קשה שלא לדמוע כששי מספרת על אִמָּהּ, אורית, שחלתה בסרטן ונפטרה לפני קצת יותר מארבע שנים. ולא רק כי מוות זה תמיד עצוב, ואפילו לא רק בגלל שלאבד הורה בגיל צעיר זה עצוב שבעתיים. מה שבאמת מחניק את הגרון, זה לשמוע איך מתוך המקום הכל-כך קשה ובודד, היא הגתה ויצרה קבוצה שנולדה לתת מענה למי שחווה כמוה אובדן של אחד מהוריו, בתחילת חייו הבוגרים. "בשלבים הראשונים של האבל לא הצלחתי באמת להבין או לתמלל את עומק הכאב", מספרת שי (במקור מרמת-גן ותושבת הגליל בשנים האחרונות), "רציתי לפגוש אנשים באותם שלבי אבל, חשבתי שזה יכול להיות מנחם, חיפשתי חברים שיבינו אותי ולא יבהלו מהאובדן שלי, ולא מצאתי כאלה". גם אחרי שפרסמה פוסט מגשש בקהילת נשים בפייסבוק לא קרה דבר, ושי כבר חשבה להניח לזה. "ואז, באחד הקורסים במכללה הרעיון שוב עלה בי", היא משחזרת, "התחלתי קצת לחקור, לנסות להבין איך עושים דבר כזה בלי ניסיון, לשאול אנשים, לחפש מידע. ניסיתי כל כיוון – מלדפוק על דלתות של אנשים ועד לעמוד על הבמה במכללה – רק כדי לעורר מודעות".
ובחיים כמו בחיים, כשמשהו בוער בנו, הוא מוצא לבסוף את דרכו להתממש. "ברגע שהתחלתי להציף את זה על הבמות וברשת, התחלתי לקבל תגובות", היא אומרת, "לאט לאט אנשים התחילו לפנות אלי, כל אחד והאובדן שלו, כל אחד והכאב שלו. בהתחלה חשבתי שהקבוצה תהיה עבור אנשים שחוו כל סוג של אובדן, אבל הבנתי שיש צורך מטורף אצל צעירים שאיבדו הורה, בקבוצה ייעודית עבורם, ושקבוצה כזו תתמלא". שי החליטה גם להגביל את גיל המשתתפים לעשרים עד שלושים. "גם כי ההשלכות הפסיכולוגיות של כל אובדן הן שונות", היא מסבירה, "וגם כי יש משהו בכאב של לאבד את אחד ההורים שיותר 'קל' לשתף אותו עם עוד מישהו שאיבד הורה, במיוחד בגילאים האלה שאורח החיים שלנו דומה, זה יוצר תחושה חזקה של שותפות גורל".
מדברים מהשטח
רבות מן התגובות שקיבלה שי הפנו אותה לענבל גונן מאגף שירותים חברתיים במועצה. ענבל היא עובדת סוציאלית שמרכזת כאן אצלנו את תכנית 'יתד' שפועלת בכל הארץ – תכנית לצעירים בגילאי 18-26 הזקוקים לליווי, הכוונה וסיוע בהתמודדויות בשלב הבגרות הצעירה. קביעת הפגישה איתה הייתה הצעד המשמעותי לקראת הוצאת הרעיון שלה אל הפועל. "מתישהו בתחילת השנה ראיתי פוסט של צעירה שחיפשה מענה של תמיכה קבוצתית לצעירים שאיבדו את ההורה שלהם", מספרת ענבל; "הבנתי שהיא גרה באחד מקיבוצי המועצה ושהיא סטודנטית בתל-חי, שאלו בדיוק אוכלוסיות היעד של תוכנית 'יתד'. וכתבתי לה שאשמח להיפגש". "רציתי לבוא מוכנה", שי מוסיפה, "אז עשיתי שיעורי בית, כולל מחקר מקיף על איפה בארץ יש קבוצות כאלה, וגיליתי שאמנם יש כמה יוזמות שנותנות מענה לאובדן לפי פרמטרים של סוג