כך כתבה לי זהבה קופרמן (קיבוץ דפנה), ממש ביום צאת הגיליון הקודם לאור: "הפלמ"חניקית – אַרְנָה מר, ביתו של פרופסור מר מראש פינה. ארנה היתה לוחמת פלמ"ח שהתחתנה אחרי המלחמה עם עיתונאי ערבי בשם ח'מיס. ארנה היא אמו של ג'וליאנו מר ז"ל".
מיד עם קבלת מכתבה של זהבה הקלדתי "ארנה מר" בשורת החיפוש של גוגל, ובמהרה התגלתה בפני תמונתה באתר הפלמ"ח, עם ציון שם מפורש – ארנה מר. גם בפרופיל הפייסבוק שנפתח באנגלית על שמה ניתן היה למצוא את התמונה שפרסמנו, שם גם הופיע הכיתוב:"Arna during Palmach (Jewish Brigade) service sharing bread with Palestinian".
"את ארנה הכרתי בבית הגפן, מרכז יהודי ערבי בחיפה", הוסיפה זהבה במייל שני ששלחה אלי; "שתינו למדנו קורס פיסול בין השנים 1977-1972. היינו בקשרי ידידות. שמעתי ממנה תולדות חיים, בידי ספרון שיר שלה שניתן לי ועל הכריכה שתי תמונות: באחת אביה עם אחד מהכפר ששכן ליד ראש פינה, ובשנייה – אחת התמונות מ'על הצפון'. שתינו גרנו אז בקרית אליעזר בחיפה. הקשר התפוגג כמה שנים מאוחר יותר".
אם כן, נפתרה התעלומה. אבל מיהי אותה ארנה, ומהו סיפורה?
ארנה נולדה ב-20 במרץ 1929 בראש פינה למשפחה מיוחסת: אביה, הפרופסור גדעון מר, היה לאגדה עוד בחייו: היה זה הרופא והחוקר הישראלי שחקר את מחלת המלריה בארץ ישראל, ואם טיילתם אי פעם בראש פינה העתיקה, חלפתם, מן הסתם, על פני הבית בו גדלה והתבגרה – 'בית מר' (כיום אתר לשחזור מושבת הראשונים), שם פעלה גם מעבדתו של אביה. בנעוריה למדה ארנה בתיכון בטבריה ובכפר הנוער בן שמן, והיתה פעילה בתנועת הנוער גורדוניה. היא הצטרפה לפלמ"ח, אז גם הפכה הכאפייה (שנראית בתמונתה) לסימן ההיכר שלה. במלחמת העצמאות שירתה בין השאר כנהגת ג'יפ ביחידת סיור בפיקוד רפי איתן, אז קצין המודיעין של הגדוד הראשון בחטיבת יפתח. אחרי מלחמת העצמאות למדה בסמינר למורים ולמדריכים של עליית הנוער בבית הכרם בירושלים, אלא שמעט אחר כך עברו חייה תפנית חדה: היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית, והתאהבה בסליבה ח'מיס, ערבי-נוצרי ומנהיג פועלים בנצרת. בסביבתה נתפסה אז כמי שנתבלבלה עליה דעתה: "ארנה מר, בתו של הפרופסור הידוע, מראש פינה, גדלה בבית ציוני ולאומי למופת", כתב יעקב אביאל במאמרו 'היהודיה מנצרת', שהתפרסם בעיתון מעריב ב-12 ביולי 1957; "נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובהרי ירושלים. למדה באוניברסיטה העברית, ובכלל גילתה כישרונות מבטיחים, עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה ח'מיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי".
השניים נישאו בטקס אלטרנטיבי במועדון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), בני משפחתה של בחרו להחרים אותה, וכך עברה ארנה לגור עם בן זוגה בנצרת וללמוד ערבית.
ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נאסרה ארנה מספר פעמים על הפגנות ומחאות נגד שלטון ישראל ביהודה ושומרון. בתחילת 1968 יצאה עם משפחתה לפראג, שם שימש בעלה כנציג רק"ח וכתב עבור ביטאון התנועה הקומוניסטית העולמית. אחרי הכיבוש הסובייטי היא נשלחה עם שלושת בניה – ספרטקוס, ג'וליאנו ואביר, למשך שנה למוסקבה. ארנה עזבה את המפלגה הקומוניסטית בעקבות דיכוי התנועה העממית הצ'כית למען רפורמה דמוקרטית, ובשנת 1971 שבה עם משפחתה לחיפה.
במהלך שנות ה-70 נפרדו ארנה וסליבה, אך היא בחרה להמשיך בפעילותה למען זכויות אדם ובמחאתה כנגד הכיבוש הישראלי. בימי האינתיפאדה הראשונה פעלה לסייע לתכנית 'החינוך העממי', אשר הקימה מסגרות חלופיות לילדי בתי הספר שנותרו ללא מסגרות לימודיות, וב-1989 הקימה תיאטרון ילדים במחנה הפליטים ג’נין, כדי לאפשר לילדים הגדלים בצל הכיבוש ביטוי עצמי, ולקדם באמצעות האמנויות הבנה בין פלסטינים וישראלים. את התיאטרון הפעילה לצד בנה ג'וליאנו, אז שחקן מתחיל, ועל פעילותה זו זכתה בשנת 1993 ב'פרס נובל האלטרנטיבי' בסטוקהולם.
"הצבא סגר אז את בתי הספר ברוב ימות השנה, והילדים הסתובבו ברחובות והתעמתו עם החיילים", כך סיפרה מפיקת הסרטים אסנת טרבלסי, שבהמשך תפיק לצדו של ג'וליאנו סרט על חייה של ארנה. "יום אחד הגיעה ארנה למחנה עם ניירות וצבעים – בימים הראשונים הסתכלו עליה בחשדנות, אך לאט לאט החלו הילדים להתקבץ סביבה ולצייר איתה. בהמשך הקימה גן ילדים שהתפתח לשישה בתי לימוד בהם לימדו סטודנטים מחיפה מתמטיקה, מחשבים, מוסיקה ועזרה ראשונה. לעמותה קראו 'טיפול ולימוד לילד'. ארנה האמינה בכל מאודה בחינוך, בהשכלה ובפיתוח יכולותיהם של הילדים, וביקשה לתת להם כלים למאבק למען חופש ועצמאות – שלהם, כפרטים, של בני עמם ושלה עצמה […] המפגש עם ארנה הותיר בי רושם מאוד עמוק – גישתה לילדים ויחסיה עמם, עבודתה עם המורות והמורים במחנה ובבתי הילד, והפעולות הפוליטיות שלא חדלו לרגע – ארנה ראתה עצמה חלק מהמאבק ולקחה בו חלק פעיל. היא ארגנה הפגנות במחסומים, יצאה בלילות לרסס גרפיטי על קירות בחיפה, ותיעבה צביעות פוליטית מכל סוג".
בשנת 1992 נפטר סליבה, וב-15 בפברואר 1995 הלכה גם ארנה לעולמה, שברירית ותשושה, ממחלת הסרטן. אלא שהטרגדיה של משפחתה לא נגדעה כאן – גם חייהם של שלושת בניה היו רצופי פורענויות ומשברים, והסתיימו כולם בטרגדיה: ג'וליאנו נרצח בשנת 2011 בג'נין; אחריו נפטר ספרטקוס, ולפני כשנה הלך לעולמו אביר, אחרון האחים, שחלק ניכר מחייו חי כהומלס. ארנה נקברה בקיבוץ רמות מנשה, שם נקבר מאוחר יותר גם ג'וליאנו בנה.
פורסם לראשונה בגיליון 240 מיום 4.11.2020
