הכל נשאר במשפחה

הטיל הראשון פגע בחומה שהגנה על שער הקיבוץ בערך דקה או שתיים אחרי שדור פורת הגיע למקום כדי לקחת בקבוק מים. "שמעתי פיצוץ חזק והבנתי מיד שמדובר בירי טיל נ"ט. עמדתי בסביבות שבעה-שמונה מטרים מהחומה, ככה שהרגשתי היטב את ההדף, אבל לא נפגעתי", משחזר פורת בקור רוח. האמת? אם זה היה סוף הסיפור, בהחלט ניתן היה להתייחס אליו כאל מור"ק נחמד ולא מזיק במיוחד. אז זהו, שלא. ממש לא. אבל רגע, צריך לקחת צעד וחצי אחורה.

פורת (39) שנולד וגדל בדן, הצטרף לכיתת הכוננות של קיבוצו רק במהלך חודש מאי, כשהסתבר שהמלחמה הולכת ומתארכת והחבר'ה שהיו שם מההתחלה נשחקו והיו וצריכים עזרה וריענון. "ביום של האירוע, קל לזכור כי זה קרה ב-11 בספטמבר, חזרתי בדיוק מחופש מהמילואים של כמה ימים עם המשפחה", הוא משחזר ומוסיף כי "חזרתי לקיבוץ ולפני שעליתי למשמרת הייתי על חצי ב' (לבוש הכולל מכנסי צבא וחולצה אזרחית – א.ג.) ונסעתי למשרד שלי לעבוד קצת. בדרך עצרתי בשער לקחת בקבוק מים". יש לציין שהיה זה מספר ימים אחרי שכיתת הכוננות קיבלה הנחיה לא להציב שמירה בשער, כי יש חשש שמחבלי החיזבאללה יבצעו ירי לעברו, בדגש על טילי נ"ט. באותו הרגע, לרוע מזלו של פורת, החשש התאמת.

למרות הפיצוץ המפתיע, פורת התעשת במהרה ומיהר לגשת לרכב שראה מתקרב לשער מתוך כביש המערכת של הקיבוץ. "הלכתי לכיוונו, עצרתי אותו ואמרתי לו שהיה ירי נ"ט על השער ושלא ימשיך לנסוע. ואז שמעתי איזושהי שריקה, שבאותו רגע חשבתי שזה יכול להיות קשור לבלוני הגז שהיו ליד השער. אז הלכתי לכיוון הגז לראות שהכל בסדר ואז היה פיצוץ של טיל נ"ט נוסף שנורה על העמדה. מהפיצוץ הזה כבר נפגעתי. הטיל פגע בחלק העליון של החומה, שפשף אותה מלמעלה והרסיסים עפו לכיווני. אני נפגעתי מכמה רסיסים, כאשר באותו רגע ידעתי לפחות על אחד שפגע באזור החזה, גם כי הרגשתי כאב וגם כי התחיל דימום", אומר פורת.

קור הרוח של פורת לא בא לידי ביטוי רק בראיון, אלא גם בזמן אמת, בשטח, כשהוא מופתע, כאוב ומדמם. "מיד לאחר הפגיעה הלכתי לרכב שעצרתי קודם לכן, אמרתי לו שנפגעתי, התקשרתי לרבש"צ של הקיבוץ והודעתי לו שאני פצוע בשער ואז נשכבתי על הכביש ולחצתי על הדימום. ממש רגע אחד אחרי זה, אחד מחברי כיתת הכוננות, שבמקרה בדיוק חיכה בשער להיכנס לתוך הקיבוץ וראה את הפיצוץ, רץ אליי, לקח את הקלאב-קאר שלי ונסענו לחמ"ל כדי להגיע לאיזשהו נקודת פינוי שיש בה חובשים", הוא משתף בשטף.

