המלאך מייקל

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

הפרסומת "סוף סוף דיוטי פרי" לא מרגשת את מייקל אורן מאז השבעה באוקטובר. בתוקף התפקיד שלקח על עצמו מטעם עצמו, אורן נושם בעיקר אוויר מטוסים דליל ומחליק כיפים תכופים עם אנשי הבידוק הביטחוני של נתב"ג-ניוארק. השגריר לשעבר של ישראל בוושינגטון מציין כבר 69 שנות חיים, אבל זה לא מפריע לו להפוך כל אבן, להרים כל טלפון, להתארח בכל אולפן שניתן על מנת לקושש כספים ולאושש ולו במעט את יחסי הציבור של ישראל אצל הדוד סם.

בניגוד לחילופי דברים עם ישראלים רבים בני גילו, שלחמו למען המדינה, יישבו אותה באהבה, גידלו בה משפחות לתפארת וכעת מתקשים להחזיק אופטימיות נוכח המצב, השיחה עם אורן היא בבחינת סוג של זריקת מרץ ועידוד – עד כמה שניתן. בעקבות המלחמה הוא הקים את הארגון 'Israel advocacy group', "כי ראיתי שמערכת הדיפלומטיה הציבורית של ישראל כמעט לא תפקדה בתחילת המדינה והיום היא בכלל לא מתפקדת וזה מצב מאוד מסוכן. בלי הסברה אפקטיבית אין זמן ומרחב לפעולות של צה"ל. גם אם יש את המטוסים והטנקים הכי טובים בעולם – בלי מרחב תמרון הם לא יכולים לנוע ולטוס ואנחנו רואים איך המרחב הזה מצטמצם. מאז השבעה באוקטובר נתתי, ואני לא מגזים, מאות ראיונות בטלוויזיית המיינסטרים בארצות הברית: CNN, FOX ,BBC  וכו'. גם מאמרי דעה, שיחות רקע, תדריכים, מדיה חדשה וכו'. אני מכיר את התחום ואת האנשים שפועלים בשטח, ולכן פונים אלי למרות שאני לא בתפקיד".

וכך אורן לוחם בנחישות בג'ט לג כדי לעשות את "מה שנקרא 'דיפלומטיה לא רשמית', כזאת של 'מאחורי הקלעים', שבעזרתה אפשר לעשות דברים שאי אפשר להשיג בדיפלומטיה המוסדית", כפי שהוא מבאר בשיחת טלפון בזמן שהוא יושב בפקק בדרך לשדה התעופה של וושינגטון, משם ימשיך לקולורדו. "אתמול נאמתי מול 500 סטודנטים שנלחמים בעוד חזית. זאת ממש חזית, נגד האנטישמיות. הסמסטר יתחיל בעוד כשבועיים ומצפים להתנגדות הולכת וגוברת: הפגנות פרו פלסטינאיות, השתלטות על בניינים. נאמתי בקולומביה, בהארוורד, בייל ובאוניברסיטת פנסילבניה. אני מכיר ומוקיר את העולם הזה ואני מעריך את הסטודנטים האלו, זה לא קל. 20% מהם בכלל לא יהודים, היו גם כמה מוסלמים, והם נלחמים גם בכיתות מול פרופסורים שהם אנטי ישראל. זה לא קל, כי המשפחה שלי בארץ והימים קשים בישראל, אבל יש כמה וכמה משימות וזאת השליחות", הוא נאנח אנחה סמלית אך לא מיואשת. "בלי סנטימנטים, אני תורם איפה שאני יכול".

סורי, טד קרוז

סנטימנטים רבים דווקא כן נכנסים באחד ממפעליו האחרונים של אורן, התנדבות בת שבוע בכיתת הכוננות של כפר בלום. "התחלתי את דרכי הציונית בראשית שנות ה-70 כמתנדב בקיבוץ גונן ואהבתי את זה. את רוב השירות בצנחנים עשיתי ברמת הגולן. קפאתי בהר בנטל חצי שנה. אני מרגיש ממש קשור ומחובר ומחויב לגונן ומאז השבעה באוקטובר ראיתי שאף אחד לא מדבר על המפונים והיישובים שנמצאים תחת אש".

