הביתה בדייסון ובשמחה

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

מסלול ההרחבה שבחרה לִיצוּר בר אור לתואר הראשון שלה בעבודה סוציאלית בתל-חי נקרא "לחץ, טראומה וחוסן". לא מופרז לומר ששם המסלול הזה מקפל בתוכו את מהות השנה פלוס האחרונה בגליל העליון. ספק אם בר אור, 30, הייתה משערת שבתומו תייצר – עדיין תחת איומי רקטות וכטב"מים  – שילוב כה מקורי בין הכשרתה האקדמית לבין הנישה הייחודית שמצאה לאחרונה.

את המיזם שלה היא מכנה 'טיפול 10,000 לחזרה הביתה' והוא מציע, כדברי הפוסט היחיד שפרסמה, "איפוס וריענון הבית שלכם לקראת שובכם" ומיועד למי שעזב את הגליל העליון, בעיקר מפונים מצפון העמק, והותיר מאחוריו בית או דירה שכורה. היא מוצפת בפניות, עסוקה לרמה שצריך לקבוע מראש זמן להסתמס והיומן שלה סגור שבועיים קדימה.

השירותים שבר אור מספקת נעים על הסקאלה שבין remake למעונם של הלקוחות לבין קפיצה רק כדי לראות אם הניאגרה תקועה. "אני הכתובת שלכם בצפון", היא אומרת להם ומסבירה שהיא עושה "ניקיון סוציאלי" ושאין לה תבנית קבועה – הכול נבנה תוך דיאלוג בהתאם לרצונות בעלי או שוכרי הבית. דרך העבודה שלה, גם שיקולי בחירת הבית הבא בתור להסתער עליו, נגזרת מהמטרה: לרכך עבור הלקוחות את החזרה הסמוכה הביתה – המאתגרת גם כך.

מה מראים בווידאו

מהות השירות, אולי האספקט החשוב שבו, היא שבר אור מכניסה במודע פרמטרים שמנקה לא תיקח בחשבון. זה בגלל שמדובר בסיטואציה רגישה שדורשת הרבה מעבר להברקת חלונות ופינוי מדיח. חלק גדול מהבתים, שנעזבו בלחץ ובמהירות ואולי אף ניזוקו במלחמה ולא טופלו במהלך התקופה, נראים רע מאוד ואי אפשר פשוט לשוב אליהם ולצנוח על הספה, בטח לא כשיש ילדים בסיפור. עוד נגיע לזה, אבל רשימה חלקית עלולה לכלול חלונות שבורים, הרי גללי עכברים, חשמל שנותק, עכברושים שעשו שמות בריהוט ובקיצור – סרט אימה שמתחולל במקום הראשי שאמור להכיל בנועם את החיים שכמהים לשוב למסלולם.

והנה דוגמה: חלק מלקוחותיה הם כאלו שנמצאים בחו"ל כבר מאוקטובר 2023, לשהות שאולי לא תיגמר בקרוב. בגדול, גם בקרב אלו שנמצאים בארץ יש שתי הסתעפויות: מי שהרחיק אבל נשאר עם האצבע על הדופק (אם היה ניתן) מבקש ממכרים שיקפצו אליו לעיתים הביתה, מקבל תמונות או מגיע בעצמו, ומי שבקצה השני: לא רוצה או לא יכול לדעת באיזה מצב נמצא הנכס. בר אור עמדה בקשר עם גברת בחו"ל שלא היה לה שמץ מושג מה קורה בביתה. "עשינו שיחת וידאו וקלטתי שהיא עם הילדים והיה צורך להתחבר לסיטואציה ולחשוב מה אני מראה לה עכשיו בווידאו ומה לא", היא מסבירה; "זה מחבר אותי לעבודה שלי כעו"סית ובסוף זה מה שהכי חשוב לי".

