בלדה לעוזב קיבוץ (שחוזר מדי פעם)

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

מישהו הכתיר פעם את יהודה עדר כ"פורסט גאמפ של המוזיקה הישראלית", אחד כזה שהיה בכל הצמתים המרכזיים שלה – חבר ואחר כך מפקד להקת הנח"ל בשיא תהילתה בתחילת שנות השבעים; חבר להקת 'תמוז', שבסבנטיז הוציאה את האלבום שנחשב ע"י רבים לאלבום הרוק הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים ('סוף עונת התפוזים'); הגיטריסט של כמה מהאלבומים החשובים ביותר של האייטיז ('גלוי ונעלם' של יהודית רביץ, 'דודה' של דודה); והמפיק המוזיקלי, המעבד והגיטריסט של מה שאני מחשיב כאלבומו הגדול ביותר של הזמר הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים ('ירח' של שלמה ארצי). כל זה עוד לפני שדיברנו על מה שהוא רואה כהישגיו הגדולים ביותר – הקמת בית הספר למוזיקה 'רימון' בשנת 1985, והנגשת יצירתו של מאיר אריאל לקהל הרחב באמצעות הפקת הופעות שנתיות לזכרו. במחשבה נוספת, מדובר בהשוואה שטחית ובלתי מתקבלת על הדעת, שהרי פורסט גאמפ לא היה אלא עובר אורח אקראי בצמתי ההיסטוריה האמריקאית המודרנית, בעוד לעדר השפעה אמנותית רבת עוצמה על המוסיקה הישראלית בת ימינו.

הוא נולד בכפר הנשיא ב-1951, כשהקיבוץ היה רק בן שלוש. על אף שרוב האנשים בו היו אנגלוסקסים, הגיע אביו, שהיה חלק מחסידות גור, מבלגיה דווקא. אמו הגיעה לאנגליה בקינדר-טרנספורט (משלוחי הצלה של 10,000 ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה בסוף שנות ה-30), ומשם עלתה ארצה באוניית מעפילים. בכפר הנשיא נפגשו השניים והתאהבו.

אז איך זה לגדול בקיבוץ צעיר וכל כך מרוחק? "זה מה שהכרתי", עדר אומר. "תזכור שעד 1967 חיינו תחת איום הסורים ושחלק גדול מהזמן היינו במקלטים, למרות שאת עיקר האש חטפו קיבוצים אחרים, כמו גדות ותל קציר. חוץ מזה, בעצם, לא מכירים כלום. נולדתי לתוך סיטואציה של יישוב ספר. לא ידעתי משהו אחר. אני זוכר את הילדות שלי כמאוד יפה ומאושרת. בעקבות הדרך בה גדלנו נוצר חיבור מאוד חזק עם בני כיתתי ועד היום יש לי קשר מאוד קרוב איתם, למרות שחלקם מפוזרים ברחבי העולם ובישראל".

הבלדה על מקס, שלופה ופרימוסט

למרות הפשטות, הדלות אפילו, היה כל תחום התרבות בקיבוץ מפותח במיוחד – הצגות, הופעות מוזיקליות, חגים שהם פאר היצירה ושמחה גדולה באופן כללי. תחום המוזיקה היה ייחודי בכך שהיה שיגעון של איש אחד – מקס מדר, דמות מיתולוגית בקרב אנשי כפר הנשיא, ולעדר חשוב להסביר עד כמה היה מרכזי בחייו. "אני כבר בן 72 ויכול להסתכל אחורה בפרספקטיבה של לא מעט שנים, ואני רואה שבישראל, למעשה בעולם כולו, אנשים מגיעים להישגים יוצאי דופן למרות שהגיעו ממקומות מרוחקים. כמעט תמיד זה בזכות מישהו אחד, דמות אחת יוצאת דופן, שדחפה, שעודדה, שלא ויתרה ושנתנה את ההשראה להתקדם ולהצליח למרות התנאים מסביב. אצלנו האיש המיוחד הזה היה מקס".

