בידיים טובות

ה'כפרייה' בכפר סאלד. צילום: פרטי
ב'כפרייה' בכפר סאלד אין תגי מחיר, אבל יש לב פתוח ורחב. החנות החינמית שהוקמה על ידי מתנדבות, פועלת ללא תקציב ומתוחזקת בזכות מיון קפדני, תרומות מקומיות ורוח קהילתית נדירה ● לצד פריטי אופנה היא מספקת מענה גם למי שזקוקים באמת – ומצליחה לשלב בין ערכים של קיימות, שוויון ונתינה הדדית ● "האנשים שאמרו לי – מי יסכים ללבוש יד שנייה? התחילו להגיע בעצמם", מספרת סימונה פרת, ממקימות המקום

 

חנויות יד שנייה חינמיות לא תמיד מתנהגות כמו חנויות. לפעמים הן דומות יותר למפגש עם חברה טובה, לפעמים למערכת חינוך אלטרנטיבית, לפעמים למעבדה קהילתית בה לומדים מה זה לתת, לקבל, לחלוק רגע אנושי משותף. הן לא עוסקות רק בבגדים, אלא יוצרות הזדמנויות: לארוג קשרים בין זרים, להחליף חפצים, אולי גם רעיונות, להציע שפע מסוג אחר – כזה שלא נמדד בכמות, אלא בכוונה. ה'כפרייה' שבכפר סאלד היא בדיוק חנות מהסוג הזה: יוזמה קטנה עם לב עצום וחזון קהילתי שעובר מפה לאוזן.

 

אז מה אפשר למצוא 'בכפרייה'? "מעבר לבגדים לכל הגילאים, יש אצלנו ספרייה קהילתית פתוחה שממוקמת בכניסה למועדון החברים", מספרת סימונה פרת, אחת ממקימות המקום. "העושר הוא עצום! יש גם נעליים לכולם, כובעים, כלי מטבח בלי סוף, בובות, צעצועים, תכשיטים, אקססוריז, מטפחות, מגבות, מצעים. את מדף התינוקות (בגדים, מנשאים, ציוד) צמצמנו מאד, כי התחום הזה סובל מעודף מוצרים ופשוט אין לנו מקום".

 

צילום: פרטי

 

אבל העושר ב'כפרייה' לא מתחיל ונגמר בתכולה; אולי זה מה שתופס את העין כשנכנסים, אבל מאחורי כל מדף מסודר או מכנסיים מקופלים היטב, מסתתרת עבודה יומיומית שקטה של מיון, ניקוי, סידור וגם של קבלת החלטות לא פשוטות, כי לא כל מה שנכנס – נשאר.

 

כמה בגדים מגיעים אליכן מדי שבוע מתרומות, וכמה מתוכם אתן נאלצות לזרוק?
"כמות הבגדים שמגיעה מטורפת בכל זמן, אבל בתחילת המלחמה, בתחילת הפינוי, בסוף הפינוי, ובזמן התזוזות בין בתים הגיעו כמויות מטורפות של ציוד. רוב האנשים באמת דואגים להביא את הבגדים והציוד בצורה מסודרת למִחזורית שלנו, אבל לא הכול ורוד; יש לא מעט שהיו יכולים פשוט לזרוק מראש את כל תכולת השקיות שלהם לפח, במקום להטריח מתנדבות, מבוגרות ברובן, לפתוח ולהבין שמדובר באשפה ולהשליך בעצמן. אלו הרגעים שממש לא נעים לי בשביל מי שהשאיר אותן. מעבר לכך, תמיד נראה שמביאים הרבה יותר ממה שאנשים לוקחים. למתנדבות המבוגרות והחכמות שלנו עיני נץ והן מזהות מתי הגיע זמנם של בגדים שעל המדף להתפנות לטובת אחרים ורעננים יותר".

