בין סאסא לפלרמו

אחר יותר מ-400 ימי מלחמה, כשישראל פצועה, מדממת, מפולגת ונלחמת בעוז כדי לשמור על רוחה ולהמשיך לשרוד, הגענו לפלרמו, סיציליה. "שמענו אותך ברדיו האיטלקי מדברת על שלום ותקווה בזמן שהאזעקות פעלו והטילים של חיזבאללה מלבנון קרעו את השמיים מעל ביתך על הגבול. מיד חשבנו שאת חייבת להיות אחת מזוכות הפרס לזכרו של האב פינו פוליסי, הכומר שנאבק באומץ ובמסירות נגד המאפיה, למען נערים בסיכון וכדי להעניק כבוד, אהבה ועתיד לתושבי שכונתו, ברנקצ'יו שבפלרמו. יהיה לנו לכבוד אם תקבלי את הזמנתנו".

המחשבה הראשונה שלי הייתה: מי אני שאלך אל פרעה? ומיד, בשמחה ובהכרת תודה עמוקה אמרתי – כן, כמובן. אני זו שחייבת להודות לכם על האמון ועל האומץ שלכם ללכת נגד הזרם ברגע הקשה הזה של בדידות עבור ישראל ארצי.

זה היה היום הראשון להפסקת האש, והרגשנו איך התקווה מפלחת את דרכה וחודרת ללבבות, מלטפת את הכתפיים הכפופות מכאב ומעומס של מלחמה שאין לה סוף. כך היא ישראל, נאחזת בכל קרן אור קטנה ומתחילה מחדש את מאבקה לשיקום, למילוי עצמה באנרגיה. וזו הייתה דרכנו בפלרמו התוססת, שבה ריח הפיסטוק התערבב עם מראות הריקודים הססגוניים ברחובות – ריקודים של מחאה נגד אלימות כלפי נשים. אנשים אצילי נפש נאבקים למען סיציליה בריאה ונקייה מפשע, למען  אנשים קשי יום בשולי החברה, כדי להציל אותם מעוני, מסמים, מעוול ומייאוש.

אל המסע הזה יצאתי עם כאבים בכל הגוף, מלווה על ידי יהודה, המלאך השומר שלי, עם פחד עמוק מפני הפתעות לא נעימות מצד מי שמוזן מחדשות התקשורת, מהאנטישמיות המשתוללת, הקשה, שאינה מאפשרת לנשום, ועם לב כבד על חיילינו שנופלים מדי יום בעזה ובדרום לבנון, על החטופים שעומדים להתמודד עם חורף נוסף בתנאים קשים, ועל הקיבוץ שלנו המפונה.

אנשי הכנסייה ההרוסה של שכונת בורגו נואובו, בראשותו של האב אנטוניו גאראו, באו לקבל אותנו בשדה התעופה של פלרמו ומהרגע הראשון הרעיפו עלינו מבול של חיבה ואמפתיה עמוקה כלפי סיפורי הכאב שלנו על ה-7 באוקטובר – על הנשים שנאנסו, הילדים שהיו עדים לרצח הוריהם, על המשפחות שנשרפו כליל.

ג'מה, מנהלת ועד הפרס, שכשמה כן היא – יהלום אמיתי, שמאיר בכל מקום שהיא עוברת בו –  כתבה לי במשך חודשים כדי להכין אותי לטקס. היינו שבעה: האב אלכס זנוטלי, כומר קומבוניאני (זרם על שם קומבוני הקדוש, הגמון איטלקי ששירת במסגרת שליחות באפריקה); ג'ינו צ'קטין, שהפך את הכאב על האובדן הטרגי של בתו ג'וליה שנרצחה על ידי ארוסה, לדוגמה מאירה של אהבה; אנדראה רינאלדו, מדען בעל שם עולמי וזוכה פרס נובל למחקר על מים; פרנצ'סקו זאווטרי, שהפך את הכאב על אובדן בנו ג'וליו למחויבות ממשית נגד התמכרויות; זנאידה בואבנטורה, שהקימה את 'בית כל האנשים' ויצרה מקום של קבלה ושילוב עבור אימהות עובדות וילדיהן; ואני, שליחה של שלום ותקווה בעת מלחמה.