המוות, אבל הן רחוקות גיאוגרפית, כך שזה לא רלוונטי בשביל מי שגר כאן". ענבל, יחד עם רקפת חורש יהושע – עו"ס ומטפלת משפחתית, מנהלת היחידה הטיפולית באגף שירותים חברתיים במועצה – נפגשו עם שי, שמעו את הסיפור האישי שלה ואת הצורך שלה במענה טיפולי, והחליטו לעשות חיבור מיוחד של תוכנית 'יתד' עם היחידה לטיפול זוגי, משפחתי ופרטני. "הדבר הכי משמעותי שקרה כאן", מדגישה ענבל, "הוא שהפרויקט הזה נולד מתוך צורך שהגיע מהשטח, צורך של צעירה שחיפשה מענה. בעיניי זה הדבר האידיאלי, כל יוזמה שמשמיעה קול אמיתי של צעירים וצעירות היא הכי מבורכת שיש, ולעבוד עם צעירים למען צעירים זה כל-כך חשוב, בעיקר כשצורך כזה באמת מקבל מענה". ענבל ורקפת שמחו לגלות שעל-אף שמרבית הצעירים מחפשים מענה טיפולי פרטני, כאן ישנם צעירים שמחפשים דווקא את המענה הקבוצתי – להשתייך לקבוצה, לעבור תהליך בקבוצה, להיחשף בקבוצה – משהו שאינו מובן מאליו בעולמות הטיפול. "כשסיפרתי לענבל ורקפת על הרעיון לקבוצה, ושאני מחפשת מטפלת מתאימה, הן ישר חשבו על טל", שי מוסיפה.
ילדים שאיבדו אבא או אמא
טל זיסקינד (מחניים), מטפלת בפסיכודרמה כבר 27 שנה, ומתמחה בהנחיית קבוצות, הרבה מהן במסגרת אגף שירותים חברתיים במועצה. "התרגשתי מאוד כששי פנתה אלי", אומרת טל, "גם כי קשה להרים קבוצות באזורנו, וכאן הייתה היענות מאוד גדולה, וגם כי בעבר הנחתי קבוצה של אימהות שכולות, והשכול הוא נושא שאני תמיד חוזרת אליו. מיד אמרתי 'כן'". טל מספרת שלעבוד עם קבוצת צעירים זו חוויה חזקה מאוד. "הם נמצאים בתחילת חייהם העצמאיים, עומדים בפני שאלות של עבודה, קריירה, בניית זוגיות, בניית משפחה ובחירת המקום שבו יחיו, שלא כמו אנשים בוגרים ומבוססים יותר שיש להם כבר משפחות. מבחינת העיבוד של אובדן הורה, זה כמובן קשה בכל גיל ובכל מצב, אבל יש התמודדויות אחרות לצעירים שהם עוד קצת ילדים שאיבדו אבא או אמא, לכן זה מאוד נכון לעשות את זה הומוגני לגילאים הללו".
באופן אינטואיטיבי, גם שי ידעה כבר בשלב בצבוץ הרעיון, שתמיכה קבוצתית תהיה טובה לה יותר מכל טיפול אישי, אך במקביל היה לה חשוב לשמור על אינטימיות. "לקבוצה נרשמו 13 חבר'ה צעירים, רציתי מראש קבוצה קטנה, כדי שאפשר יהיה לשמוע ולהכיל את הסיפורים של כולם", היא מספרת, "רשימת ההמתנה הייתה מלאה, ואחרי מספר מסוים של פניות נאלצנו להגיד שהקבוצה סגורה".
מה היתרון של טיפול קבוצתי לעומת טיפול פרטני?
טל: "התחושה באובדן היא ש'רק מי שעבר את זה יכול להבין אותי', ופתאום הם פוגשים אנשים שעברו מה שהם עברו, כאילו הם מכירים אחד את השני. כשאחד מספר מה הוא עובר השני מזדהה, 'ספר לי עוד, גם אני חוויתי ככה', ואז הקשר שנוצר ביניהם הוא נורא חזק".