קשר שנוצר בינו לבין אשת היח"צ יעל שביט, תושבת יסוד המעלה ("היא ובעלה גיל הם אנשים נהדרים שפועלים רבות למען הצפון") הניב משלחת אד-הוק של שמונה מתושבי הצפון לדי.סי. הוא מציין את ניצן דניאל מכפר סאלד, "אישה מרשימה ביותר ודוברת אנגלית רהוטה, הפכה להיות דוברת המשלחת". המשלחת הגיעה לוושינגטון בהתראה אולטרה זריזה וקשריו של אורן סיפקו שורה ארוכה של פגישות בשני בתי הקונגרס.

וואו. ואת זה הפקתם יום וחצי לפני הנחיתה.

"זה היה ממש וואו. כל כך הרבה מחוקקים רצו לראות אותנו, לא הספקנו. לא היה לנו זמן למשל לטד קרוז, סנטור מאוד ידוע מטקסס. הייתה לנו בסוף פגישה עם הצוות האסטרטגי של ביידן בבית הלבן והיא הייתה נינוחה וידידותית אבל היה מסר מאוד קשה. ניצן שאלה אותם מה הם מציעים לנו לעשות והתשובה הייתה 'שבו בשקט'. כלומר 'אל תעשו בעיות'. תגובת התקשורת האמריקאית לחיסולים של הנייה ושוכר הייתה האשמה של ישראל בניסיון להדליק את המזרח התיכון ולגרור את ארצות הברית למלחמה".

ביוני 2023, פחות מארבעה חודשים לפני המלחמה, התראיינת למעריב והכותרת הייתה "החשבון שלנו מול ארה"ב באוברדראפט". ועכשיו?

"המצב קשה עוד יותר. אני אומר את זה כבר 20 שנה. אמרתי את זה גם לנתניהו, אגב. אני לא בעל סמכות להציע הצעות, אבל אתן לך דוגמה. ישבתי אתמול עם בכירים מהאמירויות. הסעודים מבקשים לדבר על דברים מסוימים בתמורה לכינון יחסים עם ישראל. זה לא יעלה לנו כסף לפחות לדון בנושאים האלו. אבל הממשלה הנוכחית לא מסוגלת לעשות את זה".

והערוצים הבלתי רשמיים שאתה פועל בהם יכולים לתקן ולו במעט את הרושם שישראל לא עושה הכול, כדבריך, כדי למצות את כל האופציות המדיניות?

"הייתי מדבר יותר על זה במושגים של נכונות ליצור קשר. 90% מדיפלומטיה זה יחסים אישיים וצריך לטפח אותם ולשמור על צינורות תקשורת פתוחים. זה לא קל, אבל הכרחי".

כדי לעזור לשמור על הצינורות פתוחים ולדברר היטב את הסיטואציה, אורן מנסה להעמיק את הידע שלו בסמטוחה המקומית. כאן נכנס כפר בלום לתמונה. "כשהייתי עם המשלחת בוושינגטון הרגשתי שאני לא מספיק בקיא בנושא ולכן התנדבתי לכיתת כוננות בכפר בלום", הוא מסביר. "כשעליתי ארצה מיד התגייסתי כחייל בודד. זה לא היה פשוט. התאהבתי בצפון. כל הזמן הייתי חוזר. בצעירותי הכרתי את כפר בלום כקיבוץ הכי מפואר והכי מוצלח, וכאבא הייתי מבלה שם עם הילדים בקיאקים ובפסטיבלים, אני חובב מוזיקה קלאסית. לחשוב מה קורה עכשיו עם המקום הזה, שהוא בגדר יהלום, זה ממש כואב. אני גר במרכז בעיקר בגלל הילדים. כשכיהנתי כח"כ הקמתי את השדולה למען פיתוח הגולן מסיבות ציוניות ואסטרטגיות. המטרה הייתה ליישב בגולן כל שנה עשרת אלפים איש וזה לא צלח ואני מציין את זה ממש בתסכול".

ובנוסף, אתה מורעל.

"אני מאוד נהנה להיות חייל ואוהב את צה"ל. אני רס"ן במילואים הרבה שנים. הייתי בהרבה מלחמות ומבצעים, הייתי ממש בין החיילים הראשונים שנכנסו לביירות ב- 1982. במלחמת לבנון השנייה הבסיס שלי היה בהגושרים, הייתי שם 60 יום, אני מכיר את האזור הזה והוא קרוב ללבי".  