וההתחלה, כדרכן של התחלות, הייתה צנועה. "מקס לימד אותי חלילית, כלי שמאוד אהבתי וגם הייתי טוב בו. הוא מאוד תמך בי אבל זאת הייתה רק ההתחלה, כי לאחר זמן קצר הוא הקים תזמורת מנדולינות, ואותה תזמורת קטנה וצנועה בקיבוץ המרוחק הפכה להיות להקה בעלת שם שהופיעה באירועים גדולים בכל רחבי הארץ. הצטרפתי ללהקה בגיל 10 ומיד הרגשתי חיבור גדול מאוד לנגינה, לפריטה, ליכולת לנגן כל שיר העולה על רוחי. בעיר אנשים משלמים הון עתק כדי להכניס את ילדיהם למסגרות מוזיקליות איכותיות ולי היה מזל שהמוזיקאי הגדול הזה היה בקיבוץ שלי והחליט ללוות אותי ואת שאר ילדי הלהקה בצורה כל כך קרובה ואיכותית. הוא שינה לי את החיים, פתח לי את הדלת. אדם כזה, עם כל כך הרבה ידע, לא היה חייב לעשות את כל זה, אבל היה לו חשוב להעביר את הידע שלו לדור הבא, להקים תזמורת מנדולינות, להשקיע בכל ילד וילד. אני גם מאוד מעריך את הקיבוץ, שידע לתת לו את החדר ואת הכלים שהוא הזדקק להם. הכי קל היה לבוא ולהגיד 'מה זה תורם לנו? מה זה עוזר לנו'? זה מראה על חזון של קיבוץ, מקום שבקושי התקיים אבל לא הסכים לוותר על התרבות, על האמנות ועל הרוח. אני חושב שזה נכון לגבי קיבוצים רבים, אבל במקרה שלנו זה בלט במיוחד".

עם אותה מנדולינה של ימי הילדות סגר עדר מעגל במה שהייתה בדיעבד הפריצה הגדולה שלו לתודעה הישראלית – 'שיר הרעות' של להקת הנח"ל, שכלל סולו מנדולינה בתחילתו. "זה היה ביטוי מושלם לכל מה שלמדתי בקיבוץ ולכל מה שגדלתי עליו. והחלק הכי מרגש היה כשגידי גוב אמר לי שהוא פגש את חיים גורי, שכתב את 'שיר הרעות', והוא ביקש להעביר לי מסר שהמנדולינה 'מרטיטה את ליבו'. הידיעה שהצלחתי לרגש את המשורר הגדול הזה עם שיר כל כך אייקוני, כשהמקור של הכול בקיבוץ הצנוע והמרוחק, היא מאוד משמעותית עבורי".

אדם נוסף שהשפיע עמוקות על עדר הצעיר היה שלופה, או כפי שהיה קרוי בתעודת הזהות, דוד ארנברג. "שלופה היה בשליחות באנגליה עם ההורים שלו בשנות השישים, וכשהוא חזר הוא היה פריק גמור של המוזיקה העכשווית של אותה תקופה. הוא זה שהכיר לי את בוב דילן, פול סיימון, לאונרד כהן, אריק קלפטון, רולינג סטונס, דה בנד – את כולם הוא הכניס לתוך הקיבוץ ולתוך החיים שלי ואני פשוט נפלתי. למעשה, כל הטעם המוזיקלי שלי נבנה משם".

והיה גם קולין פרימוסט, שדווקא לא קשור למוזיקה. "קולין, שגם הוא דמות מיתולוגית בכפר הנשיא, היה המדריך שלנו, והוא הכיר לי את אריך פרום וחשף אותי לפילוסופיה ואסכולות חשיבה שונות", נזכר עדר. "אני מסתכל אחורה על כל מיני דמויות שהכרתי בקיבוץ, כמו קולין, שלופה ומקס, ולמרות שמאז הכרתי כל כך הרבה אנשים חשובים ומרכזיים בתרבות הישראלית, אני עדיין חושב עליהם בהערכה ורואה בהם מנטורים, בדיוק כמו שראיתי אותם בגיל 12 או 16. זאת לא הייתה היקסמות נעורים ממדריך כריזמטי, אלא ממש הערכה אמיתית של אדם לאדם. עובדה, גם היום, 60 שנה מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי מפגין בכל שבוע עם שלופה נגד המהפכה המשטרית".