הטריגר להפיכתה הזמנית ל"מנקה סוציאלית" הוא החוויה שחוותה בעצמה. בר אור, במקור מהיישוב חשמונאים, היא מהסטודנטים הרבים שהתאהבו בצפון והפכו אותו לבית. היא גרה שנה בשאר יישוב וארבע שנים בשדה נחמיה. את התואר סיימה ממש לפני המלחמה וגם לאחר שהצפון הפך ל-war zone, נשארה כאן עד אפריל 2024. אך זה הפך קשה מאוד. "הייתה כאן תחושה של איום, החברים עזבו כולם. החלטתי לטוס לחצי שנה לגלוש בסרי לנקה ובפיליפינים. זה הרגיש הכרחי", היא מספרת.

בר אור חזרה לארץ בתחילת אוקטובר האחרון ולמרות שהמצב עוד לא נרגע, "לא הצלחתי לדמיין את עצמי גרה בשום מקום אחר. ועם זאת היה בי חשש להגיע ולראות מה קורה פה. את הדירה בשדה נחמיה עזבתי לפני הטיסה, אבל הייתה לי דירה של חבר בשאר יישוב, ששנה פלוס אף אחד לא חי בה". אז היא אזרה אומץ ובאה. זה היה לאחר שהתמרון הקרקעי כבר החל. "זאת הייתה בעיטה בבטן, מעין הצפה רגשית ששיתקה אותי, יחד עם הבומים מהסוללה. ישבתי בהלם שעתיים על הספה", בר אור אומרת.

את מספרת שלתחושתך היה בבית "משהו מת". למה הכוונה?

"משהו לא אפשר לי להיות בו. את נכנסת ובום, כל העציצים יבשים. באה להכין קפה, פותחת את הצנצנת והגרגירים לא נערמים לתוך הכפית, הקפה התייבש. את רוצה להדיח את המים באסלה – יש בעיה בצנרת".

אחרי שלב ה-freeze היא עברה ל-flight. "אספתי את הדברים במטרה לנסוע למרכז וכבר הגעתי לצומת הגומא, אבל אז הבנתי שאין סיכוי שעם החוויה הזאת אני חוזרת מהצפון. מצאתי מקום לישון בו בשדה נחמיה – היו שם משפחות אנשים שנשארו וזה הרגיש כמו אופציה עדיפה – ובבוקר התעוררתי לנחל. זה הדבר היחיד שחשבתי עליו. איך אני יוצאת לריצה על המסלול ההיקפי מסביב לנחל".

הלב שלי כאן

אי אפשר להגיד שזה היה בוקר פסטורלי בשדה נחמיה. "הייתה אזעקה והייתי באיזושהי דריכות ובאופן כללי היה עדיין הלם מהמפגש הזה עם ההרס של השריפות שכל כך סותר את מה שהטבע כאן נותן", היא נזכרת. "אז ממש עשיתי לעצמי בראש רשימת יתרונות וחסרונות והבנתי שאני נשארת. הלב שלי כאן".

וכך הגיעה לשלב ה-Fight. "חזרתי לבית בשאר יישוב והתחלתי לאפס אותו: לנקות, לארגן, לסדר, להעיף את כל העציצים המתים ובמשך יום שלם לא הצלחתי לצאת ממנו עד שהרגשתי שאני מכניסה לשם תחושת חיות כלשהי. זה לא היה ניקיון של לשטוף רצפה. ואז עברתי לדירה אחרת של חברים בבית הלל וזה היה אותו הסיפור, וישבתי שם ואמרתי לעצמי: 'בואנה, זה דבר'. משם הרעיון שלי התחיל".  

מה הבנת?

"שאני יכולה לתת עזרה לאנשים שעוד לא נמצאים פה. ידעתי שהם יתחילו לגלגל מחשבות ורצון לחזור לטפח את מה ששייך להם. לא חיברתי את זה לאפשרות של הפסקת האש שטרם קרתה. חשבתי על חברים שרוצים לעלות צפונה ולא יודעים באיזה מצב הבית נמצא. לקח לי שבוע-שבועיים להתגבש ולהתבשל עם הפרסום, כי זאת סיטואציה מאוד רגישה ומורכבת ו'רגע, אני בכלל אומרת לאנשים עם משפחות להתחיל לחזור לכאן? מי שם אותי במקום הזה?'. הצפון עדיין מופגז. יש כאן הרבה אחריות. התייעצתי המון לגבי בחירת המילים והניסוח וזה לקח זמן, למרות הפידבקים החיוביים".

