בין גן-עדן לגיהנום

זה לא היה קל להזמין חופשה. כלומר, זה היה קל מבחינה טכנית – כמה קליקים באתרים וכרטיס אשראי – אבל לא מכל הבחינות האחרות. כי איך אפשר לטוס להתפנן כשיש לנו חטופים שנמקים במנהרות, חיילים שנהרגים, חברים מפונים והגליל היפה שלנו מופגז כבר כמעט שנה? ומה אם דווקא כשניסע יקרה פה משהו נורא יותר ממה שכבר קרה? ואיך נשאיר פה ילדים והורים מבוגרים? ומה אם יבטלו את כל הטיסות חזרה לתקופה ארוכה? (טוב, זה דווקא משהו שלפחות חצי מוח מייחל לו), ואיך מתגברים על תחושת האשמה? ובכל זאת, הזמנו.

אז איך זה לצאת לחופשה קצרה (מאוד קצרה) באי יווני קרוב (מאוד קרוב) בזמן מלחמה?

זה לא להתרגש בערב שלפני הטיסה, כמו שהיינו רגילים להתרגש לפני כל נסיעה לחו"ל בימים של שגרה; זה להסתכל דרומה בהמראה, לכיוון עזה, בזמן שהמטוס עוזב את חופי הארץ, ולחשוב על זה שהחטופים שם וכמה הם קרובים; זה לדמיין טיל חות'י תועה שפוגע במטוס ארקיע הקטן, ומייד לגרש את המחשבה (כמו כל מחשבה על התרסקות בכל המראה); זה לנחות על אדמה של ארץ אחרת ולהרגיש מוזר שזו סתם אדמה רגילה, כזו שאינה ספוגה בדם וצרות אחרות; זה לחוש אשמה שאתם פה והחטופים שם.

זה לשכב על החוף בשלווה שלא זכרתם שקיימת; זה להתפעם מהמים הצלולים כאילו ראיתם פלא-עולם חדש; זה להסתכל סביב על האנשים בחוף ולקנא בהם שאין להם דאגות. וגם אם יש להם, אז אלו בטח דאגות רגילות כמו 'מה נאכל לארוחת הערב' או 'למה הוא מסתכל על ההיא בביקיני, אולי כי השמנתי פה מרוב סופלקי וצזיקי'; זה להיות מופתעים מהשקט גם כשהחוף מלא בבני אדם, שלא צועקים, רבים, מתעצבנים או צוחקים בקולי קולות; זה לשמוע אנשים שלווים מדברים בשקט בשפות מתגלגלות כמו איטלקית, ספרדית ויוונית, ולרצות לשמוע אותן כל החיים; זה להתמוגג מהנוף המטורף שסובב אתכם מכל עבר, לנשום עמוק ולהודות על מזלכם הטוב; ושוב לחוש אשמה שאתם פה והחטופים שם.

זה להחליט מבעוד מועד לא להיכנס ל-ynet ולא ל-N12 ולא לטלגרם ולא לפייסבוק (טוב, אולי קצת פייסבוק) כדי להתנתק. ולא באמת להצליח; זה לקבל את הודעות המועצה ולקרוא אותן למרות ההחלטה הזו; זה לקלוט שוב ושוב כמה החיים יכולים להיות אחרת, ולשאול שאלות קיומיות כמו – 'למה דווקא אצלנו כל כך קשה?' ואז להתמלא תחושת ייאוש שזה הגורל שלנו ואין באמת לאן לברוח; ושוב להרגיש אשמה על זה שאתם פה מעזים להתלונן והחטופים עוד שם.

זה לשבת במרפסת החדר ולשמוע פתאום 'בום' רחוק של משהו בלתי מזוהה ולקפוץ יחד בבהלה – 'שמעת?' – כאילו נסראללה הגיע איתנו לכאן; זה לשמוע רעש עמום שדומה קצת לרעש של מטוס קרב, ואז לקלוט שלא, אין פה כאלה; זה להרגיש את הדיסוננס בין השקט הפתאומי לרעש שאנו חיים בו כבר כל כך הרבה זמן; זה להגיד לנהג המונית החביב שאתם מישראל ולקבל תגובה אמפטית על המצב, ואז להרגיש שאתם שליחי ההסברה הטובים בעולם; זה לשבת בטברנה יוונית צנועה ולקבל פתאום את ההתרעה המוכרת (והמלחיצה) של פיקוד העורף על חדירת כלי טייס עוין בקיבוץ ולהתקשר לאבא ואמא לוודא שהם בממ"ד והכל בסדר; זה לרצות לקנות בית בכל כפר שמגיעים אליו, ולהישאר בו לנצח; ושוב להרגיש אשמה שאתם יכולים לעשות את זה, אם רק תרצו, אבל החטופים לא.

זה לעלות למטוס חזרה באוויר אירופאי צלול ואז לצאת ממנו בנחיתה בארץ לתוך ענן של לחות ואובך; זה שוב לקראת נחיתה להסתכל דרומה אל עבר חופי עזה, ולא להאמין שבזמן שהספקתם לטבול, לצלול, לאכול… הם עדיין שם; זה לצעוד במורד מעבר החוזרים בשדה (זה שממוקם באופן האכזרי ביותר מול אלה שצועדים לקראת ההמראה), לעבור ליד תמונות החטופים, לעצור ליד אלה שאת מרגישה קשורה אליהם במיוחד, ולבכות; זה להבין שאין לנו ארץ אחרת ומה שנשאר לעשות זה לצאת לכמה שיותר הפוגות כאלה; זה לתהות איך הפוגה כזאת אמורה למלא לנו את המצברים, ולהבין שאם הם התמלאו לרגע, הם הספיקו להתרוקן כבר בטיסה חזרה; וכן, שוב לחשוב על החטופים שאין להם את הפריווילגיה להפוגות.

זה להגיע הביתה וכבר בחנייה לשמוע 'בומים' ולהתפעל מכך שלא איבדתם את חוש הזיהוי באשר לסוג ה'בום' (נפילות); זה שוב להגיד לעצמכם ואחד לשני – 'לא ייאמן איפה אנחנו חיים'; זה להיכנס הביתה, לשמוח על כל מה שהוא בית בשבילנו, ולהודות על מזלנו הטוב שיש לנו בית לחזור אליו; ולחשוב על החטופים ועל המפונים שאין להם כזה.

זה להרגיש ג'ט לג נפשי במשך כמה ימים אחרי הנחיתה, כי למרות שזו טיסה של שעה וחצי, התחושה הפנימית היא של טיסה במהירות האור בין גלקסיות, או נכון יותר – בין גן עדן לגיהינום.