דן על הדן

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

במלון 'דן כרמל' בחיפה שוקלים כעת להחליף את השם ל'קיבוץ דן כרמל'. זהו המצב, כשמאז מחצית חודש אוקטובר ספק מתארחים ספק חיים במלון כ-80% מחברי הקיבוץ הצפוני בישראל. הבימבות והאופניים של פעוטי וילדי דן חונים מחוץ לדלתות הזכוכית המצוחצחות; כלביהם מובלים דרך שטיחי המסדרונות לטיולי עשיית צרכים בחוץ; חדרים שאירחו בעבר כנסים או פעילויות תרבות לנופשים מאכלסים כעת גן ופעוטון הומים וגם את טובי בדרני ישראל, שמגיעים בהתנדבות בנסיבות העגומות. הדבר האחרון שמייסדי אחד מקיבוציו הוותיקים ומסמלי 'השומר הצעיר' פיללו לו, הוא שאחרים ישאבו אחרי אנשיהם את האבק ויעטפו עבורם בקפידה סכו"ם כסף נוצץ במפות בד מעומלנות לפני האוכל, אבל המלחמה הביאה עמה שלל מצבים אבסורדיים; פרופורציות הן שם המשחק וחברי דן יודעים זאת היטב. אסירי תודה על היותם בריאים ושלמים ומאוחדים עם יקיריהם, הם לא מעיזים להתלונן. הם חוזרים ומדגישים את המזל הגדול שנפל בחלקם – היותם יחד, ותחת חסותו של מלון מפנק במיוחד. ועם זאת – מתגעגעים לדשאים המטופחים ולנחל, תוהים ודואגים לגבי העתיד, תלושים ועייפים מנדוד. במרחבים צפופים יותר מאשר בשנות העלייה לקרקע, במלון חמישה כוכבים באחת הערים הבורגניות והיקרות בישראל. הוא שאמרנו – אבסורד.

ירדנה ארזי קופצת

רבים מקיבוצי עוטף ישראל, כולל אלו של המועצה האזורית גליל עליון, מתאכסנים כבר זמן רב בעל כורחם במלונות בישראל, אבל מעטים, אם בכלל, עברו למלון בפורמט כמעט מלא, כמו קיבוץ דן. בימי המשבר והחירום הללו, הצליח המשק לעשות קופי-פייסט לתוך מלון חמישה כוכבים, ולכן, בין השאר, מעניין להבין איזה סוג של חיים הם בנו להם שם, בינות לקשיים, לפסיליטיז ולחוסר הוודאות העצום.

הפינוי של דן התרחש בסביבות ה-17 לאוקטובר, כשהחשש מהתחממות הגזרה הצפונית כבר היה לעובדה מוגמרת, אם אפשר לקרוא לזה כך. הממשלה הורתה על פינוי בסבסוד היישובים הרחוקים עד שני קילומטר מהגבול, ודן – לעומת דפנה, למשל – לא נכלל ביניהם, למרות הקרבה והאיום המוחשיים. חברים רבים, שעד השביעי לאוקטובר הסכינו עם הסמיכות של אנשי חיזבאללה ליישובם, כבר התפנו, בהמלצת הצח"י של הקיבוץ והמועצה. כשראו מקבלי ההחלטות במשק לאן נושבות הרוחות, הם לא התכוונו להמתין. המועצה לקחה מיד אחריות והבטיחה מימון מלא של השהייה במלון עד שהמדינה תיכנס לאירוע. הקשר עם רשתות דן ופתאל נרקם מעט קודם לכן, מלון 'דן כרמל' ענה בחיוב וכך התפנה אליו הקיבוץ בצורה עצמאית. אחרי שהמימון עבר למדינה, הבין חלק גדול מהחברים שהפעם מדובר בפתרון ליותר משבוע-שבוע וחצי, ושאפשר להגיע ולפרוק באמת את מעט הציוד. המלון החל להתמלא.

