בין הצלצולים לאזעקות ובין הבומים למחברות

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

"מה הבעיה לעשות שלום בין כל המדינות?"

יובל איילון (כפר הנשיא) ואיילת משלי (איילת השחר), עלו לכיתה ד' בבית הספר 'מבוא הגליל' ויש להן הרבה מה להגיד על המלחמה, כולל כמה עצות לא רעות בכלל למנהיגים שמנהלים אותה.

איך אתן מרגישות במלחמה?

איילת: "רגע, לי קוראים איילת ולה קוראים יובל, ואנחנו מהמזרח התיכון".

יובל: "אנחנו מאוד מודאגות מהמלחמה, מה שהכי נורא שהאחים שלי חייבים לישון איתי בחדר כי החדר שלי הוא הממ"ד".

איילת: "גם אני עברתי לישון בממ"ד, ויש שם טלוויזיה".

יובל: "ירדן כל הזמן בועטת בי ועדי שקטה דווקא אבל מדברת מתוך שינה, ובסוף אני מציקה לאימא במיטה שלה ואז היא עוברת לממ"ד, וככה אנחנו מסתובבים כל הלילה בכל החדרים".

איילת: "וזה מאוד מפחיד במלחמה עכשיו, שכל רגע יכולה להיות אזעקה, אני לא רוצה שאף אחד ימות ושאף אחד לא ייהרג ממשהו, מה הבעיה לעשות שלום בין כל המדינות?"

יובל: "עובדה שהמשפחה שלי כן מתה".

(ב־14 בינואר פגעו שני טילי נ"ט בבית משפחת איילון בכפר יובל. מירה איילון ז"ל, סבתה של יובל, והדוד ברק איילון ז"ל, נהרגו, הכלב שוקי נפגע מרסיסים ולא שרד את הפציעה, סבא אליהו והכלב גוצ'י ניצלו. ט.מ.).

"ואיך שאומר השיר, 'יאללה יה נסראללה נדפוק אותך אינשאללה, עם כל החיזבאללה!'" (שרות יחד בקולי קולות).

יובל: "אני חושבת שיהיה שלום בין כל המדינות פשוט, זה הכי טוב נראה לי".

איילת: "למרות שאנחנו שונאים את יחיא סינוואר ואת חסן נסראללה, עדיין אני לא רוצה שהם ימותו, אני פשוט רוצה שילמדו את הלקח, שלא תהיה מלחמה ושלא צריך להתנהג לא יפה, הם מתנהגים לאותו המין שלהם לא יפה!"

יובל: "נכון, ובגלל שפתחתם איתנו במלחמה, עכשיו אין לכם בתים".

'לחמאס הקטן עוד מעט אין עזה…' (שרות למנגינה של יהונתן הקטן).

תספרו לי איך אתן מרגישות לקראת שנת הלימודים החדשה?

יובל: "מה שהכי הולך להיות כיף שגם ככה עוד מעט אימא שלי מוציאה את התינוק מהבטן ואני לא אצטרך לסבול בית ספר, כי אז אם יהיה אזעקות ודברים כאלה בבית ספר, אני אפספס את זה כי אני אהיה בבית".

וכל פעם שתרצי להישאר אז אימא תרשה לך?

יובל: "היא תרצה שאני אלך לבית ספר, אבל לא יהיה לה אכפת גם עם זה שאני אישאר".

איילת: "אימא שלי רק מתעקשת שאני לא אלך לבית ספר בימים שיש מלחמה ואני רק מתעקשת כן ללכת, ובימים לא מלחמתיים אז אני מתעקשת לא ללכת והיא מתעקשת כן ללכת".

מה זה ימים לא מלחמתיים, אנחנו זוכרים ימים כאלה?

יובל: "בהפסקת אש, היה כיף".

איילת: "אבל זה גם טוב המלחמה כי אז יש הרבה ממתקים בממ"ד".

יובל: "נכון, כל הממ"ד שלי מפוצץ חטיפים".

איילת: "ואת אוכלת אותם בטח מתוך שינה?"

יובל" "אה… כן".