אך לא רק חברי קיבוץ השפיעו עליו עמוקות. אירוע משמעותי נוסף שהתרחש בשנות השישים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היה הגעתם של עשרות מתנדבים, שהפכו במהרה לחלק מחייהם של מתבגרי הקיבוץ. "הייתי בן 16, הם היו בני 18, מאוד התחברנו אליהם וכמו שאומרים, 'סקס, סמים ורוק'נרול', זה באמת מה שהיה. היינו בלינה משותפת, ככה שבילינו הרבה זמן ביחד וכל צד שיתף את הצד השני בכל התחומים שהוא הכיר, במיוחד בכל הקשור למוזיקה ולסמים, וזה שילוב שאז, בגיל הזה, היה פשוט קסום. גדלנו בלי פיקוח, זה עולם אחר ממה שיש כיום. כל הדברים האלה ביחד הפכו אותנו באופן מוזר וחריג לחלק מהעולם הגדול, בטח בכל הקשור למוזיקה. זה היה כל כך חריג, עד שכשהתגייסתי ללהקת הנח"ל הרגשנו כאילו אני הולך אחורה ומגיע למקום פרובינציאלי".

"שאלו מה אני יודע לעשות, עניתי שאני יודע לנגן קצת על גיטרה"

לפני הצבא הצטרף עדר לגרעין 'עודד' בבית שאן, ומשם הגיע לטירונות קרבית של בני משקים ושייטת, אך כעבור עשרה ימים חטף צהבת ופונה לרמב"ם. "מכיוון שהיה ברור שהפרופיל שלי יורד לפחות לחצי שנה וקרבי כבר לא אחזור להיות, שאלו אותי מה אני עוד יודע לעשות ועניתי שאני יודע לנגן קצת על גיטרה. אמרו לי שדני סנדרסון בדיוק מסיים את תפקידו בלהקת הנח"ל ומחפש מחליף, אז נסעתי ליפו לראות במה מדובר. הייתי בהלם, כולם שם היו חיות רעות וניגנו בטירוף עם יכולת טכנית מדהימה. דני סנדרסון, שכמובן לא ידעתי מיהו ובטח לא שהוא נולד בכפר בלום, בחן אותי ולפני הנגינה עצמה שאל אותי איזה מוזיקה אני אוהב. אמרתי לו ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. תשובתו הייתה – 'התקבלת'. סיפור אמיתי לגמרי! אמרתי לו, אבל דני, אני לא באמת יודע לנגן, אז הוא ענה לי – אל תדאג, עליי. וצריך להבין את ההקשר, כי באותם ימים להקת הנח"ל הייתה בשיא תהילתה, מבחינת החברים בה היא הייתה ממש סופר-גרופ ולהתקבל אליה היה כמו להתקבל ללד זפלין. זאת להקה שמתוכה יצאו להקות כמו 'כוורת' ו'שוקולד מנטה מסטיק'".

אחרי שהתקבל ללהקה הצבאית בילה עדר במשך שבועות וחודשים בצמוד לסנדרסון, שלימד אותו את כל מה שהוא יודע, כולל נגינה על גיטרה חשמלית. "מעולם לא ניגנתי בגיטרה חשמלית, פשוט כי בקיבוץ לא הייתה אחת כזאת. פתאום ידעתי לנגן את כל היצירות שכל כך אהבתי של קלפטון והנדריקס, ולדעתי תוך חודש למדתי מה שאחרים לומדים בחמש שנים. עד היום דני הוא חבר טוב וקרוב, היינו חברים ביחד בלהקת 'דודה' והוא חבר בוועד המנהל של 'רימון' מיום הקמתו. אם יש דמות שהשפיעה עליי וליוותה אותי ונשארה קרובה אליי, חוץ מהאנשים בקיבוץ, הרי שזה דני סנדרסון".