שי: "קשה להסביר, אבל זו כנראה אותה שותפות גורל שמאחדת. בנאדם שלא איבד הורה לא יודע מה לומר כשקשה לך, אבל המבט של מי שמכיר את הכאב, נותן אוויר ממש. היו פעמים שנפגשתי עם חברים, ומצאתי את עצמי מנחמת אותם. וכאן, בקבוצה, פגשתי אנשים שידעו מה אני מרגישה, כאן יכולתי לדבר בלי לנסות להיות עדינה, בלי לסנן את מה שהכי כואב. הקבוצה נותנת מענה וכוח מדהים – גם טיפול מקצועי של תהליך והבנה, וגם אפשרות לשתף ולשמוע סיפורים של אחרים ומילים שמדייקות אותך לעצמך. זו גם הייתה השאיפה שלי, ליצור קהילה שמאפשרת את ההישענות הזאת, שיוצרת חברויות שלא היו קורות אחרת, לא הייתי יודעת על קיומם או פוגשת אנשים שחוו דברים כמוני לולא הקבוצה".
מלבד השיח המשותף, אלו עוד דרכי טיפול חוותה הקבוצה?
טל: "חשוב לזכור שכל אחד מתמודד באופן שונה עם קשת הרגשות הרחבה שהאובדן מביא עימו, ולא לכולם קל לדבר. כאן בדיוק נכנסת הפסיכודרמה, שאחד הדברים היפים בה הוא, שאפשר לדבר עם האדם שאיבדת – לתת למישהו בקבוצה להיות אמא או אבא או לשים כיסא ריק, ולפנות אל מי שאתה כל-כך מתגעגע אליו. אחר כך אפשר גם לעשות חילוף תפקידים, כלומר, לשבת במקום של אמא או אבא ולדבר אל הילד שאיבד אותם. זה תהליך מאוד חזק, יש אנשים שחשים אשמה לגבי המוות – שלא אמרתי מספיק, שלא עזרתי מספיק, שלא הייתי בן או בת מספיק טוב/ה – כשאתה יושב בצד השני מול אמא או אבא או במקומם, אתה שומע פתאום דברים אחרים, ויכול לבנות דמות מופנמת בתוכך שהיא מיטיבה יותר, סלחנית יותר, חומלת יותר." מלבד פסיכודרמה, טל שילבה בעבודה עם הקבוצה גם טכניקות של טיפול באמנות וביבליותרפיה. "באחת הפגישות עשינו מין כרזה ענקית כזו של שלטי חוצות, שאלתי אותם מה הם היו רוצים לכתוב עליה, ועלו המון משפטים כי לכתוב זה בעצם להגיד בקול את כל מה שיושב לי בלב, גם אם זה נשמע לא בסדר, או לא נעים, להגיד הכל. זו חוויה מאוד חזקה של ניקוי".
לבכות, לצחוק, לאהוב
כשטל מספרת על הקבוצה, התחושה היא שיש מי שעוטף את הילדים האלה בהרבה חום. "התפקיד שלי הוא לתת מבט חיצוני והרבה מאוד חיבוק למעגל", היא מסבירה ברוך, "כי אם בכל גיל אנו צריכים את ההורים שלנו, בגילאים כל כך צעירים על אחת כמה וכמה. עולות שאלות כמו מה יהיה לי בחיים עכשיו, איך למלא את החיים עם החוסר הזה, מה יהיה כשאתחתן, או כשאלד, האם אני בכלל אתחתן, עם מי אהיה בחגים או בימי שישי, שאלות נורא קשות". כשאני שואלת אותה מה היא עונה לשאלות הכואבות האלה, טל מסבירה שאין באמת תשובה, "אבל משהו ביחד הזה של הקבוצה נותן תקווה וחמלה לכאב, ומאפשר, לפני הכל, לשאול את השאלות האלה. כשאתה משתף אותן עם אנשים שמרגישים כמוך זו הקלה גדולה ותחושה שפתאום אתה לא לגמרי לבד". טל מדגישה, שחוץ מליצור עבור המשתתפים מקום שאפשר לשתף בו את הגעגוע והחוסר, היה לה חשוב לייצר גם תקווה, של איך ממשיכים מכאן הלאה.