 

צילום: פרטי

 

מה אתן עושות עם סחורה שאיננה ראויה לשימוש?
"לזרוק בגדים זו לא אופציה שקיימת אצלנו. אנחנו זורקות בגדים למיכל הירוק של 'אסף – איסוף בגדים', שמגיע בקביעות ולפעמים לפי קריאה אישית ולוקח את הבגדים שאינם ראויים למפעל שהופך אותם לסמרטוטים. לעומת זאת נעליים, כלי מטבח שבורים, יצירות של הילדים מבית התינוקות עד לצבא יש בשפע! והשפע הזה הולך בחלקו לפח, כמובן. אני מבינה שיש אנשים שקשורים מאוד מנטלית לחפצים שלהם ומתקשים להיפרד. כל הכבוד שעשו את זה בסוף, גם אם זה אומר עד המִחזורית".

 

וכמו כל מקום שמבוסס על נתינה, גם ה'כפרייה' לא יכולה להתקיים בלי אלו שמגיעים לקחת. אבל מי באמת מגיע? "בהתחלה, ממש בתחילת המלחמה, חלק ממעט האנשים שנשארו פה, אמרו לי – מי יבוא? מי יסכים ללבוש יד שנייה? חבל על הימים שאת פה", מספרת סימונה. "לאט-לאט, גם אותם אנשים התחילו להגיע, והילדים שלהם. היום מגיעים גם אנשים מבחוץ. חלק מתאמים מראש, חלק מתואמים לשעות הפתיחה. אני מאמינה שאם המקום היה פתוח כל היום, יותר אנשים היו נהנים ממנו".

 

מאכזב לגלות, אבל גם יש את אלו שמנצלים לרעה את המיזם רחב הלב. "לאורך השנה הראשונה השארנו את המקום פתוח. לא נעול", מספרת סימונה. "לצערי, עם המלחמה וכל מה שספגנו כאן, ראינו גם התנהגויות פחות יפות. פעם אחת ניפצו לנו את המראה באמצע החדר. ניקינו והבאנו אחרת, ויום אחרי זה קרה שוב. היו גם בנות שניצלו לרעה את העובדה שהמקום פתוח. הן היו מגיעות ומרוקנות מדפים שלמים, עם הקולבים, אחרי שעות עבודה רבות של המתנדבות, מעמיסות לרכב ומוכרות בחנויות ובירידים שלהן. זה מבאס. זה מקומם. אנחנו יודעים את הזהות של חלקן, לחלקן יש תיעוד, אבל החלטנו להניח לזה ופשוט לנעול".

 

מהמקום בו כל חולצה מקופלת יפה נושאת איתה אינסוף רצון טוב, המפגש עם אירועים כאלה מותיר תחושה חמצמצה; וכשזה קורה, קשה שלא לתהות — האם מגיעים למקום גם מי שעבורם זוהי לא רק הזדמנות לחדש מלתחה ולא רק מודעות סביבתית, כי אם צורך של ממש?

"כן. לצערי ממש כן", אומרת סימונה. "מי שבאמת צריך, לא יגיד לך. מגלים את זה כשמבקרים אצלו בבית, כשמציעים להביא לו בקביעות ובהתנדבות מזון חם. כשמשוחחים מקרוב עם אנשים והם מרגישים בנוח, מגלים שכן".

 

המפגש עם אלו שזקוקים באמת מבהיר את חשיבות המקום, שמקדם תפיסת עולם המבוססת על שותפות, רגישות ואחריות קהילתית. "לדעתי – ולי כאשת חינוך יש דעה פשוטה מאד בעניין – ה'כפרייה', כמו שאר המיזמים שצצים ביישובי המועצה כמו פטריות אחרי הגשם, מעידים על צורך שעולה מהשטח. אני מדברת על הצורך בערכים קהילתיים של נתינה ואחווה ואחדות וחלוקה לכולם ללא הבדל, חיבור בין-דורי וחינוך לקיימות, שהתחילו מכורח הנסיבות. כרגע אנחנו ב'כפרייה' נוגעים קצת בכל אחד מהערכים הללו. לי אישית יש תכנית אב שכוללת מרכזי חלוקת מזון מסודרים וממוסדים שחובקים קהילה וחינוך במהות שלהם. במועצה ובקיבוץ שלנו שמחו מאד לשמוע על התוכנית, ואני מאמינה שהיא תצא לאור כשיבשילו התנאים".