מחלקים המבורגר ומנגו 

וכך, אורן עלה על מדי ב' והגיע לאחת הנקודות הרותחות ביותר בצפון. "לא היה קל לקבל מישהו בגילי לכיתת הכוננות, רובאי 12, הייתי מאגיסט בצבא ואני לא זוכר שמאג היה כזה דבר כבד", הוא צוחק. "אבל פגשתי את האנשים הכי טובים. אברהם ניב הרבש"צ ודניאל אחיו התאום, אורן מנור, קובי לוי, ניר פרסר ונרקיס דהדי שמארגנת את כולם – אישה בת שלושים ומשהו שכולם מצייתים לה, ואין עליה. האנשים הכי טובים שממלאים את התפקידים שלהם בלי חופשות מהשבעה באוקטובר ובלי להתלונן. אציין לשבח גם את דובי בן ארי, שניהל הרבה שנים את מלון פסטורל. ישבתי איתו שעות ושמעתי על ההיסטוריה שלו ושל הקיבוץ. השיחות האלו היו priceless מבחינתי".  

הבנתי שהיית שם ביום הנורא שבו ניר פופקו נהרג.

"ראיתי את הטיל שהרג אותו, הוא חלף מעל הראשים שלנו. הסיפור של ניר ז"ל לא הגיע לתקשורת העולמית, לשום עיתון".

מה היה הדבר המשמעותי ביותר בהתנדבות הזאת?

"האפשרות לשבת ולהקשיב וללמוד. והנה אחד הדברים שלמדתי: במהלך עשרת החודשים האחרונים התארחו בקיבוץ אלפי חיילים. הם התקלחו והשתמשו בחשמל והותירו אחריהם חשבונות חשמל ומים של מאות אלפי שקלים. איש לא מחזיר את זה לכפר בלום. והקיבוץ הציוני הזה ממשיך לארח את כל החיילים ללא היסוס ובלי להתחשבן, אבל זאת מעמסה כלכלית לא מוצדקת. הלכתי לרדיו וסיפרתי את זה לאריה גולן. אם לא הייתי שם – לא הייתי יודע".

בנוסף, הוא מדווח, "ביום שישי יש חבר'ה שמגיעים מכל הארץ ומרימים מנגלים וצולים מאות המבורגרים לחיילים שמשרתים במוצבי הצפון. יש מישהו שמגיע בכל שישי מרשפון לעשות את זה. אין לעמותה הזאת שם. חקלאים מחלקים מנגו. איזה אנשים! ואיך להסביר את המציאות הזאת לאמריקאים?!". 

ובחזרה לאמריקאים – במסגרת שהייתו בכפר בלום, אורן אף הרצה בפני החברים על יחסי ישראל-ארה"ב. לדבריו נרשמה נוכחות נאה. "פתחתי את ההרצאה בזה שאמרתי להם שאני יודע שהשאלה הראשונה שאשאל היא מי להערכתי ינצח בבחירות, אבל למרות שיש לי הערכה – לא אוכל לענות, אני חייב להיות דו-מפלגתי. אירחתי את קמלה האריס בארץ ואני מכיר את טראמפ, אבל לא יכול לענות. בכל מקרה, הנשיא החדש ייכנס לתפקידו רק בינואר, זה כאילו עוד מאה שנה. כרגע מבחינתנו זה לא מה שיעשה את ההבדל".

תאר את מצב הרוח הכללי בכפר בלום, למתרשם מבחוץ.

"הטרוגני. מצד אחד מדובר באנשים ציונים שנחושים בדעתם להגן על הבית ויש רוח לחימה, ומצד שני יש תסכול וכעס. תחושה שהמדינה והעולם שכחו אותם. ואני מאוד מזדהה. ביקרתי במטולה ונוכחתי לדעת שלא תהיה חזרה לסטטוס קוו של השישה באוקטובר. צריך לשנות את המציאות שם, הפסקת אש לא תספיק. המשימה לטווח הארוך, ואת זה שמעתי מגיורא זלץ, היא להשקיע בתשתיות, מקומות עבודה, שירותים ולהביא מאות אלפי אנשים לצפון. ומה שיצא מכל זה הוא שאני מחפש עכשיו בית בצפון, אני מורעל", הוא צוחק. "היה לי מאוד קשה לעזוב את כפר בלום. לא יכול לעזוב".