יש כאן רגישות נוספת. בית זה המקדש, המקום האינטימי. חלק מהאנשים עזבו בבהילות וטבעי שאין להם מושג מה אולי נשאר זרוק בחלל, אילו מגירות אולי פתוחות. מסמכים, ציוד פרטי, רכוש שיקר ללב, כסף… הם אפילו לא ראו אותך.

"לגמרי. זה דבר מורכב. אז הייתי צריכה שיבינו מי אני, שאני לא מתפרנסת מניקיון בתים. לתוך השיחה אני גם שואלת אם יש מקומות שהם לא רוצים שאכנס אליהם".

אחרי שהתבשלה עם הרעיון, היא פרסמה את הפוסט שלה בקבוצת הפייסבוק הנשית הפופולרית "השוות של הגליל העליון". מבלי שהתכוונה, זה קרה ממש ביחד עם הפסקת האש. הטיימינג עבד היטב. "גם ביקשתי מחברים שיעבירו לקבוצות הוואטסאפ הקיבוציות, ולא התכוננתי למה שקרה".

מה קרה?

"מהשנייה שלחצתי על share התחיל מבול של שיחות והודעות. היו מלא תגובות ממש מפרגנות לפוסט. הטלפון הראשון, שבאמת היה אפילו לפני שהנייד שלי הספיק להינעל, הגיע ממישהי שאמרה: "אני לא מאמינה שזה מה שאת מפרסמת! כמה ימים שאני חושבת מי יכול להיכנס אלי הביתה!".

לא לוקחת צימרים

זה עובד כך: היא עונה לשיחה ראשונית ו"הרבה לפני שמדברים על איפה המפתח, אני מבהירה שזה הבית שלהם ושאני לא רוצה שהם יחושו שאדם זר נכנס לשם. אם הם מפונים למקום יחסית קרוב ורוצים לקפוץ, ננסה להיפגש בבית – אופציה מצוינת. או שאומרים לי איפה המפתח. אחרי שאני רואה ויזואלית את הבית, אנחנו מדברים ועושים תיעדוף וזה באמת מאוד אינדיבידואלי ומשתנה. אנחנו בודקים מה הדדליין, כי חשוב לי לעשות סדר לפי מי שחוזר מתי הביתה בקרוב, גם אם לביקור".

ואז השאלה היא האם הלקוחות רוצים overall לבית או "שהם לחוצים מהמטבח או כמובן מהמפגעים שבולטים לעין. את זה, מה לעשות, יש בשפע. כשאני באה אני בודקת מה המצב התשתיות לפני שאני מתחילה. לפעמים צריך להיכנס גם מדביר וצריך לתזמן את זה. יש גם את עניין מס רכוש, שצריך לדעת במה לא לגעת כדי שתתקיים שמאות נזקים. יש אנשים שזה שאני מראה להם את הבית מייצר אצלם געגוע חיובי. הרבה מתקשרים ורק אומרים: 'אוקיי, שירות מעולה. כשנהיה לקראת חזרה נדבר איתך'".

המיזם שלה עובד כשלושה שבועות ומאחוריה נמצאים כבר עשרות בתים שאופסו מהמסד ועד הטפחות, ועוד המון שירותים אחרים על הציר. שיחות טלפון רבות מסתיימות בהצצה לבית לטובת פרוצדורה ספציפית. "יש גם המון בתים שראיתי ודיווחתי ללקוחות מה קורה בהם ואני עדיין לא מנקה, כי יש להם דברים אחרים לטפל בהם קודם. אני יכולה להיות רגע במקום מסוים ולקבל שיחת טלפון ממישהי שיש לה הובלה והיא רוצה שמישהו יקבל את המובילים וזהו. ככה שראיתי מלא בתים. כשאנשים מבקשים ממני לבוא להשמיש את הצימרים שלהם, אני מסבירה שזה לא מה שאני עושה".

