גדות וילדה שצוחקת

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

בשבת האחרונה הלך לעולמו, בגיל 88, הפזמונאי ושדר הרדיו יובב כץ. כץ נולד בקיבוץ נען וחי בו שנים אחדות לאחר שחרורו מצה"ל. במשך שנים היה במאי של להקות צבאיות ולהקות זמר אזרחיות ושל חגי יובל של יישובים. עיקר הקריירה שלו הייתה ברדיו, שבו שידר במשך עשרות שנים, גם שנים רבות אחרי שיצא לפנסיה.

התוכניות המזוהות עמו ביותר ברדיו, אותן הוא הוביל בהתמדה עשרות שנים, הן "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" שעסקה בייעוץ פסיכולוגי ברדיו, ו"מועדון הלילה השלישי". תכניות אחרות שהוא יצר, ערך והגיש הן "אלה הם חייך" (שעם הקמת הטלוויזיה עובדה לתוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה"), "רדיו עשרה", "בירה ומצב רוח" בהגשת יעקב אגמון, "בין שישי לשבת" בהנחיית יצחק לבני ועוד תכניות רבות.

הפזמונאות לא הייתה עיסוקו המרכזי, אך הוא כתב פזמונים רבים, שחלקם היו ללהיטים גדולים כמו שיריו של אריס סאן "סיגל" ו"צלילי הלילה" ו"לאהוב את החיים" של דני גרנות, שהיה חייל בלהקת פיקוד דרום בבימויו. שני השירים המזוהים עמו ביותר, הם שירים שכתב אחרי מלחמת ששת הימים – "בתי את בוכה או צוחקת" המוכר גם כ"ילדה מגדות" ו"מלכות החרמון" המוכר גם כ"כל המילים השמחות".

במלאת חמישים שנה לשחרור הגולן, הרציתי בכנס "מי אני? שיר ישראלי" באוניברסיטת בר אילן, על הגולן בזמר העברי, בליווי בגיטרה ושירה של חברי עופר גביש. לקראת הכנס התראיינתי לתכניתה של ליאת רגב ברשת ב'. לקראת הראיון רגב ביקשה ממני לבחור שיר מן ההרצאה שאני רוצה להשמיע. השבתי לה שהשיר החשוב לי ביותר הוא "בתי את בוכה או צוחקת", ואכן, עם השיר הזה היא פתחה את תכניתה ואת הריאיון.

האמת היא שהשיר הזה אינו מייצג את המסר המרכזי של ההרצאה. המסר המרכזי הוא שהגולן ובעיקר החרמון הופיעו בשירה העברית לאורך הדורות, מתהלים, דרך רבי יהודה הלוי, ביאליק, רחל, ז'בוטינסקי, יצחק כצנלסון; ההרצאה היא מסע של תולדות הגולן על פי השירים, מאז ועד ימינו. הדגש הוא דווקא על השירים הישנים, שבהם הגולן והחרמון מוזכרים ללא הקשר פוליטי, מדיני או ביטחוני, אלא כביטוי תמים לאהבת מולדת, לאהבת ארץ ישראל ונופיה.

אז למה בראיון ביקשתי בראש ובראשונה את "בתי את בוכה או צוחקת"? מלבד העובדה שזה שיר מקסים, שאני אוהב אותו מאוד, מזדהה אתו מאוד, ובמידה רבה רואה במסרים שלו את הקושאן למפעל ההתיישבות בגולן שאני שמח להיות שותף לו – הסיבה היא התאריך.

הגולן שוחרר בשבת 10 ביוני, ביום השישי של מלחמת ששת הימים. הראיון התקיים ביום שישי 9 ביוני. והשיר הזה מדבר בדיוק על האירוע הזה. על הילדה מגדות שיצאה ממקלט לאחר הקרבות, ראתה שאין בתים עוד במשק, שהבית איננו ואבא רחוק. אבל כשהיא הביטה אל ההר, ההר שהיה כמפלצת, היא ראתה שעוד יש תותחים על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. דגלם בצבעים של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא.