"אנחנו קיבוץ מאוד מאורגן ויש לנו צח"י מסודר שעובד גם בשוטף. בעצם אנחנו מתנהלים כקיבוץ בתוך בית מלון", מסביר שמיל גרדי, 73 ("אבל עדיין בועט"), דובר הצח"י של דן. בשלושת השבועות הראשונים להגעתם, הוא מספר, התגייס צוות הצח"י יחד עם חברי הקיבוץ להרים שם מערכת חינוך מאולתרת מגיל 0 ועד 18 בחללים שהקצו להם, ולפני כשבוע הסתיים מהלך שילוב התלמידים בבית הספר היסודי 'רמות' ותיכון 'חוגים' בחיפה. "מעבר ליכולות הארגוניות שלנו ולעזרה המצוינת מהמועצה שאפשרה את הפינוי, קיבלנו תמיכה מאוד משמעותית מעיריית חיפה וממשרד החינוך", אומר שמיל. "גורמים מהעירייה התייצבו במלון למחרת הגעתנו ואמרו שנפנה אליהם בכל מה שאנחנו רוצים וצריכים. גם משרד החינוך והפיקוח נרתמו לעזרה. הם ובתי הספר פתחו בפנינו את רוחב זרועותיהם וליבם וניסו לקלוט אותנו ככיתות אורגניות ולא 'לטפטף' את הילדים לתוך כיתות קיימות. בנוסף, בית המלון – מאחרון עובדיו ועד מנהל הרשת – פשוט מדהימים. הם פתחו בפנינו הכול. לא היה משהו שביקשנו ולא קיבלנו. וביקשנו הרבה. הם עשו שמיניות באוויר כדי לספק הכול. יש מרחב שמשמש אותנו כאולם הופעות. שלוש פעמים בשבוע יש פה הופעות מוזיקה ותיאטרון ברמה מדהימה. יהורם גאון, ירדנה ארזי, ליה קניג ומרים זוהר – מי לא היה פה?". 

בשיחות עם אנשי דן, המילה השכיחה ביותר לתיאור השגרה, המצב או היומיום היא "אינטנסיבי". אז איך מתמודדים עם האינטנסיביות הזאת?

"זה עניין רציני. אני בטוח שיעשו עוד הרבה מחקרים אנתרופולוגיים על מה שנעשה פה. לוקחים קיבוץ ששוכן על מרחב ענק ובתים צמודי קרקע ודוחסים אותו לתוך חדרי מלון. לוקחים משפחות ודוחסים אותן לתוך חדרים קטנים, וזה לא פשוט. פתאום חוזרים מרכיבים של הקיבוץ הישן והמסורתי – נפגשים לשלוש ארוחות ביום, בתי הילדים חוזרים לרמת האינטנסיביות של פעם. הילדים אמנם לא ישנים שם, אבל יש יותר צפיפות כי המרחב מאוד קטן. יש לזה היבטים מעניינים אבל מלחיצים, כי אוכלוסייה מגיל אפס עד תשעים נמצאת במרחב מאוד קטן ויש הרבה צעקות והרבה ריצות במסדרונות. אנשים צריכים משמעת עצמית רבה כדי שהמרחב הציבורי לא יהיה כאוטי וזה לא קורה בבת אחת, אבל אנחנו מצליחים ליצוק סוג של שגרה לתוך המרחב הזה וגם מודעים לזה שאנחנו לא חיים במחנה אוהלים אלא במלון חמישה כוכבים".

לחץ על השירותים

כבר באותה שבת איומה של השביעי באוקטובר, קיבלה משפחתו של מתי מצוינים החלטה על פינוי עצמאי. הוא, אשתו וילדיהם (6, 12, 14) אלתרו מגורים זמניים עד שההסדר עם 'דן כרמל' הפך ודאי. מצוינים, העובד בפיתוח במפעל 'טבע נאות', פותח בכך ש"קודם כל חשוב להגיד שאנחנו כנראה המפונים במצב הכי טוב בארץ. צוות המלון קיבל אותנו בזרועות פתוחות ונותן לנו שירות מעל ומעבר והם ראויים לכל שבח".

ספר קצת על חוויית השהות ב'דן כרמל'.

