מי שסיפרתי לו שאני הולכת לראיין אישה שעובדת בזבל אמר לי, "אה, ראיתי אותה!".
אין הרבה נשים במקצוע הזה. את מודעת לכך שאי אפשר להתעלם מאישה שעובדת בפינוי זבל, נכון?
"ברור. כשאני עוברת ברחוב אנשים אומרים לי שאני 'מה זה מוכרת!'. אני רואה אנשים, קופאיות בסופר למשל, שאני מוכרת להם והם לא מעזים לומר כלום כי לא נעים להם. כשאני מסבירה להם מאיפה הם מכירים אותי, יש תמיד את התגובה הבנאלית – לא נורא. כל עבודה מכבדת את בעליה", היא צוחקת. "אבל אני כל כך גאה בבחירה שעשיתי, אני קמה כל בוקר, או בעצם באמצע הלילה, בהיי".
לפני כעשר שנים שבה חגית אדרי (45) לקריית שמונה, אחרי כמעט 15 שנים בהם עבדה כשפית בכל רחבי הארץ, וזה אחרי שבכלל התחילה בחינוך והספיקה לעבוד ברננים, כפר סאלד ודפנה. אבל למעשה היא רוצה שכולם יידעו שהיא מיסטיקנית, מייעצת וחוזת עתידות.
מה מניע אותך, בעצם? אני תוהה אחרי שמתבררת לי כל ההיסטוריה שלה.
"התשוקה", היא משיבה; "אני עושה כל פעם את מה שבא לי באותו זמן. אני לא נמצאת במקום שלא טוב לי".
"לא יכולה לשבת, ובזבל את תמיד בתנועה"
יהיה מי שיתמה על הקשר בין זבל לתשוקה, אבל לא אני. בכיתה ח' הייתי מאוהבת עד העצם, אהבה חד-צדדית, בבחור, בן שכבה שלי. בחופש הגדול, בעודי נמקה מגעגועים (וסתם מעצם היותי בגילי…), ראיתי אותו בוקר אחד עובר על פניי כשהוא תלוי בידו האחת על משאית הזבל העירונית, וקופץ ממנה בקלילות כדי לחבר את הפח המלא עד אפס מקום אל התפס הנכון במשאית. לסיום הריקוד המופלא הזה, צפיתי בו רץ בעוד המשאית מתחילה בנסיעה, מנתר ונתלה עליה, ואז נעלם איתה אל עבר הזריחה. בשעתו כל זה נראה לי כמו הסיטואציה הרומנטית ביותר בעולם, והדבר הטוב ביותר שיצא מהסיפור הזה, הוא שעד היום הריח הנורא של הזבל לא מריח לי נורא כל כך.
גם לחגית יש סיפור אהבה עם הזבל. "אולי כי באתי ממטבחים", היא מנסה להסביר; "במטבח את סגורה כל היום, בלי אוויר. במשאית את בוסית לעצמך, באוויר הפתוח. יש בוס, אבל הוא יושב במשרד. ביומיום זה רק את והנהג. את שותה קפה, רואה אנשים, צוחקת, ואני אוהבת את העבודה הפיזית. אני לא יכולה לשבת. גם במטבח – הייתי באה, נותנת תפוקת עבודה והולכת. הייתי יכולה ללכת הביתה באחת עשרה במקום בארבע, כי לא יכולתי סתם לשבת. בזבל את כל הזמן בתנועה".
היא נולדה בקריית שמונה בזמן מלחמת יום כיפור, ובשנות התשעים, כשכולם לבשו חולצות טריקו מודפסות עם איזה מסר חשוב להעביר לעולם (אני, למשל, התהלכתי עם צילום של חייל המתמוטט אל מותו ולידו מתנוססת בדרמטיות המילה 'למה?'), הדפיסה חגית כלבלב העומד ליד פחי זבל, עם הכיתוב 'החיים בזבל'. "כולם אמרו לי – למה לכתוב משהו שלילי? אבל זה לא היה שלילי בעיניי. התוויתי לעצמי את העתיד כבר אז".
כמה צריך להתאמץ כדי להתקבל לעבודה בזבל?
כשעבדה חגית כשפית במשטרת קריית שמונה, כבר חשבה שתעבוד שם עד הפנסיה – אך דווקא משם פוטרה. אחרי הפיטורין נכנסה לדיכאון, ומשך תקופה קצרה לא עבדה כלל, אם כי המשיכה לקבל לקוחות כמיסטיקנית. כשהחליטה לחזור לעבוד יצרה קשר עם מוטי שי, מנהל מחלקת התברואה במועצה, וביקשה שיעסיק אותה. "שבעה חודשים התקשרתי אליו, יום-יום. הוא לא האמין לי שאני באמת רוצה לעבוד שם". לבסוף הצליחה להשתחל לתפקיד כמחליפה. "אמרתי למוטי – תן לי כל עבודה שיש לך. אז לפעמים הייתי מבלה איתו במסגריה, מלחימה מוטות ברזל בשביל הרגליות של הפח החום, לפעמים הייתי מפנה פחים, ולפעמים מפזרת בקיבוצים את האדמה שיצאה מהקומפוסטר". אחר כך עברה חגית לעבוד עם קבלן זבל מאביבים, שהיה שולח אותה לבדה לסכנין. "זה היה קצת גדול עלי. בכל משאית היו שני גברים, ואותי הוא היה שולח לבד. אני אמנם כל-יכולה, אבל אמרתי לו שאם זה יימשך ככה אצטרך לעזוב, ועזבתי בכעס גדול. היום אנחנו כבר ביחסים טובים. אימא שלי לימדה אותי תמיד להשאיר אחריי דלת פתוחה".