האימהות והילדות יצאו מן המקלטים לאחר שישה ימים וראו את האסון – הקיבוץ שלהם חרב. אבל זה היה היום הגדול בחייהם, השבת הגדולה, השבת שבה הם החלו לחיות, השבת שבה הם השתחררו מן הסיוט הנורא שבו הם חיו במשך 18 שנים, מיום הקמתם.

קיבוץ גדות, או בשמו המקורי – קיבוץ הגוברים, עלה לקרקע ב-4 בדצמבר 1949 על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח, על גדת הירדן, סמוך לגשר בנות יעקב. הקיבוץ סבל לאורך השנים מהצקות, הטרדות, הפגזות, והתנהל במידה רבה כמוצב, שחבריו הגנו עליו, כיוון שהוא היה באזור מפורז, שאסור היה להכניס אליו כוחות צבא.

במחצית השנייה של שנת 1957 וראשית 1958, בשלוש תקריות שונות, נהרגו שלושה חברי הקיבוץ. היכולת לעמוד באסון כזה, בקיבוץ כל כך קטן, ולהמשיך לגדל ילדים תחת האימה הזאת, ראוי להערצה.

"הילדים לא זעקו", הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57', יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ: "קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואיתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, ניערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?'"

האמירה על כך שספק אם הילדים הללו יכולים לדמיין מציאות שאינה משובצת יריות, היא אולי האמירה החזקה ביותר, שיכולה להסביר את מילות השיר "ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי". דומני שהשנה, אנו יכולים להבין את אותה האימה ולהתחבר אליה.

באותה תקופה, ב-1958, יצא חבר צעיר בקיבוץ נען, יובב כץ, בצו תנועת הקיבוץ המאוחד, לתקופת גיוס בקיבוץ גדות; חבר בקיבוץ ותיק היוצא לחזק קיבוץ ספר צעיר. הוא חי את האימה, הוא חי את הגבורה, הוא חי את משמעות החיים לצלו של "ההר שהיה כמפלצת", וכעבור 9 שנים הוא היטיב להבין את תחושת השחרור של החברים, של האימהות והילדים, אותם הוא ביטא בשיר "בתי את בוכה או צוחקת". ואכן, חברי גדות אימצו את השיר הזה לחיקם, וחשו שאין כמוהו לבטא אותם.

חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 באפריל 1967, הוכה הקיבוץ בהפגזה קשה במיוחד. בתוך חצי שעה מאות פגזים נחתו בקיבוץ, אין כמעט בית שלא נפגע וארבעים משפחות נאלצו לעזוב את בתיהם. אולם כיוון שהקיבוץ היה מתורגל, ואחרי פגז הטיווח הראשון כולם קפצו מיד לשוחות ולמקלטים, איש לא נפגע. מיד החלו העבודות לשיקום הקיבוץ, ואז פרצה מלחמת ששת הימים והקיבוץ הופגז שוב.

לאחר המלחמה, נערך בקיבוץ מפגש של פעילי הקיבוצים בגליל העליון, שממנו יצאה היוזמה והמעשה להקמת התיישבות בגולן, כדי להבטיח שההר לא ישוב להיות למפלצת. חבר הקיבוץ איתן סט, ארגן את ההתיישבות וחמישה שבועות אחרי המלחמה כבר עלו חלוצי קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן, בכור היישובים מעבר לקו הירוק, למחנה עליקה שליד נפאח, הנקודה הזמנית הראשונה של היישוב, ושינו את פני ההיסטוריה.

יובב כץ, הפזמונאי ושדר הרדיו, שירת במלחמה כמפקד פלוגת סיור של אוגדת שריון. כשהוא שמע על שחרור הגולן, הוא מיהר לכתוב בדם לבו את השיר.

פגז אחרון התפוצץ ושתק,

עטפה הדממה את העמק.

ילדה בגדות יצאה ממקלט,

ואין בתים עוד במשק.

אמא, היה לנו בית ירוק

עם אבא ובובה ושסק.

הבית איננו, ואבא רחוק,

אמי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,

ההר שהיה כמפלצת.

עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,

אך הם מאיימים על דמשק.

מיהי אותה ילדה שעליה נכתב השיר? הכרתי אישה מקיבוץ גדות, שעבדה במועצה האזורית גולן, דפנה שלמן, שסיפרה לי שהשיר נכתב עליה. ואכן, היא הופיעה בכמה כתבות כילדה מגדות שעליה נכתב השיר. היא אמרה זאת בביטחון מלא. אלא שהיא אינה היחידה בגדות שיודעת בוודאות שהשיר נכתב עליה. לטענתו של יובב כץ, השיר כלל לא נכתב על ילדה ספציפית. אז מי צודק? כולם. זו גדולתו של השיר. הוא מבטא אמת. זו האמת של כל אם וכל ילדה מגדות שיצאה ממקלט, וכל מי שטוענת שהשיר נכתב עליה – צודקת לחלוטין. הוא אכן נכתב עליה. אכן, היא היא הילדה מגדות.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,

שם יש חיילים, אך להבא –

דגלם בצבעים של כחול ולבן,

בוכה וצוחק שם גם אבא.

יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,

עם אבא ובובה ושסק,

ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,

בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב

פוגשות בירוק ובמים.

ובלי תותחים של אויב על ההר

יוריק עוד העמק כפליים.

בבית האחרון, מדבר השיר גם על הניסיון הסורי הנואל להטות את מי הירדן, כדי לייבש את מדינת ישראל. וכעת, לאחר שהגולן שוחרר, זורם הירדן, מתפתל כשיכור, ואיש לא יסב את מימיו לאחור. רמז לפסוק מתהלים: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,

פריחה את העמק נושקת.

ואיש לא יסב את מימיו לאחור,

בתי, את בוכה או צוחקת.

זורם הירדן, בין גדות יעבור,

פריחה את העמק נושקת,

ואיש לא יסב את מימיו לאחור,

בתי, את בוכה או צוחקת.

בתי, את בוכה או צוחקת.

יובב כץ המילואימניק כתב את "בתי את בוכה או צוחקת" ושלח אותו לאיש "קול ישראל" עזריה רפופורט, שערך והגיש את התכנית "חוחים וחיוכים". המנהל המוסיקלי של התכנית, דוד קריבושי, שהשבוע מלאו לו שמונים שנה, ראה את המילים והלחין אותם. הביצוע המקורי היה של עליזה גורן ודבורה דותן, ששרו אותו בתכנית, שהוקלטה בקוניטרה, בין אותם חיילים בדגלים של כחול לבן, והם מאיימים על דמשק.

ב-2019, במלאת 70 שנה להיווסדו של קיבוץ גדות, כתב יובב בית חדש לשיר, שבוצע בחג המשק של הקיבוץ:

מים רבים כבר זרמו בירדן

גדות בת שבעים – שתו לחיים!

הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן

נושאת נכדתה על כפיים.

"אז כשהייתי אני בגילך

ההר עוד היה כמפלצת

ביתנו נחרב… העשן התאבך

בבכי הייתי פורצת.

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך

משקנו מוריק ופורח

בתינו הומים… במה עוד נתברך

הן טוב לנו פה ושמח.

חלמנו על בית כמו באגדות

ירוק ופריחה שמולכת

והוא מתגשם בה – אצלך בגדות

האם את בוכה או צוחקת?"

בתי, כן היום את צוחקת

גדות וילדה שצוחקת.

יובב כץ אהב את החיים. בשירו הנפלא "לאהוב את החיים", הוא כתב:

אפגוש עוד בירוק של השדרות

אקטוף עוד חיוכן של נערות

ארוץ עוד עם הרוח אל הים

אנדוד עם ציפורים, עוד, לאי שם

אדע עוד בכי וצחוק של ילדים

עוד שיר חדש אכתוב במסתרים

אחזה עוד בזריחות, הא אלוהיי

הן חי אני… כי חי אני… עוד חי…

בשבת האחרונה נגדע פתיל חייו. בן 88 היה במותו. יהי זכרו ברוך.