"זה מאוד אינטנסיבי. למזלנו יש לנו שני חדרים כי אנחנו חמש נפשות, אבל עדיין – צפוף. בבוקר יש כמובן לחץ על השירותים והמקלחת, ויש מתבגרת שצריכה פרטיות. ואז הולכים לחדר האוכל וחוויית הארוחות היא מהאינטנסיביות ביותר ביום והפוכה מזו שבבית. זה מתחיל בקילומטראז' שעושים שם, ואתה בתור עם אנשים וכל הזמן צריך להנדס את מילוי הצלחת. זה נשמע כמו קיטורים, אבל כשאני בוחן את המצב מהצד, אלו הרגעים שבהם מורגש חוסר הנורמליות. בבית עורכים שולחן, יושבים וזהו. ואם צריך להביא משהו הוא במרחק צעד. ופה הסלטים בפינה אחת, המים בפינה אחרת וכל הזמן צריך לשים לב כי לילדים יש פיתויים והרבה אוכל שאנחנו בדרך כלל לא מכניסים הביתה. אלו מלחמות לא לאכול יותר מדי מתוק ולא לאכול קינוח לפני שמסיימים את הארוחה".

מנקים לכם כל יום את החדרים?

"אנחנו לא מקבלים שירות מלא, לא מנקים לנו כל יום את החדרים ואנחנו מפנים אחרינו את הכלים בחדר האוכל – שזה מובן ומבורך. למרות הפינוקים, היומיום קצת יותר מורכב. אתמול למשל הסתובבתי בחיפה כדי למצוא שולחן ולהקים לעצמי פינת עבודה כי אין לי מרחב לעבודה או שעות עבודה מסודרות והאינטרנט נופל – כנראה בגלל השימוש הרב. ושוב, אין לי מה להתלונן ביחס לנעשה בארץ, אבל ביומיום אנחנו מתמודדים עם הרבה מאוד אתגרים חדשים שבבת אחת ערבלו לנו את המציאות. אני מילואימניק, שוחררתי לפני שבועיים בידיעה שכנראה אחזור למילואים. זה לצאת ולשוב לעבודה וגם לבנות מחדש את החיים שלנו – את כל התורים הרפואיים להעביר לפה, מלא התעסקות עם מערכת החינוך, לבנות את השגרה כמעט מאפס".

איך הילדים מסתדרים?

"החודש הראשון היה לא פשוט כי הם היו רגילים למרחבים ולמסגרת. יש פה חצר במלון ופתחו לנו מתחמים, אבל עדיין – אלו ילדים שרגילים ללכת עצמאית לנחל או לגן שעשועים או לחברים ופתאום כלואים במבנה. הבת שלי רק עלתה לכיתה א', עוד לא הספיקה להתרגל ועכשיו שוב עלתה לכיתה א' אחרת. אבל בואי, לא חטפו לנו, לא הרגו לנו ולא פינו אותנו תחת אש, כך שלא הגענו בפוסט-טראומה. מבחינתם הם בבית מלון ובהרפתקה וממשיכים את החופש שלהם מכיפור. יש כמה ילדים שלא נקלטו במסגרות ומבועתים מכל הסיטואציה אבל הרוב בסדר ומערכות החינוך יצאו מגדרן כדי לעזור. קבלת הפנים שעשו לבנות שלי ביסודי הייתה ממש מרגשת. הכניסו אותנו לחוגים ולצהרון – הכול כדי להקל עלינו. בקרוב הילדים ייכנסו למערכת המבחנים כאן".

ויש לכם מלא אטרקציות חיפאיות בחינם.

"הם היו בקיר טיפוס, בחדר בריחה, הקרנה ב'מובילנד' עם משחקי מחשב, מועדון סקיפרים – הם מבסוטים. מבחינתם המלחמה היא חוויה בלתי נשכחת. הם לא רוצים לעזוב את המלון. אבל באחד מימי שישי חזרנו לדן לקחת ציוד ואיך שפתחנו את הדלת כל אחד מהם רץ והסתגר בחדר שלו, וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מה המשמעות של בית בשבילם. ובכל זאת, טוב להם. אני חושב שהקשיים קיימים יותר אצלנו. אשתי ואני מסיימים לפעמים את היום מרוטים בגלל הקטנה, כי היא מתרוצצת בלי הפסקה בתוך המלון וצריך ממש למשמע אותה כדי שלא תיעלם לנו. אני בחרדות כל הזמן. זאת עיר, אנחנו במצב לא רגיל ותמיד יש חשש שלא תמצא אותה. יש פה מלא חללים".