איילת: "טוב, אני רוצה לאכול משהו מתוק".

'יאללה יה נסראללה, נתקוף אותך אינשאללה…' (שרות).

ואיך אתן חושבות שהילדים בתל אביב מרגישים לקראת שנת הלימודים?

איילת: "נראה לי שבתל אביב בתחילת המלחמה הם עדיין פחדו כי היו שם יותר אזעקות, אבל עכשיו שהייתי שם בחופשה ראיתי כאילו לא מזיז להם כלום".

'יאללה יה נסראללה, נדפוק אותך אינשאללה, עם כל החיזבאללה!' (שרות ביחד).

יש משהו שונה שאתן שמות בתיק בגלל המלחמה?

יובל: "אימא שלי תשים לי מצלמת אבטחה קטנה על הטלפון ושמתי גם את אפליקציית פיקוד העורף שאם זה קרוב אליי זה מתריע".

מותר טלפון בבית הספר?

יובל: "לא, אבל אין מה לעשות, אימא שלי רוצה שאני אהיה מוגנה".

איילת: "חשבתי על זה שיובל צודקת, אני מרגישה יותר מוגנת עם טלפון, אימא אפשר?"

יובל, איך יהיה בהסעות מכפר הנשיא וחזרה לדעתך?

יובל: "אימא שלי חושבת שהיא תסיע אותי כי היא לא רוצה שאני אהיה באוטובוס באזעקות".

ואם תיסעי בהסעה ותהיה אזעקה, מה תעשי?

יובל: "אני אוציא טלפון אפילו אם המדריך או המדריכה לא ירשו לי ואתקשר מהר לאימא, בזמן הזה אני אלך לניר הנהג שלנו ואשאל אותו מה עושים".

יש ילדים שעזבו בגלל המצב?

איילת: "יש לי חברה משניר שהיא חזרה לשניר".

יובל: "ליה עזבה את הארץ לאמריקה".

איילת: "באמת?"

יובל: "אבל רק לחודש".

'בחצות הלילה בצאת הכוכבים סינוואר ונסראללה מתחתנים ויהיו להם מלא ילדים עם חורים בתחתונים'; 'סינוואר ונסראללה לנצח, שתי נשיקות במצח, שתי נשיקות בתחתונים והם מתחתנים!' (מחרוזת שירים).

ומה אתן חושבות על הילדים המפונים?

ביחד: "מסכנים".

יובל: "איזה מזל, אנחנו אולי בונים בית מלון בקיבוץ לכל המפונים".

איילת: "לנו כבר יש מלון בקיבוץ לכל המפונים".

מה אתן חושבות שהכי קשה לילדים המפונים?

יובל: "שהם לא בבית שלהם וגם שהכלבים שלהם יכולים למות, כלבים עכשיו בסכנת הכחדה כי אם זה כלב ענק, אתה לא יכול לשים אותו באוטו קטן. אבל המפונים מביאים אוכל שווה מהבית מלון".

איילת: "וגם מלא סוגי קורנפלקס מהמלון, נראה לי שיותר מרשים להם בגלל שהם גם ככה מסכנים, אז פעם אחת ראיתי מישהי שהביאה קינדר בוואנו, והיא הביאה לי פס אחד".

יש משהו שהייתן רוצות לבקש לקראת שנת הלימודים החדשה?

איילת: "כן, שנסראללה וסינוואר יפסיקו לשגר".

יובל: "ושיהיו עוד הפסקות אש, מלא אבל".

איילת: "גם הפסקות בית ספר וגם הפסקות אש".

הייתן רוצות למסור משהו לנסראללה אם הוא קורא את הכתבה?

יובל: "כן, אני רוצה, שימות! תמות, נסראללה, תמות!"

איילת: "אני רוצה להעביר מסר באמת חשוב: נסראללה, תקשיב, אנחנו באמת לא אוהבים אותך, פשוט תפסיק להציק לנו, כל הבומים שלך מרעידים חלונות".

יובל: "הלוואי שיעשו לו פיפי במיטה".