באמת? תחזור להיות קיבוצניק בגליל העליון ועוד עכשיו?

"לא יודע אם בקיבוץ, אבל אני מחפש באזור. גם ביקרתי במלכיה ולמדתי הרבה על התמורות שהקיבוצים עברו, על ההפרטה. אני זוכר קיבוץ של חדר אוכל וקומונה וסידור עבודה, אבל השתכנעתי שההפרטה הייתה מאוד מוצלחת ונשארה הקהילתיות והאכפתיות והחלוציות. עוד משהו מעניין הוא שהקיבוצים שהכרתי בשנות השבעים היו של שמאלנים אשכנזים, ועכשיו ראיתי קיבוצניקים מעדות המזרח, כאלו שיש להם דעות ימניות. היכולת הזאת להכיל אומרת משהו טוב לגבי החברה הישראלית. זאת התפתחות מאוד חיובית וזה שימח אותי".  

אנחנו אלופים בחוסן

בקיא יותר ומלא ברצון טוב, אורן נפרד מהחבר'ה בכפר בלום והתחיל להפעיל קשרים. "גייסנו כסף לכל הצפון דרך 'איחוד הצלה'. אני שגריר של ה-JNF בארצות הברית ואני בקשר איתם לגבי ציוד. רשמתי בקשות ואני פועל. לא מוותר עד שזה מגיע".

אציין שוב מאוד לחיוב שאתה נשמע פוזיטיבי ונמרץ, למרות שאנחנו מצויים כבר יותר מ-300 יום במלחמה הזאת.

"אני לא נאיבי. לחמתי במלחמות, הייתי בכנסת (צוחק) ושירתי כשגריר בתקופת אובמה והיא הייתה קשה. עברתי לא מעט דברים ויש לי ראייה מפוכחת. מצבנו אכן קשה ורב חזיתי. אנחנו לא חווים גלי אנטישמיות, אנחנו חווים צונאמי של אנטישמיות. אני היסטוריון ואני לא מכיר מצב כזה. אנחנו עומדים לבדנו. זה סיפור ממש קשה, אבל אני רואה את החברה הישראלית ואת אחוזי הגיוס למילואים, אם נשווה את זה לארצות הברית – זה כאילו התגייסו 20 מיליון אמריקאים, משמע הרבה יותר מאלו ששירתו במלחמת העולם השנייה. אין לזה מקבילה בעולם, אנחנו אלופים בחוסן. כאן בצפון לא ראיתי חיילים עייפים, ראיתי רוח לחימה. יש משהו בעם שלנו שהוא בלתי נכבש. גם בימים האפלים ביותר, כשלא היה פה אור וכמעט איבדנו את המדינה, שרדנו ופרחנו. וזה מקור להשראה ותקווה. אני מתבסס על ניסיון העבר. קשה לראות את האופק, אבל אסור לאבד את התקווה".

בקולורדו הוא יפעיל את קסמיו האפקטיביים על מנת לגייס כסף לפרויקט תגלית ("זאת תכנית נפלאה שאני מכיר היטב, זה כלי מאוד יעיל להמשכיות של הרוח היהודית"). "הביקור הזה ארוך", הוא נאנח שוב את אותה אנחה שאין לראות בה "אנחה" במשמעות הישראלית הכבד של המילה. "אני רגיל לזה. מאז תחילת המלחמה אני חושב שביקרתי ב-50 ערים והיהודים האמריקאים פותחים את הארנקים בנדיבות שלא שיערתי את ממדיה. ארגון מאוד חשוב שלא אציין את שמו קבע לי מטרה לגייס 30 מיליון דולר בפרק זמן מאוד קצר. אמרתי שאין סיכוי, גייסנו 90 מיליון דולר. זה יותר ממדהים ומאוד מרגש. יש שסעים וחילוקי דעות וכאב וכעס, אבל יש תקווה וחיזוק שבלעדיהם לא הייתי יכול לפעול. ברור שיש רגעי ייאוש, יש לי בת ונכדים מושלמים ביוקנעם עילית ואני מודאג משלומם ומעתידם. אבל אני לא רוצה להיכנע לייאוש".