איך באמת ממשיכים?
טל: "זה חלק מהתובנות שהיו בקבוצה, כי כשאני רואה שאנשים אחרים ממשיכים, אני מבין שגם אני אוכל להמשיך, שהחיים ממשיכים, שאני רשאי גם לשמוח לפעמים, ושמותר לי להרגיש כל מיני רגשות כלפי מי שהלך ממני. אחד הרגשות שעולים לפעמים בקבוצות של אובדן, הוא סוג של כעס על זה שעזב והשאיר אותי לבד. ויש גם את המשפחה שנשארה, שגם פה עולים תכנים של איזה תפקיד יש לי במשפחה ואיך התפקידים במשפחה ישתנו בעקבות המוות. היו הרבה רגעים של בכי וצחוק חליפות, בכינו ואחר כך שיחקנו תופסת, כמו בחיים עצמם. הכאב תמיד יישאר, אבל יש לנו רשות מלאה לשמוח, לשחק, ליהנות – גם כי זה מה שההורים שלנו היו רוצים בשבילנו, שנהיה מאושרים וגאים בעצמנו – וגם כי זה פשוט בסדר. הקבוצה היא סוג של מיקרוקוסמוס של החיים, וכשאתה לומד לבטא את עצמך בתוך הקבוצה, אז אחר כך בחיים, אתה יכול לתת יותר".
לדבר על מה שלא מדברים
אחד הדברים שעלו בקבוצה הוא הרגע שבו הודיעו למשתתפים שאבא או אמא שלהם נפטרו. חלקם לא דיברו מעולם על הרגע הזה, עד המפגש בקבוצה. "חלק מהמקרים הם של מוות פתאומי שלא היה צפוי בכלל", משתפת טל, "וחלק מהמקרים זה מוות צפוי יותר אחרי מחלה קשה, שזה אולי שונה, אבל בהרבה מובנים גם דומה. זו הייתה הזדמנות עבורם לדבר על מה הם הרגישו ברגע הנורא הזה".
והם דיברו?
"כן, הם נפתחו ושיתפו, וקרה להם משהו חזק, כי ברגע שהשער של הכאב נפתח, נפתחים גם שערים נוספים כמו שער האהבה והשמחה, ונפתחת גם האפשרות להרגיש גאה בעצמך. כאב זה משהו נורא סוגר, אתה מרגיש שאתה מתהלך שפוף ולא מצליח להתחבר לחיים."
איך הייתה החוויה שלך כמנחה מול אנשים עם כאב כל-כך גדול?
"קודם כל, הם כולם צעירים מקסימים, ומאוד נוגעים ללב, וככל שהמפגשים התקדמו (היו 14), קרו לי כל מיני דברים כמנחה. התחלתי להרגיש חוויה אימהית חזקה כלפיהם, הייתי למשל מגיעה שעה לפני המפגש, מסדרת את החדר שיהיה יפה ונעים, מביאה להם כל מיני פינוקים טעימים, כמו אמא שמכינה לילדים שלה את החדר. זו חוויה נורא חזקה בשבילי כמנחה, שלא הרגשתי עם אף קבוצה. בסוף כל המפגש הייתי נשארת בחדר, להיות איתם עוד רגע לפני שאני חוזרת לחיים שלי."
פרידה, חצי פרידה
כשהנושא המרכזי בקבוצה הוא פרידה, לא פשוט להגיע לרגע בו צריך להיפרד גם מהקבוצה עצמה. "היו לנו כמה מפגשים שהוקדשו לפרידה", טל מסבירה, "כדי שהפעם הפרידה שלהם תהיה כזו שהם יכולים להגיד בה את כל מה שהם רוצים, ולא להישאר עם החוויה שהיו דברים שהם לא הספיקו לומר, כמו שקורה הרבה פעמים במוות, קצת כמו חוויה מתקנת." כמנחה, טל אולי אמורה לשמש דוגמה אישית בתהליך הפרידה, אבל גם עבורה הפרידה הייתה לא קלה. "אפילו ביקשתי מהם שמדי פעם ישלחו איזה סימן שאדע מה שלומם. כמו ילדים, הם נכנסו לי עמוק ללב".