"מיקי יותר מעניינת ממני"

אם כבר דמויות שהשפיעו על עדר, איך אפשר שלא להזכיר את שני הקשרים ההדוקים ביותר והארוכים ביותר בחייו: עם חברו הקרוב הרי ליפשיץ, ועם רעייתו, השחקנית המוערכת מיקי קם.

ובעצם, הרבה יותר מכך – כדי לעודד את עדר להסיט לשנייה את הזרקור כלפי עצמו, צריך לגרור אותו לשם ממש בכוח, משום ש"מיקי הרבה יותר מעניינת ממני", הוא קובע, "ראיתָ את הכתבה שיצאה עליה ב'ידיעות' השבוע?", הוא מוודא.

"הריאיון הזה הוא עליך, יהודה", אני מנסה, בפעם הלא יודע כמה להחזיר אותו למסלול. הוא פולט איזה, "נכון, אתה צודק" רפה ושב מיד אל סיפור ההיכרות ביניהם. "הכרתי אותה בלהקת הנח"ל בשנת 1974, כשהייתי ותיק בלהקה וכבר ממש רציתי להשתחרר. מיקי באה אלי ואמרה לי שיש לי חורים בחולצה ושהיא רוצה לתפור לי את החורים. ככה התאהבנו. מיקי טוענת שעד היום היא תופרת לי את החורים".

והיא צודקת?

"לגמרי. בחולצה ובחיים".

תוך זמן קצר פרצה בין השניים אהבה מטורפת שנמשכת מאז ועד היום (כבר 49 שנים!), ושהמרכיב המפליא בה ביותר הוא מן הסתם היציבות המרשימה בְּתעשייה שהיא, כידוע, עמוסת פיתויים ובלתי יציבה בעליל. "ישבנו יום אחד במטבח", עדר שולף מזיכרונו אפיזודה אקראית שבעומקה מסתתר ההסבר הפשוט לקסם הבלתי מוסבר הזה; "היא ראתה שאני בוהה בקיר ושאלה אותי – על מה אתה חושב? אמרתי לה, אני מקים בית ספר, והיא פשוט אמרה, בסדר. היא לא התחילה לזיין לי את המוח, היא לא שאלה אותי למה אני מתכוון, מי יממן את זה. היא לא שאלה כלום, פשוט נתנה לי לזרום עם החלום שלי".

היא סמכה עליך.

"כן. זה היה בשנת 84', הייתי רק בן 33, והיא נתנה לי את החבל הזה לחלום בגדול. זה הסוד של היחסים שלנו – אנחנו משחררים אחד את השני ונותנים אחד לשני להגשים חלומות".

ויש גם את הרי, אותו הוא הכיר קצת קודם לכן, כשזה היה מתנדב שבא לכפר הנשיא ב-1971. ליפשיץ החליט להישאר בארץ, ומאז ועד היום הוא חברו הקרוב ביותר. "הוא ייסד את 'רימון' יחד איתי והוא משמש מאז ומתמיד כמבוגר האחראי בכל נושאי הכספים של 'רימון' וכאיש חזון אקדמי שרואה למרחק. אם זה לא מספיק, הוא התחתן עם אחותי בחתונה משותפת עם מיקי ואיתי בכפר הנשיא בשנת 1976. יום אחרי זה נסענו ארבעתנו לירח דבש בן יום בראש הנקרה ובאותו לילה חזרנו, מיקי ואני, להופעות שלנו בתל אביב. אחותי והוא נשואים באושר עד היום, עם שלוש בנות ונכדים. הוא באמת טיפוס יוצא דופן, איש עסקים מצד אחד, אבל גם איש יצירה נהדר מצד שני, והוא היה האוזן הסודית שלי לאורך כל השנים".