'נסראללה בורח לו, נסראללה בורח לו הפיפי במיטה!' (שרות).

איילת: "אתה מפחד מאיתנו, אנחנו עם חזק!"

'עם ישראל חי!' (שוב שרות).

יובל: "אה, ועזה לא חיה!"

איילת: "מה זה עזה בכלל? קראתי במילון זה מדינה קופה גרועה, זה בכלל לא מדינה".

יובל: "נכון, זה עיר, עיר שנתנו לה מרחב בישראל".

'סינוואר מרטיב במיטה! סינוואר מרטיב במיטהההה.' (ושוב שרות).

יש שאלה שהייתי צריכה לשאול אתכן ולא שאלתי?

איילת: "כן, מי ינצח במלחמה?"

טואובב, אז יש לי שאלה, מי ינצח במלחמה?

ביחד: "ישראל!"

משהו לסיכום?

איילת: "אני רוצה להגיד לכל הילדים שפשוט תחשבו שלא קרה כלום, כי מי רואה אותם ממטר, אנחנו בטוח ננצח, אז תתעלמו מזה וזהו".

יובל: "ושלא לדאוג, כי גם ככה אנחנו יודעים את הסוף של המלחמה, ישראל מנצחת וזהו".

▪

"ראינו את כל היירוטים, זה היה כיף!"

אחרי שהפסקנו לדאוג, קיבלנו טעימה מהרפרטואר החדש של שירי המלחמה וזכינו בהצצה מעודדת אל עבר העתיד, יצאנו לבדוק מה המצב עם תלמידי הכיתות הנמוכות יותר. מאור קוכמן שעלה ל־ב' ונטע רווח שעלתה ל־ג' (איילת השחר) למדו בשנה שחלפה בקיבוצים בשל היעדר מיגון מספיק ב'מבוא הגליל', והשנה חזרו לבית הספר ששודרג בתוספות מיגון חדשות.

איך אתם מרגישים במלחמה?

נטע: "רגיל, הכול בסדר".

איך עברה עליכם השנה שחלפה בבית הספר?

(מאור קצת מתבייש ואבא רן נחלץ לעזרתו).

"הייתה שנה מורכבת. מאור עלה לכיתה א' ב'מבוא הגליל', המשיך לבית ספר 'נוף אדום' ביטבתה, חזר ללמוד במלון באיילת השחר, ועכשיו אנחנו מאוד מתרגשים לחזור ל'מבוא הגליל' ולפגוש את המורה שמאור לא ראה מספטמבר".

בשנה שעברה למדתם במלון, איפה עדיף ללמוד בבית הספר או במלון?

נטע: "בבית ספר, במלון לא כיף, אין שם מגלשות, וגם אין את כל הוו'ניקים".

מאור: "בנוף אדום, כי יש שם חוג אופניים ופאמפטרק".

אתם מפחדים מהאזעקות?

מאור: "בבית ספר לא כי יש ממ"ד, ואני אוהב לישון אצל סבא וסבתא כי גם להם יש ממ"ד".

נטע: "בכלל לא, עושים כל הזמן אותו דבר, רק יש יותר אזעקות".

באיזה מקומות הכי מעניינים היו לכם אזעקות?

נטע: "בבריכה, ובמיגונית במגרש שראינו את כל היירוטים, זה היה כיף!"

איזה שיר הייתם רוצים לבחור לצלצולים?

מאור: "עם ישראל חי".

אם הייתם יכולים לעשות קסם, איזה קסם הייתם עושים?

מאור: "שיהיה שלום ושהחטופים יחזרו".

נטע: "יאללה, אימא! בואו כבר לגנ"ש (גן שעשועים. ט.מ.)!"

יאללה לכו לגנ"ש, ושלא תתפוס אתכן אזעקה בגנ"ש.

אימא תמנע: "ואם כן, נלך למיגונית".

▪

"שיפסיק להיות כזה שוויצר, שבמקום להגיד, 'אני עשיתי', שבאמת יעשה".