בואי נדבר קצת על מה שאת רואה כשאת פותחת את הדלת.

"הבתים ננטשו עם הכלים בכיור. באיזשהו שלב חלק מהאנשים באו לקחת דברים, אבל זה היה בחיפזון והכל נשאר מבולגן. זה ויזואלי וגם מורגש באנרגיה. נוצר בלאי, יש מלא אבק שהצטבר עם איזושהי שכבה שומנית שאני לא יודעת מה מקורה, אבל צריך להסיר אותה וזה לא פשוט".

הג'וקים, בניגוד לנסראללה, שרדו גם הפעם. "חיות זה עולם בפני עצמו. ג'וקים זה בקטנה, אבל יש עכברים ועכברושים שזאת פשוט מכה. עזבי את עניין הגללים שמפוזרים בכל פינה, הם פשוט אוכלים הכול. הארונות, העץ, הכבלים, דברים מבד… ראיתי בתים שניזוקו ממש. הייתי בבית שבו במשך חמש שעות – ואני לא צוחקת – שאבתי גללי עכברושים עם שואב תעשייתי. וזה עוד לפני שפתחתי מגירה אחת. רק כדי לייצר מצב יותר סביר ויזואלית. ויש את נמלי האש שמייצרות גושי חול ענקיים. יונים נכנסות לבתים ובכל הבית יש לשלשת יונים. על המיטות, על הספות…".

זה לוקח אותנו, אחרי הזעזוע, לעניין התמחור. בר אור לא רוצה להתייחס אליו כאן בגלל שמדובר בשירות מאוד אינדיבידואלי ונקודתי, אבל ברור שלעיתים מדובר בהרבה מאוד שעות עבודה ונסיעות שלה.

חייבים להתקיים כאן יחסי אמון משמעותיים. כי אם אני לא רוצה לראות את הבית ואת אומרת לי שמצבו קשוח ושהיית צריכה להשקיע בו המון שעות עבודה וזה יעלה לי הרבה כסף, אני צריכה לסמוך עליך.

"זאת נקודה חשובה. הם צריכים לסמוך עלי ואת האמון הזה, שנבנה מרחוק, חשוב לייצר בהתחלה. אחרת לא אבוא. למדתי את זה תוך כדי תנועה. זאת עבודה מאוד מאוד סיזיפית שלוקחת המון זמן כי נדרשת יסודיות. רק חלל אחד של מטבח ומגירות וארונות לוקח כמה שעות טובות. צריך להוציא הכול, לנקות ולהחזיר. בבתים הראשונים עבדתי מאוד מהר, ואני גם ככה תקתקנית ממש. לא היה נעים לי שזה לוקח הרבה זמן והם משלמים. אבל הבנתי – ואני אומרת להם את זה בטלפון, שהניקיון של בית שלא חיו בו תקופה ארוכה, לוקח זמן. אבק מצטבר בפינות מאתגרות, אני כאילו עושה הכול מהתחלה, גם בדירות חדר של סטודנטים. ואני לא רוצה שתהיה תחושה שבזבזתי למישהו את הכסף. יש כאלו שרוצים שאקנה עציצים חדשים, אז אני זורקת את הישנים ונוסעת למשתלה. יש כאלו רוצים מקרר מלא, אז אני צריכה להבין מה הם אוהבים ולנסוע לקניות. יש בתי קרקע, יש בניינים, יש כאלו שסגרו את החלונות או לא סגרו אותם. יש בתים שניזוקו מנפילה או מנפילה סמוכה… מלא פקטורים וגורמים".

ואנשים מבינים שהם יצטרכו להכניס את הידיים עמוק לכיס ולא בגלל שאת רוצה לעשוק אותם?

"מי שהיה בבית שלו מבין את זה. מי שרחוק – לפעמים פחות".

