אתמול ראיתי מישהי בוכה

אתמול ראיתי מישהי בוכה.

זה קורה לכולנו כל הזמן.

בתשעת החודשים שעברו ירדו כל כך הרבה דמעות, שזה בוודאות השפיע על איזה שהוא מפלס.

חלקן הגדול, החשוב והעיקרי, היו פשוט דמעות של עצב. עצב נקי. על אנשים. אנשים שהכרנו, אנשים שלא, ועל אלה שעוד נכיר. אחרות היו על דברים שחסרים, כמו אופק, מנהיגות, תקווה. דברים שחסרים, אבל עוד נמצא.

מעטות מאוד, בהבלחות קצרות, היו דמעות של התרגשות ואושר. הן כמעט תמיד התערבבו עם אלה של העצב.

אתמול ראיתי מישהי בוכה.

בצהריים היא חילקה ציוד ליישובים בצפון.

זה לקח להם בערך שבוע לארגן ציוד שלמדינה היה לוקח שנה לארגן, וגם זה, רק אם יש החלטה.

בשבעה באוקטובר השתנו החיים של כולנו. של חלקנו – הרבה יותר.

בשבעה באוקטובר היו אנשים שלקח להם כמה דקות לקבל החלטה, שהחיים שלהם מעכשיו ושנים קדימה משתנים. תוך שעות הם נכנסו לכל חריץ, סדק, ואקום והחללים הגדולים שיצרה המדינה, ורצו לטפל באזרחיה. בעיקר לעזור להם לטפל בעצמם. מאז הם עסוקים כמעט רק בזה. הם מבינים את הצרכים והפערים לפני כולם, ואין להם חסמים. לא של קבלת החלטות, לא של ביורוקרטיה, לא של יכולות ולא של אגו. והם רואים פני עתיד.

אתמול ראיתי מישהי בוכה.

שעתיים וחצי אחרי שהיא חילקה ציוד, היא כבר ראתה סרטון של אותו ציוד עובד בשטח, ואז היא נשפכה.

שריפות לא היו חסרות אתמול.

אתמול ראיתי מישהי בוכה.

אני לא יודע להגדיר את זה בדיוק, אבל הדמעות שלה היו כבר משהו אחר, לא של עצב, גם לא של שמחה.

אני לא יודע מה שמך. גם לא של אלה שעמדו לידך, וחייכו כשהדמעות ירדו.

רק אומר קצר.

תודה.