כשמאיר אריאל היה מזכיר קיבוץ

כמה מהחיבורים המוזיקליים החזקים ביותר שיצר עדר במהלך הקריירה שלו היו עם מוזיקאים שגדלו גם הם בקיבוץ, והוא חושב שזהו לא עניין מקרי. "ברור שיש קשר וזה בא לידי ביטוי במיוחד עם שלום ועם מאיר, ששניהם הגיעו כידוע מאותו קיבוץ, משמרות. כשחגגתי יום הולדת 70, מיקי אשתי הכינה לי סרט בהפתעה עם כל מיני אנשים שברכו אותי. אחד מהם היה שלום, והוא אמר שם במפורש שחלק מהחיבור בינינו קשור למקום ממנו כל אחד הגיע, המקום המשותף של הקיבוץ. כשעבדתי עם מאיר אריאל על האלבום '…וגלוי עיניים' בשנת 1983 הוא היה מזכיר הקיבוץ. בכל פעם שהייתי מתקשר אליו למזכירות הוא היה מרים את הטלפון ואומר – חבר'ה, יהודה עדר מתקשר, נא להיות בשקט! כמובן שהוא ישב בחדר ריק. זאת הייתה הבדיחה הקבועה שלנו", הוא פורץ בצחוק.

בסיבוב ההופעות 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' שיזם עדר עם אריאל ב-1987, תוכננה הופעה במגרש הביתי של אריאל, בקיבוץ משמרות, אלא שמאיר איבד את הקול. "הוא אמנם עזב את הקיבוץ זמן קצר לפני כן, אבל לא יעזור כלום, בן קיבוץ שחוזר הביתה רוצה להוכיח את עצמו. גם כשאני מופיע בכפר הנשיא אני מרגיש ככה, זה כמו רצון להוכיח את עצמך לאבא ואמא. גדלנו במקום שבו הקיבוץ החליף במידה רבה את המשפחה, וזה דבר שיש לו הרבה יתרונות וגם הרבה חסרונות, אבל זה לא דבר שאתה יכול להתעלם ממנו וזה לא דבר שעוזב אותך".

וכך, עד היום הקיבוץ תופס מקום מרכזי בחייו של עדר, ומסמל עבורו בית, חום, משפחה ואהבה. "האופן שבו הקיבוץ דאג לטפל בהוריי בשנותיהם האחרונות היה פשוט מדהים. אין דברים כאלה בעולם מבחינת האהבה והטיפול והטיפוח והקשר. היו דואגים להביא את ילדי הגן להיפגש עם הקשישים וזה היה פשוט מרומם לב ונפש. תמר וולפין, שמבחינתי היא אושיית-על בגליל העליון, הייתה באה כל שישי לבית האבות שבו אמא שלי הייתה, שרה שירי שבת, עוברת מאחד לאחד ונותנת ברכה שבועית, זה היה פשוט מקסים. אגב, הנכד שלה, שקד, לומד אצלי ב'רימון'".

מלא הפתעות כרימון

אם בעשורים הראשונים מאז קום המדינה שימשו הלהקות הצבאיות כפס הייצור של כוכבי הזמר הישראלי, הרי שמאז תפס מזמן את מקומן בית הספר למוזיקה 'רימון'. בתחילת שנות האלפיים כבר היה מדובר בשלטון טוטאליטרי כמעט, עם כוכבי ענק כמירי מסיקה, קרן פלס, אריק ברמן ואיה כורם, שאף כונו 'כנופיית רימון', ואם נדמה שבשנים האחרונות שרשרת האספקה קצת תקועה, זוהי תפיסה מוטעית: רבים מכוכבי זמננו הגדולים ביותר, הן מהמיינסטרים, כקותימן, נונו, עילי בוטנר, בניה ברבי, נטע ברזילי ויסמין מועלם, והן מהפרינג', כאיה זהבי פייגלין, הילה רוח וגל דה פז, למדו גם הם ב'רימון'.