ומעליות, הסיוט של כל הורה קיבוצניק בחופשה.

"כן. בהתחלה היה צריך ממש לעשות איתם עבודה שיפסיקו ללחוץ על כל הכפתורים כל הזמן. כמות הילדים שנאבדת פה כל יום, אני בכלל לא מדבר על ציוד – היא אדירה וכנראה גם מעידה על מה שעובר עכשיו על אנשים. כל כך הרבה הודעות בקבוצות על ילדים שנעלמים וציוד שנעלם. אנשים לא לגמרי אסופים. ואם מדברים על אתגרים חדשים – כמויות קבוצות הוואטסאפ שנפתחו אדירה. אין מה לעשות, זאת דרך התקשורת הכי יעילה היום. ותשישות מרשתות חברתיות זה שלב שהרבה אנשים פה חווים עכשיו. מתיש לעקוב אחרי הכול ומצד שני אתה מפחד לפספס, כי כמעט כל דבר פה רלוונטי והרוב סביב הילדים: הסעות, הכיתה, בית הספר, החינוך הבלתי פורמלי… וזה יוצר פה הפרעת קשב לא נורמלית".

כל המסכים ירדו

המצב, אם כך, הוא כזה שבו חברי דן נתקלים בחברי קיבוצם על בסיס לא סביר – ביחס לחיים הקודמים, כמובן. כבר אין ממש בחירה את מי ומתי לראות. "אשתי ואני כל הזמן צוחקים על זה שכל המסכים ירדו וכל מה שנעשה ניסיון להסתיר עד עכשיו – כבר בלתי אפשרי. רואים מה קורה בתוך המשפחה, בזוגיות – הכול שקוף", מבאר מתי מצוינים. "את יכולה לשמוע ותיקים או בני קיבוץ שגדלו ככה וצוחקים שאחת הסיבות שהקיבוץ הופרט היא שאנשים כבר לא יכלו לראות אחד את השני, ועכשיו זה חוזר ביתר שאת".

ומצד שני – כולם מסכימים שהביחדנס עוזר מאוד. "מוזר זה לא מילה", מנתחת לריסה אקסלרוד את המצב הכללי, "אבל אנחנו ביחד וזה נותן הרגשה של בית ומשפחה. הפגישות בחדר האוכל מרגישות כמו חדר האוכל של פעם וזה מאוד מרגש. עם השנים פחות נפגשים בקיבוץ ופה כולנו ביחד במפגשים משפחתיים, ימי הולדת, שירה בציבור, עזרה הדדית – הכול. אני חשתי צורך בקבלות שבת ושירה בציבור בימי שישי, וגם סתם לשבת בלובי ולנגן ולשיר. מוזיקה עוזרת".

במקור את מורה למוזיקה ב'עלי גבעה' בכפר גלעדי, ועכשיו מלמדת את תלמידי 'לב העמק' מקיבוץ דן. חתיכת סוויץ'.

"כן. נכון לעכשיו אנחנו נמצאים בבית הספר 'רמות' בחיפה, שקיבלו אותנו בחום ונתנו הרגשה של בית. כולנו ממשיכים במקביל גם לקיים מפגשי זום עם תלמידינו מכיתות המקור כדי לשמור על קשר. אנחנו מבינים שלא כולם מרוכזים כמונו, במקום אחד, רבים מפוזרים בכמה מקומות שונים. בגלל שכולנו מדן, אנחנו מלמדים עכשיו את ילדי קיבוץ דן, בכיתות אורגניות של הקיבוץ, מה שמספק מסגרת גם למורים וגם לתלמידים. אגב, בטקס חנוכה שרו כל התלמידים (ילדי קיבוץ דן וילדי 'רמות') שיר משותף, והיה מרגש לראות איך כולם התגייסו".

במלון מתנהגים אליכם כמו לאורחים?