כאשר הגיעו לחמ"ל, היו במקום מספר חברים מכיתת הכוננות וגם חובש. פורת נשכב על האלונקה והחובש הניח תחבושת על הדימום, כי באותו שלב לא היה הרבה מה לעשות מעבר לכך. תוך דקות ספורות הגיעו למקום שני אמבולנסים – אחד של מד"א ואחד של הצבא – אבל גם לאנשיהם לא היה מה לעשות, מעבר ללקיחת מדדים ומתן משככי כאבים. לאור חוסר הבהירות סביב חומרת פציעתו והעובדה שמדובר בפציעות חודרות באזור החזה, הוחלט לפנות את פורת באמבולנס הצבאי לכפר סאלד, כלומר למרחק מהגבול שבו יוכל לנחות מסוק מבלי להסתכן. למסוק לקח קצת זמן לנחות, כנראה משום שבאותו בוקר התרסק בעזה מסוק דומה ושני לוחמים מ-669, יחידת החילוץ בהיטס של חיל האוויר, נהרגו ואחרים נפצעו.

כשפצוע קל בהכרה הופך לפצוע קשה בניתוח חירום

בסופו של דבר המסוק המריא לכיוון רמב"ם ובתוכו נמצא פורת בחוסר ודאות גדול. "מצד אחד, אני בהכרה ומדבר עם הצוות ומדדים כמו דופק ולחץ דם תקינים, אז אני אומר לעצמי 'אני בסדר'. מצד שני, זאת פציעה חודרת בפלג גוף עליון ובכל זאת מטיסים אותי במסוק, ככה שלא ברור מה קורה. מה שכן, הייתי על המסוק עם אח שלי, שגם הוא חבר בכיתת כוננות, וכל הזמן אמרו לי שאני פצוע קל ואין שום דבר שהוא רציני, אז בסך הכל הייתי בסדר", הוא נזכר.

המצב השתנה לאחר שפורת הוכנס למיון, אך למזלו בשלב הבשורות הרעות הוא כבר לא היה בהכרה, "זמן קצר אחרי שנחתנו התחילו בדיקות, צילומים וכד' ואז אני כבר לא זוכר, איבדתי את ההכרה או שהרדימו אותי. הפעם הבאה שאני זוכר זה יום למחרת כשהתעוררתי ב-11 בבוקר בטיפול נמרץ. זה כבר היה אחרי הניתוח. בדיעבד הסתבר, אחרי שהכניסו אותי לצילומי סי.טי. ואולטרה-סאונד, שהמצב הוא קשה, שיש לי פציעה רב מערכתית באזור הבטן, ולכן הכניסו אותי לניתוח דחוף של משהו כמו שש שעות. היה לי לא מעט מזל, כי תוך כדי ניתוח הסתבר שרסיס חדר לתוך וריד מרכזי, אבל לא חתך אותו אלא נתקע בתוכו ואפילו האט את הדימום. אבל זה הכל בדיעבד."

מי שיכול היה להבין את חומרת המצב היה רענן, אביו. למרות שחגג 80 לא מזמן, רענן מצדיק את שמו – נמרץ, אנרגטי ובעל זיכרון נהדר. ואכן, הפציעה של בנו זרקה אותו 50 ו-60 שנה אחורה, לימים בהם הוא ואביו, בהתאמה, נפצעו גם הם. לאביו של רענן, טיבי, צריך להקדיש כתבה נפרדת, אך נזכיר רק כי מדובר בטייס מהולל, מראשוני הטייסים בחיל האוויר, חבר קרוב של הנשיא לשעבר, עזר וייצמן, מי שהיה דמות בולטת בגליל העליון במשך עשורים, היה ממייסדי פסטיבל 'קול המוסיקה בגליל העליון' ואף זכה באות יקיר הגליל העליון בשנת 2000. טיבי שהה בדן ב-13 בנובמבר 1964, ששים שנה לפני שנכדו נפצע, בזמן ההפגזה הקשה ביותר בתולדות קיבוץ דן, כאשר מאות פגזים נפלו תוך זמן קצר מאוד על הקיבוץ. בעקבות ההפגזה פרצו שריפות ברחבי הקיבוץ וגם מכון החשמל התלקח. טיבי הלך לראות מה קורה שם וקיבל רסיס במצח. מדובר היה בפציעה קלה וטיבי שב לאיתנו במהרה.   

