המגילה של ימינו

בחצר ארמונו של אחשוורוש יושב יהודי גלותי ועושה את החשבון הפרטי שלו: הוא שלח את אחייניתו היפה, שפעם קראו לה הדסה ועכשיו אסתר, למצעד הבתולות של המלך וקיווה מאד שתיבחר. כשנבחרה הוא ניסה להגיע באמצעותה למעמד גבוה בחצר אבל נבל נכלולי, אחד בשם המן, השיג אותו. חלומו להיות יהודי החצר באימפריה הפרסית נגוז לנגד עיניו. למזלו שמע את הקושרים בגתן ותרש זוממים להתנקש במלך ואף דיווח על כך לשירות הביטחון הכללי, אך הפרט הזה יתגלה כמועיל רק בהמשך, כרגע הוא יושב לו בשער הארמון מאוכזב ומתוסכל.

ככה התחיל מצעד האיוולת היהודי של המגילה. מרדכי לא כורע ולא משתחווה בפני המן וכמעט ממיט על עמו אסון נורא. ברגע האחרון מקריבה עצמה אסתר ומצילה את עמה. לא לפני שדודה, מרדכי, שבו החלה כל התסבוכת הזאת, מאיים עליה: "כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (אסתר, ד', יד') אין לך אופציה לא לפעול, הוא אומר לה, כי אם תמנעי, הצלה תבוא ממקום אחר ועל משפחתך (משפחתנו) תיגזר כליה. הוא מוסיף ואומר: "וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (שם). זאת שליחותך, הוא אומר לה, לשם כך הגעת עד הלום. זאת דרכו לרמוז שבעצם את כל העלילה מניעה יד נעלמה ושזהו רצון האל.

אסתר מזמינה את אחשוורוש למשתה בביתה, מפתה את המן ובדיוק ברגע שהוא נופל על מיטתה, נכנס המלך ומבין שמי שחותר תחתיו יבקש לכבוש לו את היפה בנשותיו. מרגע זה מתחילה מפלתו של המן, שמסתיימת בטבח המוני שעורכים היהודים על הקמים עליהם. המגילה אינה חוסכת בתיאור אכזריותה של הנקמה היהודית, אנחנו חוסכים מעצמנו ובדרך כלל נמנעים מלקרוא את אותם פרקים.

אם הייתה קמה ועדת חקירה ממלכתית, היא הייתה מטילה אחריות על מרדכי, אך הוא היה טוען בפניה שאיננו אשם. הוא לא ידע שכך יגיב המן, הוא חשב שהמן מורתע, הוא היה אומר ש"איש לא משך בדש מעילו". למזלו התפרסם ברגע הנכון תחקיר על האופן בו הציל את המלך משני המתנקשים וגם אסתר הצליחה במשימתה והיהודים קיבלו היתר לעמוד על נפשם. היהודים ניצלו מאסון נורא וכאמור נקמו בקמים עליהם. אבל זה היה כמעט, כמעט שמטרתו להתריע, להזכיר שאסור להיות שאננים ואסור לתת לאנשים בעלי אגו מנופח וחסרי מצפון ציבורי, לנהל את ענייננו.

אני כותבת את הדברים באירוניה, הזעם בוודאי מורגש. אני חושבת לעצמי איזו מגילה צריכה להיכתב היום ומי צריכות להיות הגיבורות שלה. חלקן נטבחו ביום השחור באוקטובר, חלקן נפלו בשבי. היו שחולצו משם ויש שעוד יושבות שם (הלוואי שלא עוד וכשהדברים יתפרסמו  כבר תתממש ה"עסקה"). אני חושבת על מרדכי המודרני, על חבר חנפיו, על מי שכתב את הסיפור והבליע בתוכו את אותה יד נעלמה מסתורית שמושכת בחוטים ומושיעה ברגע האחרון. אותה יד שלא משכה באף חוט ולא הושיעה אישה או איש בשבעה באוקטובר. בשבעה באוקטובר גם הזוועות, גם המחדלים, גם האומץ והמסירות, הכול היה ידי אדם.

אני חושבת על אסתר שנכלאה בארמון המלך עד סוף ימיה אבל דרשה שסיפורה ייכתב ויתפרסם. אני מקווה שהאסתריות המודרניות ישתחררו במהרה מכלאן והאמת כולה תצא לאור, ללא כחל וסרק.