(נכתב בזכר ונקבה אך אפשרי בכל וריאציה מגדרית)
שישי בערב, לפני השינה:
היא: "מה נעשה בשבת?".
הוא: "למה צריך להחליט מה עושים בשבת?".
היא: "כי אם לא מחליטים, בסוף לא עושים כלום".
הוא: "אז תחליטי. זה לא כזה משנה".
היא: "אולי ניסע לים? מזמן לא היינו בים".
הוא: "שיהיה".
היא: "אז מתי נצא?".
הוא: "למה צריך להחליט הכול עכשיו?".
היא: "כדי שאני אדע למתי לארגן את הילדים. צריך גם לאכול משהו, אתה יודע, ילדים אוכלים".
הוא: "מה שתגידי".
היא: "טוב. 10:00".
שבת, 07:00
היא: אוספת מגבות לילדים, בגדי החלפה, קרם הגנה, אבטיח חתוך, תפוח לקטנה, סנדוויצ'ים (חוץ לאמצעי, כי הוא לא אוהב), דליים, מטקות, כזה מתנפח, אוהל שיהיה צל, משהו למדוזות, משקפי שמש, משחקים לאוטו שלא יריבו בנסיעה.
הוא: עושה סיבוב ותיכף חוזר. מה הלחץ?
שבת, 9:30
היא: (מתקשרת): "איפה אתה?".
הוא: "תיכף חוזר. מה הלחץ?".
היא: "אני לא לחוצה, אבל אמרנו שיוצאים ב- 10:00, אז למה אתה צריך ללכת לסדר עכשיו את האופניים?".
הוא: "אז נצא מאוחר יותר, מה קרה?".
היא: "יהיה חם, הקטנה לא תחזיק מעמד, האמצעי כבר יהיה עצבני, והגדול צריך לחזור כי יש לו עוד שיעורי
בית".
הוא: "בסדר, בסדר. אני בא".
היא: "אני לא מבינה אותך! תיכף 10:00".
ילד: "אמא, אני לא רוצה לים".
■
מוכר לכם? זה יכול להיות שבת או סתם יום, בוקר או התארגנות לארוחת ערב ושינה. איכשהו, חלק מאיתנו נערכים לחיים כמו לקראת קרב. לעומת זאת יש את מי שלא רואה שהמלחמה החלה, שלא מבין את "חומרת המצב", וחי בבונקר דמיוני. ממש כמו בגבול הצפון. נא להכיר: אנשי בונקר ואנשי שדה קרב.
יש אנשים שהדרך שלהם להתמודד עם החיים היא לנהל "שדה קרב" יומי. הם צופים מראש איפה יהיו "מוקשים", מוכנים תמיד לכל תרחיש, ומתקשים כשתכנית הפעולה לא מתבצעת בהתאם לתוכניות המקוריות. הכול נחווה עבורם ברמה של חיים ומוות, גם אם מדובר ביציאה בזמן לגנים או לעבודה. הם לא "משאירים פצועים בשטח", ומקריבים את עצמם למען הניצחון היומי של דאגה לכך שהכול יהיה בסדר. שבכלל, יהיה סדר. שליטה מרגיעה אותם. לעומתם יש אנשים שהדרך שלהם להתמודד עם החיים היא "לרדת לבונקר". נוכח לחץ הם מתכנסים פנימה, מוכנים למלא הוראות ומשימות משם. הם מרגישים שמורים ובשליטה כשהם בבונקר, כשאי אפשר לראות מה עובר עליהם, וכשהם לא צריכים לדווח החוצה מה קורה. אנשי שדה קרב צריכים שיהיה מישהו בבונקר, כי הם הכי רגועים כשהם מנהלים את הקרב לבד. אנשי בונקר צריכים מישהו שינהל את הקרב, כי מה שמרגיע אותם זה להיות בבונקר לבד. לטווח הקצר זה עובד. בטווח הארוך – כל אחד מנסה לשרוד, מאשים את האחר על אופן ההתנהלות שלו, ומרגיש מאוד לבד.
למה זה קורה ?
בכל אחד מאיתנו יש מקום שביר. זהו המקום בנו שלא ממש בטוח שאנחנו בעלי ערך. מקום בו אנו חוששים שלא יאהבו אותנו. זה קיים בעוצמות שונות אצל אנשים שונים, ומתעורר במצבים שונים, אך לכולם יש מקום שביר. במהלך החיים, בילדות בעיקר, אנחנו לומדים איך "להגן" על אותו מקום. נוצרת סביבו "גדר מערכת" שמתריעה מתי יש סכנה שיתגלה שאנחנו לא בעלי ערך, ואז אולי לא יאהבו אותנו. עבור כל אחד מאיתנו מהווה דבר מה אחר "נגיעה בגדר": לאחד, אם אמרו לו שהוא לא היה בסדר; לאחר, אם דיברו איתו על רגשות, או אם התעוררה סכנה שהוא עלול לאכזב. בכל נגיעה בגדר נדלקת בתוכנו אזעקה, ממש כמו במלחמה; חלקנו למדנו שהדרך לכבות אותה היא לשלוט במה שקורה, לנהל את שדה הקרב. אחרים למדו שהכי בטוח דווקא לרדת לבונקר, להתנתק. אלו דפוסים שנרכשו בחוויות שחווינו בתחילת חיינו, והפכו לאסטרטגיות ההישרדות שלנו. הן נחוות ממש כמו חיים ומוות, למרות שבהגיון אנחנו יודעים שהן לא.
אז איך מפסיקים את המלחמה?
- מכירים בזה שיש בכולם מקום שביר.
- מפסיקים להאשים את האחר ואת עצמנו בכך שמופעלות אזעקות.
- מכירים בכך שלא בחרנו את אסטרטגיות ההישרדות שלנו, הן אוטומטיות.
- מבינים שכשמישהו יורה או יורד לבונקר, זה כי משהו מאיים עליו. משהו מהווה עבורו "נגיעה בגדר".
- עוצרים ומבררים מה הפעיל את האזעקה, ואיך אפשר להרגיע אותה.
- זוכרים שתמיד האזעקות הן אזעקות שווא, גם אם הם נחוות כאזעקות אמת.
- זוכרים שאנחנו יכולים ללמוד לנחם את המקום השביר שלנו, כי כל אדם מעצם קיומו הוא בעל ערך, ולא בתנאי, גם אם למדנו אחרת. לכן אין באמת סכנה.
- זוכרים שרוב האנשים רק רוצים "להגיע הביתה בשלום" וזקוקים לביטחון, לחמלה ולתחושה שרואים אותם.
ואז נושמים. מכבדים את הקשיים ואת מה שלמדנו, נותנים יד לאחר ומבקשים אחת גם לנו,
כי המלחמה נגמרה; ושבו אנשים לעצמם.
הכותבת היא יוצרת "קורסי השלמות לחיים", מרצה במסלול של לימודי פסיכותרפיה משולבת גישות ופסיכותרפיסטית, kerenadorian.com.