מכה קלה בכתף

כמעט עשור מאוחר יותר, במלחמת יום כיפור, רענן כבר היה מילואימניק שהוצב עם הגדוד שלו בחורשת טל ואבטח את כביש 99 מקרית שמונה לצומת הטנק. "ב-15 באוקטובר היו ידיעות שמחבלים מתארגנים בכוח גדול בצפון במטרה לתפוס ישוב אזרחי, להציג הישג", הוא נזכר. "יצאנו, חוליה של ארבעה לוחמים, להציב מארב ליד צומת הטנק, למרגלות הר דב. בגלל קצר בתקשורת, שעד היום לא ברור לגמרי ממה הוא נבע, לאחר שהתקפלנו מהמארב והיינו בדרך חזרה, עלינו על מארב של כוח אחר מהפלוגה, ולמזלי הצרור הראשון נורה מנשק אישי ולא ממא"ג, אחרת לא הייתי כאן היום. אני זוכר עד היום שהגבתי באופן אינסטינקטיבי ומיד צעקתי 'תפסיקו לירות זה אנחנו'. מיד הבנתי שזה כוח צה"ל, כי לא יכול להיות שבאור יום הצליחו מחבלים להיכנס ולתפוס עמדות מאחורינו בלי להיתפס".

גם כעבור 50 שנה רענן מתאר בבהירות את הרגעים הראשונים שאחרי הפציעה: "הכדור שחטפתי נכנס לחזה, יצא ליד בית השחי, נכנס שוב, הפעם לזרוע ויצא מהצד השני. האמת שבהתחלה לא הבנתי מה קרה, אבל לא היינו תחת אש וכולם התאפסו על עצמם במהרה. היה שקט, החבר'ה תפסו עמדות הגנה, אני הייתי הפצוע היחיד, אבל היה שם רופא שכל כך התרגש, שכאשר הוא לקח את התחבושת האישית, הוא קרע את העטיפה זרק את התחבושת עצמה הצידה וניסה לעצור לי את הדם עם עטיפת הפלסטיק. בין דן לשניר, איפה שהיום האבוקדו של דן, היה בית חולים שדה, ככה שתוך דקות ספורות פינו אותי לשם".

רענן נהנה לספר בחיוך כי כבר עם הגיעו למקום, החיילים מהפלוגה ידעו מה חשוב ואמרו לרופא "אתה צריך לטפל בו טוב, הוא נפצע ביד ימין והוא משחק כדורעף, הוא עוד צריך לחזור להנחית". הואיל ולא היה אמבולנס במקום, רענן פונה בטנדר.  "ביקשתי להיכנס לדן לפני שמפנים אותי לבית חולים, אז נכנסנו לקיבוץ ופגשתי שם חברים של ההורים שלי וביקשתי מהם שיעדכנו אותם לגבי הפציעה שלי. לא לקחתי בחשבון שאבא שלי ימהר כל כך ויצא שהוא הגיע לבית החולים ממש דקות ספורות אחרי שאני הגעתי. אגב, ביקשתי לא להתפנות לעפולה, כי אחותי ז"ל הייתה שם בלימודי סיעוד ולא רציתי שהיא תיבהל, אז פינו אותנו לנהריה. הייתי מאושפז במשך שבועיים ועוד שבועיים בבית הבראה בעכו ואז חזרתי הביתה".

שיקום ושיפור

מכיוון שהכל נשאר במשפחה ולאחר שמצבו התייצב לאחר הניתוח, גם דור נשאר שבועיים נוספים מאושפז במחלקת טיפול נמרץ טראומה. אבל הניתוח, כך גילה במהרה, לא היה השלב האחרון בדרך החתחתים שזימן לו הגורל. לאחר שבועיים ברמב"ם, עבר דור לבית לווינשטיין, שם שהה במשך יום אחד עד שהתגלה לו זיהום בכבד. הוא הועבר לאשפוז בשיבא לעשרה ימים ומשם המשיך לשיקום. "נשארתי בשיקום עוד שמונה ימים וחזרתי הביתה, אבל אחרי יום אחד בבית, שוב היה לי זיהום בכבד, אז חזרתי לשבוע נוסף בשיבא. משם לא חזרתי יותר לשיקום מוסדי, אלא המשכתי לשיקום ביתי, כלומר כזה שבמסגרתו בעלי מקצוע הגיעו אליי לחדר המלון במרום גולן", הוא משתף.

שלושה חודשים לאחר התקרית, מצבו של דור מוסיף להשתפר. "אני עצמאי", הוא מספר, "אני חוזר לפעילות שהיא מבוקרת, עושה קצת ספורט, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. אני עובד בעיקר להחזיר סיבולת וכוח שאבדו, הכל בניסיון לחזור למי שהייתי לפני". הרופאים מתקשים לספק לו תשובות חותכות לגבי המשך הדרך וקובעים את עמדתם מביקורת לביקורת. "כרגע לא יודעים להגיד בדיוק מה יהיה, אבל אני מקווה שלא יהיו לזה השפעות לטווח הארוך".