"אנחנו כמו אורחים של משפחה. עשינו להם אירוע הוקרת תודה והיה מאוד מרגש. הקראנו קטעי קריאה, הכנו הצגה ושירה של הילדים ונתנו להם מתנות קטנות מהתוצרת של דן. התלמידים שלנו (כוונתה ל'לב העמק', ע"ט) מהיישובים האחרים נמצאים במקומות אחרים וכשאנחנו משוחחים איתם בזום אנחנו מבינים שהם לא במצב שאנחנו נמצאים בו".

התרגלת לסביבה הזאת?

"תשמעי, בעלי אומר בתור בדיחה: 'רצית מלון ולצאת לחופש והנה קיבלת', אבל ברור שזה לא באמת ככה. אתה צריך להיות פנוי לחופש. דן זה הבית שלנו. כמו כל עם ישראל – לא יודעים. מצפים, מקווים ומתפללים שהסיוט הזה ייגמר. אבל סתם לשבת לשוחח עם מישהו בלובי או ללמד את הילדים ולתת להם תחושת ביטחון – זה עושה טוב".

אנחנו נמצאים בהולד

ירדן חרמוני, 16, הוא מהילדים המעטים שבחרו שלא ללמוד בחיפה. שלוש פעמים בשבוע הוא נוסע באוטובוס למרכז למידה בגליל העליון וחוזר לקומה שלוש במלון. "זה משמעותי בשביל הנפש. קיבלתי את ההחלטה להיות עם המערכת שלי וזה עוזר וזה מעולה", הוא מנמק. "אמא ראתה שזה עובד בסדר מבחינה טכנית ושזה עושה לי טוב. להיות פה זה שינוי של 180 מעלות מהבית. לא היה קל להתרגל אבל לאט-לאט אתה הופך את המקום הזה לבית. יש לי חבר טוב שאיתי באותה קומה, אני בחדר עם אחי שהוא בן 14, ואמא שלי ואחותי בחדר אחר. בגדול זה קצת לחזור לימים של פעם ואני נורא אוהב את זה. זה מחזק וממלא במיוחד בימים האלה. אנחנו עם החברים כל היום. החיפאים פותחים אלינו את הלב והאמת שזאת אפשרות לנסות את החיים העירוניים. אנחנו מנסים לצאת מהדאגות ומהחדשות ולטייל ולנסוע לים".

מתגעגע לקיבוץ?

"ממש. מאמין שכולם מתגעגעים הביתה. יש ימים שזה שובר אבל זה המצב ומנסים להתרכז בכאן ובעכשיו. הקהילה הגיעה לפה וזה מאוד משמעותי עבורי, למרות שאין את הדשאים והמרפסת".

בזמן שאנחנו מדברים טלפונית, שמיל גרדי יושב על כורסה בגומחה ליד המעליות, כדי לא להפריע לאשתו שבחדרם הקטן. וזה מצב טוב של זוג שחי לבדו. אצל בנו והנכדים – גם הם במלון – המצב פחות רגוע. הדיסוננס הזה, בין השהות במעטפת של תנאי פאר, לבין המיקרו והסיבה לה, קיים כל הזמן. "המועקה גדולה וגם הרצון לקטר, אבל כביכול אין לזה לגיטימציה כי איזה פרצוף יש לבן אדם שגר במלון חמישה כוכבים ומקטר?", הוא אומר. "זה סוריאליסטי והסתירה הזאת מוזרה מאוד. ושוב – אנחנו לא שוכחים שאנחנו בסוג של לוקסוס. בגדול, שגרת החיים והתוכניות שלנו חרבו ואנחנו בהולד. זה הזוי ברמות. הייתי בדן, השקט שם מהדהד וחיפה חיה חיים רגילים. הכול מתרחש, אנחנו לא בבית ואין לנו מושג מה קורה ומתי נחזור הביתה".

ומתי באמת? "זאת שאלה שנשאלת יותר ויותר בשבועיים האחרונים – לאן אנחנו חוזרים מכאן", אומר  גרדי. "הפסימיים רואים לנגד עיניהם איך אנחנו חוגגים פה את פסח. כל ניחוש לגיטימי, אף אחד לא יודע מה יקרה. אנחנו שני קילומטר מהגבול ורואים את חיזבאללה בעין בלתי מזוינת והשאלה מי מאיתנו יסכים לחזור הביתה".