עדר גאה מאוד, כמובן, בבוגרים שהתפרסמו, אך חשוב לו להדגיש כי 'רימון' מהווה קרש קפיצה לא רק ליוצרים שבקדמת הבמה. "מי הפיק את האלבום של יסמין מועלם?", הוא שואל ומיד משיב – "ישי סוויסה, תלמיד שלנו בהפקה מוזיקלית, שהפיק אלבומים נוספים עבור ראפרים גדולים. מי הפיק את השיר החדש של אלון עדר עם אריאל זילבר? מתן אגוזי, תלמיד שלנו. המון תלמידים שלנו גם משתלבים בתעשייה כנגנים, כמעבדים, כמפיקים. ויש לנו את אוהד חיטמן שכותב מוזיקה לתיאטרון, או תומר כץ שכותב מוזיקה לתוכניות טלוויזיה כמו 'המפקדת', או קרן פלס שכתבה את המחזמר הקברטי 'אחד באפריל', או הפסנתרן תום אורן שזכה בפרס החשוב ביותר בעולם לפסנתרני ג'אז, הרשימה נמשכת ונמשכת". המפתח לשמירה על רמת לימודים כה גבוהה במשך עשרות שנים הוא, לדעת עדר, החתירה למצוינות והתחושה הקהילתית. כמובן שגם המקום עצמו – שנראה כמו קיבוץ קטן – תורם לאווירה וליצירתיות. "כשאני והחברים שלי הקמנו את בית הספר, היה לנו ברור שמעורבות בקהילה ותרומה לקהילה יהיו חלק אינטגרלי מרוח בית הספר. המטרה ממש לא הייתה ליצור סופרסטארים. מבחינתי, אם בוגר שלנו הפך להיות מורה למוזיקה והלך לשכונה שבה הוא גדל בירוחם או בכפר יונה והשפיע על כמה ילדים שלמדו אצלו, זה לא פחות חשוב מכל הצלחה של כל פרונטמן אחר. צריך להבין שלא כל אחד מגיע לקריירה מוזיקלית כמו שלמה ארצי או בניה ברבי, אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להשפיע מאוד בקהילה שלהם. כמו שמקס מדר השפיע על הקריירה שלי בכפר הנשיא, אותם בוגרי ‘רימון’ יכולים להשפיע בקהילות שלהם".

אך התרומה לקהילה מתממשת לא רק עם צאת התלמידים לעולם, כי אם גם לאורך כל שנות לימודיהם ב'רימון'. "תרומה לקהילה הייתה תמיד חלק מה-DNA של 'רימון'", אומר עדר, "אבל בשנים האחרונות העניין התחזק, ובית הספר יצר תפקיד של 'מנהלת קהילה' אותו ממלאת הזמרת והיוצרת תהל קליין. מי שדוחף ברצינות לכיוון הזה הוא מנכ"ל 'רימון' בעשור האחרון, משה סיני, ו'רימון' פעיל היום בחמישים מסגרות שונות: בתי חולים, בתי אבות, מוסדות של מתמודדי נפש ועוד. זה פשוט דבר ענק, יש לנו בערך 150 תלמידים שיוצאים מדי שבוע לתרום למפעל הזה, ומבחינתי זה ללא ספק מגיע מהמקום שגדלתי בו. הקטע של לתרום לקהילה ולא רק לעצמך זה סוג של ערכים, של מבט על העולם, של שוויון הזדמנויות לכולם. מבחינתי זו תפיסה מובנת מאליה – אתה מוכשר? זכית להיות מצוין? יופי, תן קצת מזה לקהילה".

אך עדר אינו אחד שרק נותן, אלא גם מקבל: לאחרונה קיבל פרס מיוחד מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומה לזמר העברי ולתרבות הישראלית. "זה פרס מפעל חיים שניתן מטעם הדירקטוריון של אקו"ם ובעצם אומר – ניגנת, הפקת, עיבדת, שרת, הקמת בית ספר למוזיקה, אז על כל הדברים האלה, על התרומה שלך לתרבות הישראלית ועל החלק שלקחת בחינוך המוזיקלי של דורות של מוזיקאים, על זה אנחנו מעניקים לך את הפרס. זה מאוד דיבר אליי, בתוך עמי אני יושב וזה פרס של התעשייה, של המוזיקאים. זה היה מאוד מרגש".