התמודדות לא פחות קשה מההתמודדות הפיזית, היא כמובן הפן הנפשי, בטח כאשר לפתע אתה "זוכה" לתארים כמו 'פצוע מלחמה', 'פצוע צה"ל', או אפילו 'נכה צה"ל'. "זה לא פשוט, זה תהליך", אומר דור בכנות ומוסיף כי "אני מבין שזה אני ברמה הפרקטית, אבל אתה לא יושב וחושב על ההגדרות. תמיד זה היה נראה מהצד כמו משהו גדול כזה של מלחמות, בטח כשאני מודע לסיפור של סבא ושל אבא שלי, אבל הם היו חלק מהדור הזה של המלחמות. ואנחנו? מה אנחנו קשורים לזה בכלל? אני מניח שזה תהליך שייקח זמן להבין ולעכל שאני פצוע צה"ל, שזה משהו שהוא חלק ממי שאני. למרות שדיברו איתנו על הסכנות, לא חשבתי שאני אפצע בקיבוץ. שירַתי בעורב נח"ל ולכן הבנתי את הסיכונים, אבל בסוף נפצעתי במילואים בקיבוץ, זה לא כמו חבר'ה שפגשתי בשיקום שנפצעו בלחימה בעזה או בלבנון".

הביתה

לאור הפציעה שלו, שהצטרפה לפציעה של אביו ושל סבו, רק מתבקש לברר האם כיום יש לו מחשבות שניות לגבי גידול שלושת בניו הקטנים בקיבוץ, אבל דור נחרץ: "אנחנו לא חושבים אם לחזור או לא לחזור, השאלה היא יותר מתי נחזור – באילו תנאים, באיזה מצב יהיו הקיבוץ והקהילה, מה יהיה המצב בגבול – אבל אנחנו נחזור. מה שכן, עכשיו זה נהיה טיפה יותר מורכב ברמה הפסיכולוגית מבחינת ההתמודדות היום-יומית עם המקום שבו נפצעתי, משהו שעם הזמן אני מניח שילך ויהיה יותר פשוט, אבל זה כן לחזור כל פעם לאותה הזירה, וזה לא משהו אמורפי ורחוק, אלא קרוב פיזית", הוא מסכם.

ממרחק של עשורים, רענן משוכנע שלפחות במקרה שלו לא נגרמה לו טראומה. "כמה שזה נשמע חמור – 'קיבלתי כדור בחזה' – בסוף זאת היית פציעה די שטחית ודי מהר חזרתי לשחק כדורעף וכמובן שהמשכתי לשרת במילואים עוד שנים ארוכות. אני אגיד לך את האמת, אני הייתי אחד האחרונים שנודע להם שדור נפצע. אני לא סבלתי מטראומה כתוצאה מהפציעה שלי ואולי בגלל זה הפציעה של דור לא הציפה אצלי זיכרונות רעים או מחשבות קשות. אני חייב גם לציין שלנוכחות של ירון, אחיו של דור, הייתה חשיבות מכרעת. הוא היה לצידו מהרגע שהביאו אותו לחמ"ל בקיבוץ, ליווה אותו במסוק ובבית החולים, שימש כאיש קשר בינו לבין שאר חברי המשפחה בשעות הקשות ואני לא יודע איך הוא היה עובר את האירוע הזה בלעדיו", הוא טוען.

לסיום, חשוב לדור להעביר מסר מחזק ואופטימי למדי, לפיו "מצד אחד אנחנו חיים במקום שהוא מדהים ואני מניח שאחרי המלחמה הוא יחזור לעצמו ואפילו יהיה יותר טוב ממה שהוא היה בהרבה היבטים. מצד שני, עם כל הסיפור של חזרה כן או לא, לדעתי אין תשובות שהן נכונות, כי לא לכולם מתאימה אותה הדרך, יש חלק שמתאים לו לחזור עכשיו, יש חלק שלא, כל האפשרויות הגיוניות ונכונות. הכי חשוב שכל אחד יעשה מה שטוב לו ומה שמרגיש לו נכון".