למתי מצוינים יש תשובה. "הסצנריו האופטימי זה אפריל, אבל אף אחד לא מאמין שבאפריל נחזור הביתה. וגם ברגע שהילדים ישתלבו במערכות החינוך יהיה מאוד קשה לעשות שוב מעבר ולטרוף את הקלפים רגע לפני שהשנה נגמרת". לדבריו, בהתחלה השיחות על היום שאחרי נשאו אופי "מזדמן", אבל "עכשיו זה שיח חד-משמעי. רובו המוחלט של הקיבוץ אומר שאם לא תהיה הכרעה משמעותית של חיזבאללה או לחילופין יישום של החלטות 1701 שחיזבאללה ייסוג לטווח משמעותי מהגבול – אנשים לא מוכנים לחזור. מבחינתי, אם כל הסיפור הזה ייגמר בהסכמי הפסקת אש אנחנו לא נחזור לקיבוץ".

מי צריך שתי ארוחות בשריות ביום?

ה-מוטו של הקיבוץ של פעם, להלן "העבודה היא חיינו" – הפך מאתגר בהרבה עבור מי שנמצאים הרחק מביתם ולא יכולים להתפרנס בשלט רחוק. "אשתי עובדת בגנים שבתוך המלון. מבחינת העבודה שלי קשה לתפקד ככה, אני כל הזמן צריך להפעיל אנשים מרחוק ותוך כדי לנסות לסדר דברים משפחתיים והכל תמיד קורה באותן שעות", אומר מתי מצוינים. "לא אידיאלי, אבל אני מוכן לשלם את המחיר הזה כדי שהמדינה תשיג את ההישגים שלה מבלי לסכן אף אחד".

גרדי הוא מעסה במקצועו, ואחרי שהקיבוץ נכנס לסוג של שגרה במלון, עבודתו כדובר הצח"י פחתה. "כדי שדעתי לא תיטרף עלי, פתחתי פה קליניקה לעיסוי בתוך המלון", הוא מספר. "אני ועוד שתי מטפלות מדן מגישים שירותי רפואה אלטרנטיבית בהתנדבות. מגיעים לפעמים גם מתנדבים נוספים והתורים שלי מלאים שבועיים קדימה. כואב לאנשים והם בלחץ. יש פה לא מעט נשים שהבעלים שלהן במילואים. הילדים כל היום על הידיים והגוף זועק לעזרה".

תגיד, מה אוכלים בבופה? כולם מתפדחים לספר לי.  

"למה? בימים הראשונים היו ארוחות של חמישה כוכבים ואז הם הבינו שאנחנו לא צריכים קוויאר ושרימפס, אלא אוכל נורמלי. אז הם כביכול ירדו ברמה, אבל אלו עדיין ארוחות מאוד מגוונות וטעימות. אישית, אני מאוד בררן כי אני רוכב אופניים וצריך להיזהר לא להוסיף משקל ברכיבות בכרמל, וזה מאוד מסובך כאן. אפשר להתקיים פה בקלות רק מירקות ולהפוך לצמחוני. יש מלא סלטים, לפחות 20 סוגים בסך הכול. יש שתי ארוחות בשריות ביום. ניסינו לשכנע אותם שירדו מהארוחה הבשרית בערב. מי צריך שתי ארוחות בשריות ביום? חסרים דברים הזויים במקום הזה? אבל השף לא הסכים".

ההורים בבעיה רצינית נוכח המצב.

"כולם בבעיה רצינית. בהתחלה יכולנו להיכנס עשרה אנשים לתוך מעלית. עכשיו נכנסים חמישה והיא מסרבת לעלות. אנחנו זזים פחות למרות שיש פה חוגי התעמלות. אני חזרתי להרגל הקבוע שלי. אני לא אוכל ארוחת ערב, אחרת לא אצליח לעבור בדלת. יש פה שף קינוחים, אז את מבינה לאיזה ברוך נכנסנו?".

וירדן חרמוני הטינאייג'ר מסכם: "הגעגועים לבית ולאוכל שלך יותר חזקים. בסופו של דבר הכי מתגעגעים להגיע הביתה ולהכין פסטה עם שמנת, הכי פשוטה שיש".