הבנק הרגשי

בימים בהם אני מתחילה להיות קצרה ושומעת את עצמי מתמרמרת, אני יודעת שמשהו בפנים חסר. לרוב, זהו המינוס בבנק הרגשי שלי.  

כשחשבון הבנק הממשי שלנו במצב טוב אנחנו נדיבים, חושבים על דברים שאנחנו רוצים – כי יש מספיק; כשאנחנו במינוס אנחנו מתחילים להתחשבן ומתקשים להוציא על עצמנו, וכשהמינוס גדל ומודיעים לנו שהחשבון ייסגר או חלילה יעוקל, הלחץ גדל. הרגשות שלנו פועלים בצורה דומה. גם להם יש בנק משלהם – הבנק הרגשי. כשאנחנו נמצאים במצב מתמשך של "הוצאות" רגשיות, עסוקים בלספק צרכים של אחרים, בלהיות בסדר, בלדאוג שלא אכזבנו או נכשלנו, הבנק הרגשי מתרוקן. המינוס המתקרב מביא איתו מרמור, צורך להתחשבן ומותשות כללית. לפעמים קמים בבוקר ומחכים שהיום ייגמר. מאבדים כוחות. מסתכלים סביב ונדמה שרק אנחנו "משלמים את כל החשבונות". ככל שהמינוס הרגשי מאיים אנחנו עושים עוד ועוד מאותו הדבר, למרות שזה "לא משתלם כלכלית". נדמה לנו שאנחנו יכולים להמשיך ולרוקן את החשבון הרגשי ויהיה בסדר; אנחנו מפחדים לבדוק את "מצב החשבון", ומתעלמים ממנו. אלא שמתישהו אנחנו עלולים להגיע לפשיטת רגל רגשית, וכשהחשבון מקבל "צו עיקול" הגוף מתחיל לשלם מחיר. לא לעולם חוסן, גם אם נדמה שכן.

אז איך קורה שאנחנו מגיעים למינוס רגשי?

מסתבר שיחד עם כל מה שלמדנו על איך מתנהלים בעולם הזה, למדנו גם "כלכלה רגשית"; מה עלינו לעשות כדי לקבל הכרה בקיום, המטבע הרגשי שכולנו כה זקוקים לו. הכרה בקיום היא החוויה שאנחנו ראויים לאהבה, כבוד והערכה, ושהצרכים שלנו בעלי ערך מעצם היותנו בעולם, ללא תנאי. זוהי החוויה שאנחנו "נספרים" לא בגלל מה שעשינו, אלא כי אנחנו קיימים וראויים, תמיד. הבעיה היא שרובנו למדנו שאת ההכרה בקיום, את אותו מטבע חיוני לבנק הרגשי, נקבל בתנאי. בלי משים ערכו איתנו עסקה רגשית: לימדו אותנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי לקבל את המטבע החיוני כל כך. זוהי "כלכלה רגשית", שלרוב מונעת מאיתנו להתמלא ומשאירה אותנו ללא "הכנסה בריאה ויציבה".

מהן התפיסות שמחבלות לנו בבנק הרגשי?

1. שמַּטְבֵּעַ ההכרה בקיום קיים בכמות מוגבלת; לכן הוא בתנאי, וצריך להרוויח אותו.
2. שלא מחלקים הכרה בקיום בנדיבות (כי יש כמות מוגבלת). אין לתת לאחרים "מטבעות", אלא אם הם עומדים ב"תנאים", כדי שהם לא יגמרו.
3. לעולם יש להסתיר את הצורך בהכרה בקיום, אותו מטבע שכולנו זקוקים לו, כי מי שזקוק להכרה בקיום, סימן שאינו ראוי. אחרת היו לו "מטבעות", והוא לא היה זקוק לנוספים.
4. לעולם אין לבקש הכרה בקיום, שלא יחשבו חס וחלילה שאנחנו NEEDY. למרות שכולנו זקוקים לאותו דבר, אסור לבקש זאת בקול רם (כי מי שמעז לומר "אני זקוק" הוא פתטי).
5. אם כבר נתנו לנו כי עשינו משהו ראוי למטבע הרגשי, יש להחזיר מיד, שלא נהיה חייבים (כי יש מלאי מוגבל), ושלא יחשדו שהיינו זקוקים לזה חלילה.
6. לעולם אין לתת לעצמנו הכרה בקיום. זה מלמד על בנק ריק, ומוכיח שאנחנו לא ראויים, אחרת לא היינו צריכים.