בהמשך עברה חגית לעבוד במטבח של כפר גלעדי, אך גם שם הרגישה כי איננה מקבלת את היחס המגיע לה, וכי השף מצר את צעדיה. יום אחד יצאה לזרוק את הזבל, וליד הפחים פגשה במוטי שי ובקבלן הפחים הירוקים יעקב אלון מחצור הגלילית (הפחים הכתומים מיועדים לאריזות, החומים לקומפוסט, והפחים הירוקים לכל שאר הזבל. מ.ש.י), ושאלה אותו האם יש לו עבודה בשבילה. "הוא שאל מתי אני יכולה להתחיל, ואמרתי לו – עכשיו; אני מורידה את המדים ובאה. הוא לא האמין לי. למחרת הייתי אצלו".
חגית המיסטיקנית
מאז היא כאן. מרוקנת את הפחים המלאים שלכם אל המשאית. "מאד התנפחתי מהעבודה הזו", היא צוחקת. "הייתי פעם רזה, היום אני מרגישה כמו איזה רמבו, ואם אני עובדת עם גופיה צוחקים עליי ואומרים לי שזה מפחיד".
בואי נפתח את זה רגע. כאישה, איך ההרגשה לעבוד רק עם גברים, ועוד בעיסוק שנחשב כה גברי?
"בהתחלה ממש פחדו לקבל אותי לעבוד בחברה הגברית הזו. לא הבינו איך להתנהג איתי. הם שאלו את עצמם אם יוכלו להתנהג בחופשיות לידי, אם מותר חיבוק של 'מה נשמע אחותי' בבוקר. יש היום פחד גדול מאד מהטרדה, את יודעת. יעקב, הקבלן בחצור, ממש פחד עליי. כל הזמן התלבט עם מי לשבץ אותי, עד שאמרתי לו "יעקב, אני גבר לכל דבר, ואני יודעת להסתדר עם הכל". לזכותו ייאמר שהוא כל הזמן היה שואל אותי, "מישהו מדבר אלייך לא יפה?", אבל אני בעצמי מדברת ומקללת כמו גבר. גסויות וניבולי פה הם חלק בלתי נפרד מהעבודה. אף פעם לא התייחסתי לזה כאל הטרדה מינית, לא נתתי להם לחשוש ממני, ומהר מאד הפכתי לאחת מהחבר'ה – עד כדי כך שלפעמים אפילו תהיתי אם עוד נשארה בי נשיות, כי הרגשתי ברברית לעומת כמה מהגברים בעבודה".
ולא היתה מעולם שום סיטואציה של הטרדה מינית?
"לא. היתה לי סיטואציה אחרת – עבדתי עם נהג, ואשתו התקשרה אלי והתחילה לצעוק עלי, "מי את שתבלי עם בעלי באחת בלילה במשאית!? לא יקום ולא יהיה שיש אישה בזבל! ברור שזה רומן!". ישבנו והסברנו לה שאני עובדת כמו כל השאר, אבל היא לא האמינה. הפתרון היה שפשוט לא ציוותו אותי איתו יותר. הרבה זמן עבדתי עם נהג צמוד, שהסביר לי שזה באמת מלחיץ, כי מי יודע מה תעשי, ומה האישה תגיד? היה אחד שבא ושאל אותי דוגרי – אני יכול לדבר איתך חופשי, או שזה ייחשב הטרדה מינית? אמרתי לו – אני אחת כמוכם לכל דבר. אפשר להתחבק, ולדבר כאילו אני גבר. בחיים לא הרגשתי שמישהו מחבק אותי ושזה בא ממקום מיני. בסך הכול, מאז ומתמיד הייתי טום בוי. כולם שואלים אם אני לסבית, אז לא. ממש לא! הפריבילגיה היחידה שלי כאישה בזבל זה שבחורף צריך למצוא לי מקום לעשות פיפי. בקיץ אני מסתדרת, מאחורי שיח, או עץ".
מה את מעדיפה, את המשאית הירוקה או את החומה?
"במשאית הירוקה אני נהנית יותר. יותר אקשן. פחים יותר כבדים. הפח החום, עד שהוא עולה אני מעשנת 4 סיגריות".
אז מה צופן לך העתיד?
"אנחנו לא יודעים מה צופן לנו העתיד, ואת זה אני אומרת לך בתור חוזת עתידות. לכל לקוח אני אומרת – נכון שיש דברים שנכתבים, אבל הגורל שלנו בידינו. יחסית לאישה בגילי אני במצב מעולה, בזכות כל העבודה הפיזית הזאת. יש לי חברות שעולות ארבע מדרגות ומתנשפות, והן לא מעשנות. אף פעם לא רציתי להתחתן, ולא חלמתי להביא ילדים, אבל אני כן רוצה זוגיות טובה, ואולי אפילו עם בחיר ליבי. יש לי המון חלומות להספיק, ומקומות בעולם שאני רוצה להיות בהם. אני רוצה לממש את עצמי יותר, ולהתפתח בתחום המיסטיקה. אני רוצה שכל אחד יכיר אותי בתור חגית המיסטיקנית".
פורסם לראשונה בגיליון 223 מיום 30 בינואר 2019