אקונומיקה בכיף

יש סיבה לכך שגם בעתות שלום, אנשים רבים מעדיפים לשלם למנקה ולחזור מהעבודה להשתרע על מצעים ריחניים שהיא החליפה. במילים אחרות, ניקיון זאת עבודה מאוד פיזית. גם כשאת בת 30 ואנרגטית מטיבך, יש גבול לכמה שעות אפשר לקרצף ביום, ואז לקום למחרת ולעשות את זה שוב. "זה קורע", בר אור מאשרת, "ובגלל שיש בתים מאוד גדולים – יש בזה משהו קצת מעייף פסיכולוגית. אז למדתי לעבוד על שני בתים במקביל וזה עוזר לעשות איזשהו סוויץ'. אבל הפידבקים ממריצים ונותנים כוחות להמשיך. קיבלתי פניות מכל הקיבוצים המפונים, ובגלל שהפרסום עובר מפה לאוזן ובין חברים, אז לפעמים יש לי 'פיקים' של קיבוץ מסוים, למשל היה פיק של הגושרים. לקיבוצי ההר אני עוד לא מצליחה להגיע".

את לא האדם לבקש ממנו סטטיסטיקות, אבל את כן נמצאת בצומת שבה אנשים אומרים היכן הם עומדים עם החזרה לצפון. מה תמונת המצב שאת קולטת?

"עכשיו יש קצת יותר תנועה של חזרה הביתה. אלו שלגמרי חזרו הם יותר אנשים צעירים שגרים לבד וממשיכים לנסוע לעבודה רחוקה, ועדיין מעדיפים לישון במיטה שלהם. ממה שאני מבינה, יש איזשהו כיוון, אבל אף אחד לא באמת יכול לדעת. קיבלתי כבר כמה וכמה פניות לגבי פברואר, למרות שמבחינתי זה רחוק מדי להתחייבות. הרבה אנשים מגיעים לביקור של סוף שבוע, יש להם תאריך והם רק רוצים לבקר ושהבית יהיה במצב 'מאופס'. להרבה מהם יש ילדים שכבר נקלטו במסגרת במקום שונה".

ועוד שירות מעניין שהיא מספקת הוא סוג של מוקד סיוע טלפוני ראשוני. "קיבלתי כבר כמה טלפונים מאנשים שעברו את מה שאני עברתי. הם אמרו: 'התפנו לי במקרה שעתיים אז הגעתי בספונטניות הביתה ואני במשך שעתיים פשוט מסתכל וקצת בשוק. לא יודע ממה להתחיל…". אז אני מסבירה למה הם מגיבים ככה ושזה נורמלי ושם זה נגמר – הם לא יתקשרו אלי יותר. עשיתי את שלי". 

אז את משלבת פה את ההכשרה המקצועית שלך.

"זאת בדיוק הנקודה. לפני כמה ימים נפגשתי עם אישה מבוגרת מדהימה מדפנה. ישבנו שעה וחצי על כוס קפה ובלי קשר למה שצריך לעשות טכנית בבית, היא סיפרה לי מה עבר עליה בשנה וחצי האחרונות. היו גם מקרים שבהם כשאנשים כבר חזרו לבית שלהם אחרי שאיפסתי אותו, הם התקשרו ואמרו 'תקשיבי, אנחנו חייבים לראות אותך'. כי בפרויקט הזה יש דברים שקשורים אישית אלי. בסדר, אני יודעת לנקות ולארגן דברים ואם צריך אקונומיקה אז בכיף, אבל זה לא הדבר. משפחה אחת שאלה אותי אם אפשר להמשיך ככה בשוטף. אמרתי: 'שמחה שאתם מבסוטים, אבל זה לא מה שאני עושה. אני רוצה לתת לאחרים את מה שקיבלתם, את הרגע הזה של החזרה החיובית הביתה. את מה שבגללו קראתם לי 'קוסמת'".

ליצירת קשר עם ליצור, בטלפון: 052-8883175.