שחררנו את הילדים לגנ"ש ופנינו לדרור הרמן (איילת השחר) שעלה לכיתה א' בשנת 2019 – שנה שהפכה עד מהרה לשנת קורונה ראשונה – ואתמול עלה לכיתה ו'. אם השלום לא יפרוץ מחר, כיתה ד' תיזכר כנראה כשנה היחידה בבית הספר היסודי שבה זכה לגדול בשקט.

איך אתה מסכם את השנה שחלפה?

"קשה, כאילו לא למדנו כל כך. בדרך כלל אני חוזר בסוף שנה עם חצי מחברת, השנה דף אחד, שניים…"

איך אתה מרגיש לקראת שנת הלימודים החדשה?

"לא כיף לחזור לבית ספר גם ברגיל, אבל עכשיו נלמד יותר ועדיין נלמד מעט כי יהיו בומים, אזעקות, תרגילים, וילדים יפחדו".

מה עושים באזעקות בבית הספר?

"אנחנו קומה שנייה, אז אנחנו הולכים למדרגות כי אין לנו קיר שמאלי, וכשיש הפוגה ואפשר לעבור למקלטים, אז אנחנו עוברים לממ"ס".

מה אתה עושה אחרת מאז המלחמה?

"אני לא נשאר לבד בבית, יום אחד הייתה התרעה ולא היה אף אחד בבית, אז הסתובבתי שלוש שעות עד שאחותי ואימא שלי חזרו, ואת זוכרת את היום עם החמש אזעקות? נשארתי לבד בבית והתקשרתי לאבא שלי שיחזור, הוא עובד לפעמים גם במטולה ואני דואג לו במלחמה".

אתה חושב שאפשר היה לעשות משהו אחרת כדי שלא יפלו כאן טילים?

"אני חושב שצריך לעשות איזשהו שלום, שלומונצ'יק… משא ומתן, מה הם רוצים, מה אנחנו רוצים, להגיע לאיזושהי פשרה, נגיד הם רוצים, מה הם רוצים…?"

שלא נהיה פה באופן כללי.

"הם לא רוצים שנהיה פה, אנחנו לא רוצים שהם יפציצו אותנו, להגיע לאיזושהי פשרה, או שפשוט יתעלמו אחד מהשני ויפסיקו להרוג, כל המלחמה הזאת זה על שטח, יש כל כך הרבה שטחים בעולם, העולם עצמו זה שטח אחד ענק. למשל, המחנכת שלי מרווה, את מכירה אותה? אז אני לא מבין למה אי אפשר לחיות בשלום, יש מלא ערבים שחיים איתנו בשלום, למה שאר הערבים לא יכולים לחיות איתנו בשלום?"

ראש הממשלה היה יכול לעשות משהו כדי שזה יגמר?

"הוא יכול לא להצהיר כל כך הרבה הצהרות שאנחנו נפרק אותם ואנחנו נגמור אותם, אם הוא היה מוצא פשרה במקום להגיד שצריך לרמוס אותם, אז היה יכול להיות שלום".

למה לדעתך לא הצליחו במתקפת המנע למנוע טילים לאיילת השחר?

"כי פינו את קריית שמונה אז הקיבוצים שמאחוריהם הופכים להיות קו עימות, בסוף זה יגיע לתל אביב. צריך פשרה, שייקחו רגע את נסראללה, שיוציאו רגע את סינוואר מאיפה שהוא מסתתר, שימצאו רגע ראש ממשלה הגיוני, ותעשו שלום".

משהו שאתה רוצה להגיד לראש הממשלה?

"שיפסיק להיות כזה שוויצר, שבמקום להגיד, 'אני עשיתי', שבאמת יעשה".

אם היית יכול עכשיו לעשות קסם, איזה קסם היית עושה?

"הייתי עושה קסם שיהיה שלום בכל המזרח התיכון, שנצליח ללמוד, ושתהיה לנו שגרה אמיתית".