הקלישאה, 'הזמן עושה את שלו', היא נכונה?
"אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אולי זה שומר על תקווה גם אם לפעמים עובר המון זמן ונראה שכלום לא השתנה. מה שחשוב זה לדבר ולתת מקום – לכאב לגעגוע, לכעס, לעצב – ואז הדברים מתחילים להשתנות. זה מה שניסינו לעשות בקבוצה. יש אנשים שפתאום, שנים לאחר שאיבדו הורה, חווים תחושות שהם לא מבינים, כי הם לא עיבדו את האבל שלהם כמו שצריך, מאוד חשוב לעבד אובדן".
אור קטן באפלה
לא סתם בחרה שי לקרוא לקבוצה שלה "אוֹרוּת", על שם אמה, אורית. "אוֹרוּת זה גם אור וגם הורות, כמו שמש קטנה של אור, כמו אמא שלי", היא מנמקת.
אז איך שי שאחרי המפגשים?
"וואו, זו שאלה גדולה, כי כל מפגש היה עולם שלם. היו מפגשים שיצאתי מהם מפורקת, בוכה ומרוסקת, והיו מפגשים שיצאתי שמחה. זה היה תהליך שהייתי צמאה לו – השיתוף הזה ברבים, לא להיות עם זה רק עם עצמי – למרות שעבורי התהליך התחיל עוד הרבה לפני שנפגשתי עם האנשים". שי מספרת שבכל מקום שהייתה בו דיברו איתה על האובדן שלה. "פנו אלי בכל מקום, אפילו באמצע בירה בפאב. מצאתי את עצמי מדברת על המקומות הכי חשוכים שלי עם מישהו זר על הבר, שאני אפילו לא זוכרת את שמו. כך שהתהליך של לדבר ולדגדג את המקום הזה בנפש התחיל מזמן. הקבוצה הייתה כמו הלידה של הרעיון, לפני זה היה הריון".
לו יכולת להציע תובנה כלשהי למישהו שאיבד הורה בגיל צעיר, מה היית אומרת לו?
"יהיה יומרני מצידי להגיד למישהו מה טוב לו, אבל כן הייתי אומרת לו שאני מקווה שיש לו מקום שבו הוא יכול לדבר או לפרוק, גם אם זו כתיבה במחברת, ושלאט לאט החיים ממשיכים לנוע ולומדים לחיות לצד האבל ולתת לו מקום. אולי גם הייתי מדברת איתו על איך זה לחיות עם הרנדומליות של האבל – את יכולה לנסוע לאיזה מקום יפה או להיות ביום ממש שמח, ופתאום את שומעת איזה שיר וזהו, זה זורק אותך למקום קשה – אבל גם מספרת לו איך ככל שעובר הזמן את לומדת דווקא להגביר את השיר ולשמוע אותו בקולי קולות".
אחרי שמפגשי הקבוצה הראשונה הסתיימו, האם מתוכננת עוד קבוצה?
"לשמחתי כן, אנחנו בעיצומה של עשייה לקראת הקבוצה הבאה. זו הייתה השאיפה שלי מההתחלה, שהקבוצה תישאר ברת קיימא גם בלעדיי, כי הצורך רק הולך וגדל. זה תהליך מאוד מחזק, ואני מקווה ומאמינה שהוא יגיע לעוד לבבות שימצאו בה משהו מיטיב".
מפגשי קבוצת 'אוֹרוּת' הינם במחיר סמלי, ומסובסדים על-ידי המועצה האזורית הגליל העליון, תכנית יתד, ובשיתוף פרויקט יזמות תל-חי. לפרטים נוספים והרשמה מוזמנים להיכנס לקישור: https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSdmzsJS-cMWumdVY-8jdA-FQ73SL-4R-zqzkdAKkcWTNUGhTA/viewform, או לפנות בטלפון לשי או ענבל: שי – 052-6606759 / ענבל – 052-4414470 / [email protected]