הנר שלך מאיר עדיין בוער

אז אחרי מעל 50 שנות קריירה ועשרות שיתופי פעולה מוצלחים, עם מי היה לעדר הכי כיף לעבוד? "מאיר אריאל ושלמה ארצי", הוא משיב ללא דיחוי. "עם מאיר זה היה ממש כמו שני חבר'ה מהקיבוץ שמשתפים פעולה. אני מאוד אוהב את האלבום שעשיתי ביחד איתו, '…וגלוי עיניים', עם שירים כמו 'שדות גולדברג' (הידוע גם כ'ילדתי שלי' – א.ג.), 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ', או 'שיר תת-מודע זמני', שהוא גאוני בעיניי. וכמובן כל הופעות המילואים שעשינו ביחד ו'מסע הבחירות של מאיר אריאל'. עם הזמן גם המשפחות התקרבו וזה ממש היה מסע לחיים".

עם ארצי הוא עבד על לא פחות מארבעה אלבומים – 'ירח', 'אהבתיהם', 'צימאון', 'שפויים'. "עבודה על אלבום היא מסע ארוך וחשוף, ועם שלמה מאוד נהניתי מהמסע. מדובר בעבודה אינטנסיבית וצמודה, אתה נחשף למחשבות של האדם, לפחדים שלו, למה שמניע אותו, וכמובן מתמודד עם ההצלחה או אי ההצלחה של מה שיצרתם ביחד".

היצירה האהובה עליו ביותר מהרפרטואר המגוון והמרשים שלו משמחת אותי במיוחד: "להקת 'תמוז' היא פסגת ההישג האמנותי שלי, ומתוך האלבום היחיד שהוצאנו, השיר 'מה שיותר עמוק יותר כחול' הוא פסגת האלבום", עדר קובע תוך שאני מהנהן בהתלהבות. אבל הפרט המפתיע ביותר, בלי שום ספק, הוא הסיפור מאחורי 'לא יכול לישון עכשיו', אולי השיר הכי "קטן" ואינטימי באלבום הנפלא הזה, שהייתי משוכנע שהוא כולו שלום חנוך. "בגלל שהשיר מורכב רק משירה של שלום חנוך ומגיטרה אקוסטית, רבים חושבים ששלום הוא זה שמנגן, אבל זה אני", מגלה לי עדר. "אפילו הבת שלו אמרה לי שהופתעה לדעת שזה אני מנגן ולא הוא. האמת היא שהוא ניסה לנגן את זה באולפן עד שלוש בבוקר, אבל לא ממש הצליח. ואז המפיק לואי להב שם שני כסאות אחד מול השני עם מיקרופון באמצע, הושיב אותנו צמודים ואמר, נגנו. ומה ששומעים באלבום זה מה שיצא מהסשן הזה. אני זוכר אותו שר ואני עוקב אחרי המילים עם הגיטרה, וזה רק מראה כמה החיבור בין אמנים, בין נשמות, יכול להיות חזק".

אתה מוצף מכל הכיוונים במוזיקה כבר שנים. איזה מוזיקה אתה שומע היום להנאתך?

"מוסיקה זו לא הנאה. זה החיים עצמם. אבל תמיד אוהב את אריק אינשטיין, אלון עדר, פול סימון, בוב דילן, מיילס דייויס, דה באנד, שופן, מוצרט, סטיבי וונדר, רנדי ניומן, ביטלס, תמוז. בגדול, מקשיב למה שהקשבתי בגיל 16-25, אבל הכי מעודכן בגלל התלמידים שלי מרימון שתמיד מאירים את אוזני להכי חדיש שיש".