▪

"נפל אצלנו טיל ונפלו לי רסיסים בחצר של הבית"

וכך, מילד שמייחל לשלום ולשגרה, פנינו לילד מתוק מאוד ומפונה מאוד שעשה הרבה מעברים בשנה שחלפה – שלושה בתים, ארבעה בתי ספר, וגעגוע בעיקר לחברים – ניתאי בן ערב (מפונה ממעיין ברוך), שעלה ל־ה' ב'מבוא הגליל'.

תספר לי מה עבר עליך מתחילת המלחמה?

"התפניתי בהתחלה לדודה שלי בפתח תקווה, אחרי זה למלון 'כינר' בכנרת, ועכשיו עברנו לאיילת השחר".

ואיך אתה מרגיש עכשיו?

"בסדר, חוץ מהמלחמה, כיף לי פה, חברים טובים, מגרשי כדורגל טובים… אבל אני מתגעגע לחברים שלי, לא ראיתי אותם הרבה זמן, חלק נשארו במלון, הרוב עזבו, חלק עברו למלון בעין גב, משפחה אחת הייתה בראש העין והלכתי לבקר אותם, הם עכשיו ברחובות, וביקרתי גם חבר על יד רחובות, אני שומר איתם על קשר בעיקר בפורטנייט".

איפה למדת בשנה שעברה ואיפה תלמד השנה?

"לפני המלחמה למדתי ב'הגומא', אחר כך לא למדנו עד שעברתי למלון, במלון היה הכי כיף כי הרשו להוציא טלפונים, ואז עברנו ל'שורשים' שזה בית ספר של הרבה מפונים בגולן, ובסוף למדתי באיילת השחר, ממש קצת, והשנה אני ממשיך כאן באותה כיתה עם מורה חדשה, והכול פה יותר טוב, המורים, הבית ספר, גם הפסקות יותר טובות, יותר ארוכות ויש יותר מה לעשות…"

ביקרת במעיין ברוך?

"כן, לפני יומיים. נפל אצלנו טיל, לחבר שלי נשרפו שני המחסנים ולי נפלו רסיסים בחצר של הבית, אבא שלי הביא לי רסיסים לראות, זה חד מאוד".

אתה רוצה לחזור כבר הביתה למעיין ברוך?

"אני לא חוזר, אני נשאר כאן כי ההורים שלי רוצים, וגם אני רוצה להישאר, כי כל החברים שלי לא חוזרים".

▪

"לפעמים רוצים אקשן"

אחרי שהבנו את החומר וסיימנו יסודי, עלינו לחטיבת הנעורים ב'עמק החולה', ופגשנו תלמידים שבשנה שחלפה למדו בשלושה מקומות שונים, ובשנה שהתחילה לה אתמול, הם צפויים לבדוק לוקיישן רביעי: גוני רימון שעלה ל־ט' ורועי גלעד שעלה ל־ח' (איילת השחר), וכליל יעקובי שעלתה ל־ח' (שדה אליעזר), שלושתם לומדים ב'עמק החולה' בכפר בלום.

איך מרגישים במלחמה?

כליל: "מוזר מאוד, שגרה מאוד אחרת ממה שהיה לנו לפני – הלימודים, המפגשים עם החברים… אני בטריאתלון של גליל עליון, אז יש פחות אימונים ובקבוצה מצומצמת כי המפונים לא מגיעים. האימונים באופניים ירדו לגמרי כי אין כאן שטחים עכשיו. בהתחלה התאמנו בצפת אבל גם שם נהיה לא בטוח, ועכשיו עברנו לבריכה של חולתה ואנחנו רצים במגרשי חנייה, וגם זה בקושי בגלל המצב. אנחנו פחות בכושר וזה פוגע בסיכויים להצליח בתחרויות".

גוני: "המצב מבאס, ברור".

רועי: "אבל לפעמים מעניין".

גוני: "כן, לפעמים רוצים אקשן".

יש דברים שאתם עושים אחרת מאז המלחמה?

כליל: "הבילויים עם החברות השתנו, קריית שמונה סגורה בעצם אז אנחנו יוצאות בעיקר לראש פינה. בימים שיש יותר אזעקות או יותר בומים אני יודעת שההורים לא ירשו ואני לא מבקשת אפילו".