"הנוכחות של אישים מכל העולם שחיים את חייהם ומעידים על כבוד האדם", אמר האב גאראו בטקס, "היא הכוח שלנו להאמין שהדברים יכולים להשתנות, כפי שאמר האב פינו פוליסי. אני שמח להודיע", הוא הוסיף, "שב-29 בנובמבר, באולם של הכנסייה שלנו בבורגו נואובו, יתקיים לראשונה כנס המוקדש לפריפריות. גיבורי האירוע יהיו ילדי השכונה – הם ידברו על הקשיים שלהם ועל החלומות שלהם, וחלק מהצעירים שלנו יקבלו את המלגה 'לחיות את החלום', שתאפשר להם להמשיך בלימודיהם."

במהלך השבוע חווינו רגעי חסד אינסופיים, כבוד עמוק להיותנו יהודים, ישראלים ו'אחים בכורים', כפי שכינה את העם היהודי האפיפיור יוחנן פאולוס השני שביקר בבית הכנסת הגדול ברומא ב-1986. קיבלנו גילויי חיבה בבית הספר התיכון מאמיאני, שם סיפרנו על חיינו על הגבול והעברנו סדנה לחינוך לדיאלוג באמצעות אמנויות הבמה ל-120 תלמידים. "אתם העדות החיה למה שקורה באמת במזרח התיכון", אמר ג'ובאני, מורה להיסטוריה ולפילוסופיה בבית הספר. "אתם חייבים לספר לכולם את האמת שמאחורי התמונות שמציגים בטלוויזיה!". אחד מהקרביניירים (שוטרים) שליווה אותנו ושמר עלינו לאורך כל הדרך שיתף אותנו בתסכולו על כך שבמהלך ההפגנות האלימות הפרו-פלסטיניות הם מנסים לעצור את מי שמנסה להחליף את דגל איטליה בדגל פלסטין, וכשהם מתמודדים עם הכאוס, הם הופכים בעצמם לשעירים לעזאזל ומטרה לפגיעה.

אסיים עם אחד הרגעים המרגשים ביותר מהמסע הזה. הקטע נכתב על ידי ג'רמנה פורקאסי, שהשתתפה באחת הסדנאות שהעברנו בימים האחרונים בפלרמו: "היום השתתפנו בשיעור של אנג'ליקה. היא פתחה בסיפור קצר על הקיבוץ שלה, על המפונים, על הטילים. בשלב מסוים, בחור צעיר לקח את רשות הדיבור, הציג את עצמו ואמר: 'אני לבנוני מביירות'. כולם עצרו את נשימתם, מקווים שלא תפרוץ תקרית. אבל אנג'ליקה פרצה בשמחה אמיתית וכנה, מלאת התרגשות ואמרה: 'אתה לא מתאר לך כמה אני שמחה ומתרגשת! הקיבוץ שלי נמצא ממש מול הגבול של לבנון, מביתי אני רואה את בינת ג'בל ומארון אל ראס'. הבחור בקושי עצר את הדמעות וסיפר בכאב רב על הפחד והסבל ש'הם' ממשיכים לגרום ללבנונים: 'אנחנו מפחדים, אנחנו לא יכולים לומר דבר, קוראים לנו ציונים, בוגדים, מאיימים עלינו. אנחנו עייפים, לא יכולים יותר, אנחנו אנשים טובים, לא רוצים לגרום לרע לאף אחד, אבל הם, הם החזירו אותנו 40 שנה אחורה.' ואז שאלה אותו אנג'ליקה: 'כשאתה אומר הם – למי אתה מתכוון? לחיזבאללה? כן', הוא ענה, 'חיזבאללה', ושוב עצר את הדמעות, עם קול שבור וגרון חנוק. גם רבים מהנוכחים מחו דמעות שזלגו ללא שליטה. ליבו של אותו הבחור יצא אל ישראל".

וברוח הזו, עם התמונות האלו בעיניים, בנשמה ובלב, אנו חוזרים הביתה. ממש הביתה, ולאחר יותר משנה אנו חוזרים לישון בחדר השינה היפה שלנו אשר חלונו משקיף להר החרמון. כעת, כל שנותר לנו הוא לחכות באמונה 60 ימים כדי לראות את הקיבוץ מתמלא בילדים, ואת החיבוקים של האימהות והמשפחות מכל רחבי ישראל שמקבלות את בניהן ובנותיהן החוזרים מגיהינום המנהרות.

קיבלנו שיעור חשוב: הסבל שורר בהרבה מקומות בעולם. האדם נולד לאור ולמען האור נילחם עד הסוף!