"הקיבוץ מעולם לא עזב אותי"

והקיבוץ? עדר אומר כי הוא ואשתו וילדיו עדיין אוהבים אותו ומחוברים אליו מאוד. גם עבור רבים מהקיבוץ, כך נראה, עדר מעולם לא עזב. "הנה, רק עכשיו הופעתי עם מיקי בחג הקיבוץ ביולי", הוא מספר. "לפני כמה שנים הייתה בעיה עם הבריכה והיו צריכים לגייס כסף, אז פנו אליי וכמובן שהסכמתי לבוא עם מיקי ועם בניי, אלון ונדב. הופענו בפני 600 איש והכסף מקניית הכרטיסים אפשר את פתיחת הבריכה בצורה מסודרת. אני אוהב לומר שאף פעם לא הודעתי בצורה רשמית שעזבתי את הקיבוץ ואין ספק שהקיבוץ מעולם לא עזב אותי. בכל הזדמנות הם קוראים לי וזה עושה אותי מאושר".אבל הקשר עם הקיבוץ עוד עמוק בהרבה. עדר יודע לשייך חלקים גדולים מהנגינה שלו לימיו שם כילד וכנער. "הרי מה זאת הפריטה בהתחלה של 'ירח' אם לא הטייק שלי על 'בלאק בירד' של הביטלס או על השירים של פול סיימון ששלופה הכיר לי בקיבוץ?".

בשונה מיוצאי קיבוץ רבים אחרים שמתכחשים לעברם, מצניעים אותו, לפעמים אף מתביישים בו, עדר גאה במקום ממנו בא ומרגיש כי זהו איכשהו עדיין ביתו. "ההורים שלי הם ממייסדי הקיבוץ, הם חיו בו עד סוף חייהם וכיום הם קבורים בו בבית הקברות, שלדעתי הוא המקום הכי יפה בקיבוץ", הוא אומר. "בקיבוץ מדברים על 'שוויון ערך האדם', ביטוי שמעטים מכירים כיום, אבל אנחנו גדלנו עליו. השקפת עולם שהיא אולי לא כל כך כלכלית אבל מאוד ערכית. אותנו לימדו שמה שחשוב בחיים זה אנשים, הרוח שלהם, התרבות שלהם והקשר ביניהם. ואם רואים מישהו נזקק, צריך לעזור לו. זאת ראייה מאוד הוליסטית של מה חשוב בחיים. זה דבר שהקיבוץ נתן לי וזה משהו שיישמתי אח"כ בעשייה שלי, גם בלהקות שהייתי בהן, גם בהופעות".

כשסבא דופק סולואים עם דיסטורשן

ולאן עוד אפשר לשאוף אחרי גיל 70 ועשורים רבים ופוריים של עשייה? באופן לא מפתיע לעדר חשוב, לפני הכול, לסיים את הקלטות אלבום הסולו השלישי שלו, שנעשה בשיתוף פעולה עם הרי ליפשיץ ועם אלון, בנו. "לאחרונה פניתי למשה לוי האגדי וביקשתי ממנו להפיק את האלבום. אני מקווה שנסיים את העבודה בהקדם ונוכל לצאת להופעות". דבר נוסף הוא רצונו להמשיך ללמד ב'רימון', לראות את בית הספר מתפתח ומשגשג, להשפיע על הסצנה המוזיקלית ולהוסיף להיות חלק ממנה, ולהמשיך, כמובן, לנגן סולואים. בזמן הריאיון שלנו הוא גם עסוק במיוחד בהפקת הגאלה השנתית של 'רימון', אותו מוביל השנה דיוויד ברוזה עם שירי 'האישה שאיתי', ובכל זאת הוא מצליח להקדיש זמן וסבלנות להפרעות בלתי צפויות בלו"ז, כמוני.

אבל כל זה רק קריירה, את הדברים החשובים באמת הוא משאיר לסוף: "כמובן שאני רוצה לשמור על בריאות טובה, על זוגיות מדהימה ועל חיי משפחה מאושרים וכל הדבר הזה. זה מאוד חשוב לי. אתה יודע, אחרי שמאיר אריאל נפטר עשינו איחוד של 'תמוז', והילדים שלי ראו אותי נותן בראש על הבמה וזה היה אושר גדול. כיום, הנכדים שלי באים להופעות ורואים אותי מנגן ושר. ומבחינתי, העובדה שהנכדים שלי רואים את סבא שלהם משתולל על הבמה, דופק סולואים עם דיסטורשן, זה משהו לא יאומן".