איך ההרגשה להתחיל שנת לימודים במצב הזה?

כליל: "הרבה חוסר ודאות, אני לא יודעת מה יקרה ויכול להיות גם שנתחיל ללמוד מרחוק באמצע השנה פתאום".

תעשו לי סדר בבלגן, איפה למדתם בשנה שעברה?

גוני: "למדנו ב'מבוא הגליל' באיילת השחר, במשמרת שנייה, אחרי הילדים מהבית ספר היסודי".

רועי: "למדנו ארבעה ימים בשבוע, בהתחלה שעתיים ובסוף שלוש שעות ביום".

ואיך זה הלך?

רועי: "על הפנים".

גוני: "כי לא באמת למדנו, באים כזה בסתלבט, לפעמים מבריזים משיעורים, גם יש מלא ימים שלא מגיעים בכלל, כי זה שלוש שעות, אז לא נורא להפסיד… זה כמו שתלך בשני שיעורים האחרונים בבית ספר הרגיל, אז שמים פס ולא באים".

רועי: "וגם המורות לא כל כך רוצות ללמד".

מה זאת אומרת מורות לא רוצות ללמד?

רועי: "אין להן מוטיבציה, והרגישו את זה קצת".

גוני: "חילקו אותנו לשלוש – הילדים מצפון העמק למדו בכפר בלום בבוקר, דרום העמק למדו באיילת השחר בצוהריים, והמפונים באזור פורייה, אז המורים באו אלינו אחרי כפר בלום ונסעו גם לפורייה. קשה".

הבנתי את המצב, אז איך נראה שיעור כשלמורה קשה?

רועי: "סתם, קחו לעשות את הדף הזה".

גוני: "כאילו לא עובדת כזה… לא בודקת שכולם בסדר, נותנת משימה, עושים ועוברים".

יש חומר שלא הספקתם?

רועי: "לא יודע".

גוני: "נראה לי אבל שאלה בכפר בלום עשו יותר, כי השעות נורמליות, נראה לי הם התקדמו יותר מאיתנו".

רועי: "כן, זה שעות שהמוח יותר עובד".

כליל: "למדנו פחות מחצי החומר שהיינו צריכים ללמוד, יש פערים שנצטרך להשלים".

ואיך זה להתחיל ללמוד בצהריים?

גוני: "זה שיבש את השעות".

רועי: "היינו חוזרים מאוחר מהבינונית (החינוך הבלתי פורמלי של ז'–ט' באיילת השחר, ט.מ.), או שהיינו בפורטנייט, והולכים לישון מוקדם בבוקר…"

ואיפה אתם לומדים השנה?

גוני: "ברמת כורזים במבנים יבילים, רק דרום העמק והמפונים, זה נראה לי יותר נורמלי, נלמד יום ארוך יותר ממה שהיה עד עכשיו, שזה טוב מבחינת הלימודים, אבל לא טוב מבחינת הילדים שלא רוצים ללמוד".

יש פחד במלחמה?

כליל: "ממש טיפה, יותר כשיש אזעקות וכששומעים יותר בומים, ובשגרה לא כל כך. אני יותר קופצת מצלילים שדומים לבומים ולאזעקות… היינו עכשיו בארה"ב, שמענו בומים של זיקוקים ודברים כאלה, והרגיש כמו בצפון לרגע ואז נזכרתי שאין פה מלחמה".

גוני: "ברמת כורזים לא מפחיד, לכפר בלום יש פחד לחזור".

רועי: "אני דווקא רוצה לחזור לכפר בלום, היה לי שם כיף".

גוני: "כן, כיף אבל חצי מהזמן הם לומדים בממ"דים ובמקלטים".

רועי: "אז אם יש טיל יורדים למקלט, ואם זה בדרך יוצאים מהאוטובוס ושמים ידיים".

ויש בכפר בלום מספיק מקלטים לכולם?

גוני: "מספיק רק להם, בגלל זה אנחנו לא שם וגם בגלל הנסיעות".

באיזה מקומות תפסו אתכם אזעקות השנה?