אלו כמובן תפיסות מטורפות, משום שכולנו זקוקים להכרה בקיום, ובמקום שנכיר בכך, ובזה שיש לנו יכולת אינסופית לתת אותה, אנחנו עוקבים אחר כללים "כלכליים" אשר מונעים מאיתנו מקור נפלא שיכול לעזור לכולנו להימנע מפשיטת רגל רגשית.

אם כן, מהי התכנית הכלכלית אשר תמנע מאיתנו מינוס בבנק הרגשי?

1. ההבנה המודעת שאנחנו בעלי ערך מעצם קיומנו.
2. שהערך שלנו אינו ניתן להוכחה או מדידה. הוא עובדה.
3. מכיוון שאין תנאים לערך שלנו, אין תנאים לקבלת הכרה בקיומנו. זה חינם.
4. שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, זקוקים לאותו מטבע: הכרה בקיום.
5. מכיוון שכולם צריכים, ולא צריך להסתיר ואין תנאים, אפשר לתת ולבקש. חופשי. כמה שרוצים וכמה שצריכים (וזה לא יעלה לנו לראש, מבטיחה).
6. הצרכים שלנו לא "אנוכיים", או בסדר או לא בסדר. זה בסדר לבקש, והאחר יכול או לא יכול לתת. אין לזה קשר לערך שלנו או ללגיטימיות של הבקשה.
7. לא כל מה למדנו הוא אמת.

ואיך נראית כלכלה רגשית בריאה בפועל?

כשאנחנו עושים משהו בשבילנו כי אנחנו רוצים, כשאנחנו ממלאים אחר הצרכים שלנו כי הם חשובים, ולא רק אם אחרים מאשרים לנו אותם, הבנק הרגשי שלנו מתמלא. כשאנחנו דואגים לקבל גם מאחרים, מבקשים את מה שאנחנו צריכים – לא דרך אחרים, אלא ישירות, זה ממלא את הבנק הרגשי. דרך נוספת למלא את חשבון הבנק הרגשי היא לעשות דברים שעונים על השאלה – "האם זה עושה לי טוב?" ולא, "האם זה בסדר?". ללמוד להגיד לאחר מה באמת קשה לנו, ומה אנחנו צריכים, ולא לתת להם לנחש או לנסות להשיג זאת דרך פעולה שלימדו אותנו שנקבל בגינה הכרה בקיום.

כולנו זקוקים למטבעות הרגשיים הללו. לקבל ולתת אותם הם יכולת וצורך אנושי. אנחנו יכולים ללמוד להכיר בכך שאפשר לקחת כשנותנים, לתת כי תמיד יש עוד, ולבקש במקומות שיש סיכוי טוב לקבל. כך יהיה הבנק הרגשי מלא במטבע היקר מפז: ההכרה בקיום שלנו, מעצם היותנו מי שאנחנו. וכשחסר לנו, כי חזרנו לעשות עסקאות על פי התכנית הכלכלית הישנה, אפשר לבקש. זה בסדר. זה חשוב.

בעצם, אנחנו יכולים לזכות בפיס הרגשי כל יום. תעשו מנוי.

הכותבת היא יוצרת "קורסי השלמות לחיים", מרצה במסלול של לימודי פסיכותרפיה משולבת גישות ופסיכותרפיסטית.

פורסם לראשונה בגיליון 253 מיום 1 ביוני 2022.