השנה אני אתחיל:
* לפנות לעצמי זמן.
* לעשות ספורט.
* לקרוא ספרים.
* למצוא איזון בין הקריירה והמשפחה.
השנה אני אפסיק:
* לעשן.
* לאכול שטויות.
* לעבוד כל כך קשה.
* לבזבז זמן על מה שלא באמת חשוב.
מוכר לכם? כל ורסיה של הנאמר לעיל היא הבטחה עצמית כנה שנובעת ממודעות לצורך בשינוי, ובעקבות נזקים שאנחנו מזהים בהתנהלות שלנו, ומדי שנה אנחנו מנסים לפענח למה זה לא כל כך הצליח. יש לנו המון הסברים: "לא רציתי מספיק", "השנה הייתה עמוסה במיוחד", "הייתה קורונה", "אין לי מוטיבציה כשמדובר בי". אבל איפשהו בתוכנו אנחנו יודעים שזה לא באמת מונח שם. אז מה קורה לנו?
ההנחה הרווחת היא שאם יש הבנה ורצון, תבוא פעולה בהתאם. הכול עניין של מוטיבציה. הכול סיבה ותוצאה; אלא שבמציאות הנפש שלנו הרבה יותר מורכבת. בין ההבנה לביצוע מונח ה"מניע", החלק הזה בנו שמניע או מונע פעולה, ולפני שעורכים שינויים צריך לברר מה הניע אותנו מלכתחילה לפעול כפי שפעלנו עד עתה. צריך להפסיק להתלונן על מי ש"אין לו מוטיבציה", כאילו הוא אשם במשהו, ולנסות להבין מהי המוטיבציה הקיימת למעשיו בפועל. לא נולדנו מעשנים או אוכלים לא בריא, לא נולדנו עם ההתניה להציב את עצמנו אחרונים, לא נולדנו נמנעים או יוזמים. משהו מניע אותנו לחיות כפי שאנחנו חיים, וגם לחזור על פעולות שלא בהכרח עושות לנו טוב. אז מהי המוטיבציה המקורית?
צריך להתחיל עם הגדרת המושג מוטיבציה. ההגדרה המילונית היא: "כוח פנימי המניע את האדם לעשייה שיש עימה תוצאות המתגמלות אותו". התגמול יכול להיות משהו שאנחנו מקבלים כתוצאה של הפעולה, או משהו לא נעים שאנחנו מפסיקים בעזרת הפעולה. הפעולות שאינן מיטיבות איתנו – העישון, הלהיות אחרונ/ה ברשימת המטלות שלנו – כל אלה תוגמלו באופן כלשהו. העישון אולי הרגיע לחץ, פתר מבוכה חברתית או שעמום. ה-'לא לעשות למען עצמי' חיזק אולי תפיסה עצמית שלמדנו מהבית המקורי באופן לא מודע: כדי שיאהבו אותי עלי לוותר על צרכים שלי, והם כנראה לא בעלי ערך/אני לא בעל ערך (אחרת היו ממלאים אותם, ללא תנאים). מוזר לחשוב על חיזוק תפיסה עצמית של חוסר ערך כמתגמל, אך הדברים שאנו מסיקים כילדים מהתייחסות הסביבה – גם אם באופן לא מודע – הופכים להיות "נכונים" בעבורנו, ובלי משים אנו מפתחים התנהגויות בהתאם. מרבית האנשים אינם מודעים לכך שבבסיס אולי ישנה תפיסה עצמית לפיה הם אינם בעלי ערך מעצם קיומם. אי אפשר לשנות תפיסה כזו כשאינך מודע אליה.
מניע נוסף שמקשה עלינו לקיים הבטחות לעצמנו עשוי להיות חוסר האמונה בעצמנו או בעולם. לאנשים אין מוטיבציה לעשות משהו שהם אינם מאמינים שיצליחו בו. ישנן הוכחות מחקריות שמצביעות על כך שככל שאדם מאמין שיצליח לעשות משהו, סיכוייו אכן גדלים. אם אני לא באמת מאמין שאוכל להשתנות או לשנות התנהגות, אם אני לא מאמין שהסביבה תתמודד טוב עם השינוי שלי, אין לי מוטיבציה לבצע את הפעולה. אפילו אם מדובר ברעיון ממש טוב.
מעבר למניעים הפנימיים, קיימים כמובן, גם מניעים חיצוניים. אנחנו יצורים חברתיים, ואנו זקוקים לתגמולים חיצוניים, להכרה בפעולות שלנו, להד לקיום שלנו. לכן, כשאנחנו רוצים לעשות שינוי, אם אין לנו רשת חברתית שמתגמלת את השינוי (מעודדת, מעריכה ומבטאת זאת), קשה להתמיד בשינויים. החשש שהסביבה לא תקבל את השינוי ונאבד את הדרך היחידה שלמדנו לקבל דרכה הכרה, גם הם מובילים לקושי לקיים הבטחות לעצמנו. מה יקרה אם פתאום נתחיל לעשות למען עצמנו ולא למען כולם? או נפסיק לעשן עם אדם מסוים והמכנה המשותף עמו ייאבד? או נשנה את העמדה של "לא איכפת לנו, תעשו מה שמתאים לכם", ובמקום זה נאמר – "אני לא רוצה"? בני אדם זקוקים לסדר. כך עובד המוח האנושי. חלק מהזמן אנחנו עסוקים בלאשר את הסדר הקיים בנו ושלפיו למדנו להתמודד עם העולם. לקיים הבטחה של שינוי פירושו לשנות את הסדר, ומכיוון שאנחנו לא יודעים איך יהיו פני הדברים אחרי השינוי, ויש מניעים שבגינם התנהלנו באופן מסוים מלכתחילה, קשה לקיים הבטחות. גם בראש השנה.
אז מה כן?
- כשאתם בוחרים שינוי, בררו קודם כל מהי הסיבה למצב העכשווי. מהו המניע, התגמול הקיים.
- דאגו לכך שהתגמול החדש יהיה גדול מזה הקיים (ואל תזלזלו בתגמולים קונקרטיים – זה לא אומר שאתם ילדותיים או חומרניים. אנחנו בני אדם, וזקוקים גם לחיזוקים חיצוניים).
- דאגו לרשת תמיכה שתעודד את השינוי, והקפידו לבטא את הפחדים (אם ישנם כאלה) באשר למה שיקרה אם תעברו את השינוי.
- הזכירו לעצמכם שלמרות כל מה שלמדתם בעבר, אתם ראויים לעשות לעצמכם טוב. התרכזו במה שתקבלו מהשינוי ולא מה שלא בסדר בכם שגורם להתנהגות הקיימת.
- חזקו את עצמכם, ללא קשר, והבטיחו את עצמכם לעצמכם בכל יום, ולא רק בראש השנה.
הכותבת היא יוצרת "קורסי השלמות לחיים", מרצה במסלול של לימודי פסיכותרפיה משולבת גישות ופסיכותרפיסטית.