רועי: "מקומות הכי בעייתיים? באמצע הקקי". (מחייך).

גוני: "רוב הזמן בבית".

רועי: "היו לנו מלא אזעקות בבית ספר, חצי שעה עד שמוציאים אותך מהמקלט ואתה תקוע שם ממש מלא".

גוני: "מלא! וצפוף והמזגן לא עובד כל כך".

רועי: "סיוט, ביום אחד של חמש אזעקות נשארנו במקלט כמעט כל היום".

גוני: "כי למדנו רק שלוש שעות אז זה כמעט כל היום".

ומה עם החברים המפונים, הייתם מתחלפים איתם ועוברים למלון?

גוני: "לא".

רועי: "אתה מקבל 100 שקל ליום, יכול להיות שהייתי מתחלף איתם אבל לקצת, לא לכל הזמן הזה".

גוני: "אני חושב שאחרי חודשיים כבר הייתי משתגע".

רועי: "יכול להיות".

גוני: "כאילו אפשר ללכת לכנרת, אבל זה משעמם אחרי כמה זמן".

אתם חושבים שהם יחזרו?

כליל: "לא כולם יחזרו, יש לי חברה שהתמקמה בקיבוץ במרכז, היא נרשמה לבית ספר חדש, והיא מבלה שם, אולי עוד כמה שנים הם יחזרו".

אתם חושבים שיש הבדלים בין התגובה של צה"ל כשיורים על תל אביב, לבין התגובה כשיורים עלינו?

גוני: "כן, אבל לא בגלל שזה תל אביב, בגלל שזה עמוק. זה כמו שאנחנו תוקפים בבירות, זה לא כמו בדרום לבנון. אם זה היה הפוך, תל אביב הייתה בצפון נגיד ואנחנו היינו שם והיו יורים עלינו, אז כן היו מיירטים. טוב, אולי לא אנחנו, כי אנחנו קצת קיבוצים, אבל אם קריית שמונה הייתה במרכז, היו מיירטים. צריך לעשות משהו עם זה אבל…"

אתם כועסים קצת שלא עושים עם זה כלום?

גוני: "כן".

כליל: "אני חושבת שמנסים, בעתיד יהיה הרבה יותר טוב, עכשיו מנסים לעשות הכי טוב כדי לשמור פה, אני מניחה שעוד שנה יתחיל להשתפר והגליל יתחיל להשתקם, המלחמה תיפסק, הממשלה תתחיל לעזור לגליל, לנטוע חורשות שנשרפו ולשקם קיבוצים שנפגעו".

עוד משהו שהייתי צריכה לשאול ולא שאלתי?

רועי: "אולי משהו על המצב בקיבוץ?"

קדימה, מה המצב בקיבוץ?

רועי: "כיף בקיבוץ, פה מגרש, שם בריכה…"

ואיך המלחמה משפיעה על כל הכיף הזה?

גוני: "משפיעה, מדי פעם סוגרים ת'בריכה, כשיש התרעות או משהו, וזה מבאס, ובומים כמעט כל יום, כמעט כל היום".

רועי: "ואזעקות".

גוני: "רואים יירוטים, שזה דווקא כיף, יש לנו מלא תמונות, את רוצה לראות?"

יש איזה מסר שהייתם רוצים להעביר לממשלה?

כליל: "שיפעלו אחרת עם החטופים ועם המשפחות שלהם".

גוני: "שיסיימו עם זה כמה שיותר מהר".

רועי: "ויחזירו את החטופים".

גוני: "ואת המפונים".

נראה שילדי הצפון הגיעו מוכנים עם הילקוטים, עם הספרים ועם עפרונות מחודדים. הם מקווים לשנה של שקט ושל יציבות, אך מבינים היטב שזו לא בהכרח המציאות. וכמו אותה ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות גם הם לא מבינים 'למה', אבל הם הרבה יותר אופטימיים מאיתנו, ויש להם פתרונות כל כך פשוטים והגיוניים עד שבא לעתים לתת להם לנהל את העולם במקומנו, או לפחות להקשיב להם יותר.