הדרך הביתה: בין תחושת ביטחון מדומה לביטחון ממשי

ב-27 בנובמבר האחרון, שנה ויותר אחרי תחילת הלחימה בצפון, נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל ללבנון. צירוף המילים הזה הוא במובנים רבים בשורה משמחת. הסכם הפסקת האש אמור לקרב אותנו לחזרה הביתה, ליראון.

חשוב לציין שאנו שמחים על כך. שמחים שהחיילים ישובו לבסיסם, שהמילואימניקים יחזרו לחייהם, שהממשלה תתפנה להשיב את החטופים לביתם ושאנחנו נוכל להתמקד בתהליך החזרה ליישובים. אני חושב שמבחינה ביטחונית, הצפון כיום בטוח יותר משהיה בשישה באוקטובר. אמצעי לחימה רבים הושמדו, צמרת החיזבאללה נרדפה ונפגעה, מנהרות ומפעלי ייצור אמל"ח הושמדו ומודיעין רב נאסף מהשטח. כולנו התושבים מגיעים לבקר ביראון, לנשום את אוויר הגליל, להרגיש בית ו"לעורר ערגונות".

לעניות דעתי, ההסכם הזה הוא טוב מהסכם 1701, וממספר סיבות: העובדה שההסכם נחתם עם מדינת לבנון בניגוד להסכם הקודם שנחתם עם האו"ם מעניקה לו תוקף. סיבה נוספת היא הערבות של מעצמות חזקות להסכם. הסעיף החזק ביותר הוא, אולי, חופש הפעולה של ישראל במידה וההסכם יופר. כל אלו אמורים להניח את הדעת ולחזק את תחושת הביטחון.

בהקשר זה, צריך לעמוד על ההבדלים בין שני מושגים מרכזיים: "ביטחון" ו"תחושת ביטחון". ניתן לומר שלפני טבח השבעה באוקטובר, חיו תושבי הצפון בתחושת ביטחון. סמכנו על צה"ל ועל הממשלה והרגשנו מוגנים. ראינו את הכוחות ואת המוצבים מדלדלים את שורותיהם ועדיין המשכנו לתת אמון. בשבעה באוקטובר הבנו מה יכול היה לקרות לנו בגבול הצפון. תחושת הביטחון המדומה נגוזה, ובמקומה התגלתה העובדה המרה שביטחון אמיתי לא היה קיים בגבול. תחושת הביטחון היא סובייקטיבית ויכולה להשתנות ולהתחלף. הביטחון הוא דבר אובייקטיבי, והוא חייב להיות ממשי.

על יצירת ביטחון רציף להיות נקייה משיקולים פוליטיים. היא דורשת כוחות ותקצוב מתאים. כשעל שולחן העבודה של הממשלה מונחים חוקי השתמטות ואי שוויון בנטל, קשה לי להאמין שהדבר הזה יחזיק מים. ומה אז? נחזור לראות את הכוחות מתמעטים ונקבל מציאות בה חיזבאללה מתעצם, בונה מנהרות מתחת לבתים שלנו ומשגר לעברנו טילים? ידוע שאמון קשה לבנות וקל להרוס. בעת הזו, חובת ההוכחה ובניית האמון מוטלת על המדינה והממשלה שבראשה.

בחלקת אלוהים הקטנה שלנו, יראון, הדעות חלוקות. רובנו ככולנו רוצים הביתה. הבעיה היא שגם מי שרוצה הביתה לא בטוח שהוא יוכל לחזור לישון על הגבול מבלי לדמיין את האימה של השבעה באוקטובר. שיקום היישוב תלוי בגורמים רבים, חלקם פנימיים וחלקם חיצוניים. חלק מהגורמים החיצוניים הינם שיקום ביטחוני, על כל המשתמע מכך (נוכחות צבאית, בניית ממ"דים ועוד) וכמובן שיקום בית הספר 'פסגות', אבן דרך מרכזית בשיקום יראון. בהיבט הפנימי, אנו נידרש כקהילה לקבל החלטות כדי לאפשר קליטה ושיקום החברה, החינוך, השירותים והרשימה עוד ארוכה.

תאריך החזרה מעורר גם הוא שאלות רבות. כולנו נתמכים על ידי מענק האכלוס שאנו מקבלים מהמדינה. המדינה מצידה תרצה להחזיר את התושבים הביתה ולהעניק תמריץ כספי לאלו שיבחרו לחזור. אך טרם החזרה יידרש שיקום הבתים ובניית ממ"דים. מבוגרים ישמחו, אולי, לחזור בהקדם האפשרי, אבל הורים לילדים לא ישובו הביתה לפני שתהיינה מסגרות חינוך ראויות לילדיהם. להבנתי, משפחות יעדיפו לחזור הביתה בסוף שנת הלימודים. כל נושא החזרה חייב להיעשות בתיאום הדוק בין כלל הגורמים: הקהילות, מנהלי הקהילות, ראשי המועצות ונציגי המדינה.

אסיים בנימה אופטימית: המלחמה העניקה לנו הזדמנות לחשוב מחדש על סדר העדיפויות שלנו. חובתה של המדינה והממשלה להשיב את הבטחון ואת האמון בה, ואנו נהיה שם כדי לוודא שהיא אכן עושה זאת. חלק מקהילת יראון לא תחזור. לצד הכאב, אני מתרגש לחשוב על האנשים שכן יבחרו לראות ביראון את ביתם – דווקא עכשיו. הפיזור הרב, גרם לנו לתהות בנוגע לנושאים רבים הקשורים לחיים בסמוך לגבול בכלל ולחיים ביראון בפרט. חיינו ועודנו חיים במערכות קהילתיות מגוונות ועכשיו אנחנו יכולים להחליט מה נכון לנו כקהילה. לפעול לא מתוך אינרציה אלא מתוך אמונה ובחירה מחודשת. לבנות את הבית שראוי לנו ושאנחנו ראויים לו.

נפגש בבית.