 

אבל ערכים, חשובים ככל שיהיו, לא עומדים לבד. הם צריכים תשתית, אנשים, תחזוקה, וגב. ובמציאות שבה אין תקציב מסודר ואין מערך הפעלה רשמי, עולה השאלה הפשוטה והבלתי נמנעת: איך בכלל מצליחים להחזיק מקום כזה חי ופועם ללא תקציב ולאורך זמן?
"ללא תקציב גלוי, את מתכוונת!", סימונה יורה. "ובכן, ההוצאות 'הכבדות' הן המוצר ושעות עבודה. עם המוצר אין בעיה, עם שעות העבודה – ההתנדבות לעיתים קצת נשחקת. ללא התמיכה והכתף היציבה שהקיבוץ נותן לנו, ברור לכולנו שהמקום לא היה עומד. יש לנו אנשים מדהימים בקהילה ובהנהלתה של פנינה בורנשטיין שלנו. גם המקום הזה מתפקד ומקבל מענה לכל דרישה, ברמה של פגישה אישית איתנו כדי לבדוק מה אנחנו צריכות. הרב"ש מתקן בלי שנבקש, החשמלאי מחליף מנורות על דעת עצמו, המתנדבות הוותיקות יותר והוותיקות פחות הן לב הפרויקט, ויש לנו אפילו פיות קטנות שבאות בזמנן לסדר – תלמידות 'הר וגיא' במחויבות אישית, וסטודנטית של קדמה בשעות קהילה".

 

סימונה פרת. צילום: פרטי

 

מה היה עוזר לכן כדי שתוכלו להמשיך לפעול בצורה טובה יותר?
"שלושה דברים: הראשון, מערך מתנדבות רחב ככל הניתן. אלה יכולות להיות שעות מחויבות אישית או קבוצתית, שעות קהילה בתל-חי וכדומה. השני – מודעות והתחשבות של הציבור. מי שמביא לכאן שקיות, שישליך מראש את כל מה שלא ראוי, ומי שבא לקחת – שלא יקרע את השקיות שהושארו כאן ויפזר הכול. ממש מבאס לאסוף הכול אחרי החטטנים והפזרנים. הדבר השלישי – לפתח את ההתחלה הנפלאה הזו ולשלב בה את כל הערכים החינוכיים לכל שכבות הקהילה, תוך מודעות לאיכות הסביבה, צרכנות נבונה, חינוך פיננסי, קיימות וניצול משאבים קיים. מגוון הכיוונים לפיתוח חברתי-קהילתי הוא עצום ובעל ערך רב".

 

ורגע לפני שאנחנו נפרדות – מה הציבור הרחב לא יודע על חנויות יד שנייה – והייתן רוצות שידע?
"שאנחנו ממש אוהבות שאתם באים ומוצאים ושמחים ולוקחים. שתרגישו חופשי להתקשר ולבקש ממתנדבת להגיע, להדריך ולהעמיס עליכם שקיות. שיש גם לגברים – והרבה, ושבסוף כולם יבינו שלקנות בגדי תינוקות זה הדבר הכי מיותר בעולם. הרוב מגיע לחנות במצב חדש".

 

כפרייה, כפר-סאלד, מול הכניסה לכלבו.
שעות פתיחה:
יום א': 17:00–18:30
יום ב': 08:00–09:30 / 17:00–19:00
יום ד': 17:00–18:30
יום ה': 16:00–17:30
שישי, שבת ובכלל – בתיאום: 052-4474406 | 050-6722075 | 058-4556797 | 052-4369180

 

אהבתן? קבלו את רשימת כל חנויות היד-2 החינמיות באזורנו:

 

 

 

אולי יעניין אותך גם:

pexels-sergey-pesterev-69811391-8428013
קול קורא לנדוד
איך אפשר לבגוד באישה עם מדבר? מה יש במוט...
ניצן פלד
לידיעת הגולשים
הם היו רק בני 12, והם פשוט רצו לגלוש; היום...
שקופית1
הזדמנות שנייה
מכירות את הרגע הזה שאתן מחליטות לעשות סדר...

Education Template