"אנשים רבים בוחרים לחזור לגליל למרות הכל, ולבנות כאן משהו טוב"

את הריאיון עם יעל אני קובעת לשעה 12:00, יש לי מלא דברים לעשות ואני מקווה שהיא תאחר, ב־11:58 אני מבחינה ברכב שלה חונה מול הפרגולה שלי. 'אוקי' אני חושבת לעצמי, 'מאיחורים לא מגיעים לפרופסורה כנראה'. יעל מגיעה מוכנה עם חומר שהדפיסה עבורי.

יעל נולדה וגדלה ברמת אביב ולמדה באליאנס, היא בת הזקונים מבין שלושה אחים, אח אחד פסיכיאטר, השני מהנדס, אביה שנפטר לפני 6 שנים, היה חבר "דן" – נהג אוטובוס, תלמיד ישיבה חרדי שחזר בשאלה, ולאימה, היה עסק עצמאי של שירותי תמלול למוסדות מובילים במדינה. יעל ואחיה הם דור ראשון להשכלה גבוהה, היא נשואה לתומר, בן איילת השחר, ואימא לנטע, רועי, נועם ועודד.

"סדאם עזב ואני נשארתי"

את הריאיון אני מתחילה מההתחלה, מה חלמה להיות 'כשתהיה גדולה' – פרופסור לא היה חלק מהחלום. "כנערה צעירה הייתי כתבת נוער ב'מעריב לנוער'", היא מספרת, "מאוד אהבתי את זה ורציתי להיות עיתונאית או מורה. כשהבנתי שהעיסוק בעיתונאות לא מספק ביטחון תעסוקתי, הלכתי ללמוד תואר ראשון בייעוץ חינוכי ולשון עברית באוניברסיטת תל אביב, במטרה להיות מורה ללשון". ב־1991, בד בבד עם הלימודים, החלה יעל לעבוד במחלקת הבחינות של האוניברסיטה הפתוחה. "זה התחיל מזה שסדאם זרק טילים", היא משתפת בהומור האופייני לה, "ומישהו היה צריך להודיע לסטודנטים שהבחינה לא תתקיים בשעות אחר הצהריים. זה היה התפקיד שלי. סדאם עזב ואני נשארתי באוניברסיטה הפתוחה עד היום". בעקבות ביקור בבית ספר במסגרת לימודי התואר הראשון, זנחה יעל את הרעיון להיות מורה, והמשיכה לתואר שני במדיניות ציבורית, במטרה לנהל את מחלקת הבחינות של האוניברסיטה הפתוחה.

אז בכלל לא התכוונת להיות אקדמאית?

"לא ממש. אחרי עשר שנים בערך, החלטתי שאני רוצה להתקדם לדוקטורט, לשם כך למדתי תואר שני נוסף, בחינוך, וגם חזרתי לתחום שלי, חזרתי הביתה". כשאני מנסה לברר עם יעל מה בכל זאת הניע אותה לדוקטורט, אני מצפה אולי לתשובה שמדברת על חזון, שליחות ותשוקה למחקר, שהם בהחלט חלק מה־DNA של יעל, אבל התשובה הכנה והמשעשעת שלה, מרעננת הרבה יותר: "בפתוחה יש כלל", היא מגלה, "מי שיש לו דוקטורט, לא צריך להחתים כרטיס. זה מצחיק, אבל זה מאוד דרבן אותי לעשות את זה, לפעמים דווקא הדברים הגשמיים הכי מדרבנים". ב־2015, כעבור 4 שנים, יעל כבר הייתה דוקטור. "אני מודה שעדיין לא ראיתי את האופק האקדמי בשלב הזה, זה קרה מאוחר יותר, עם ההצלחות, תוך כדי תנועה".

ובדיעבד, למה אקדמיה?

"האקדמיה זה מקום שיש בו הרבה אפשרויות להיות מעורבים, לדחוף למחקר, וגם להשפיע על דור ההמשך דרך הסטודנטים, שהם הדבר שהכי חשוב לי בעולם", היא אומרת, "הם חשובים לי ברמה האישית, חשוב לי שהם יתקדמו ויצליחו. הקידום לפרופסור מאפשר לי בין השאר לחזק אותם ולהשקיע בהם, ואני מאמינה שהם יחזרו לכאן או יישארו כאן, ויחזירו לגליל ולמדינה". יחד עם תחושת השליחות, יעל מודה שלא תמיד הכול דבש: "באקדמיה יש גם הרבה מתח, עבודה לא פשוטה, גם על רקע בינלאומיות שבחלקה היא עוינת לישראל, יותר דחיות של מענקים ומאמרים. אפשר לומר שזו עבודה מאתגרת, מתגמלת, מורכבת, ומספקת".

הגליל הוא מרכז העולם

ב־2008 החליטו יעל ותומר לבנות את ביתם בהרחבה באיילת השחר, וב־2010 עברו לגור בקיבוץ. יעל המשיכה לעבוד באוניברסיטה הפתוחה ברעננה בזמן שגרה כבר בגליל העליון.

איך הגעת לתל חי?

"מרגע שעברנו לקיבוץ, ניסיתי במשך ארבע שנים להתקבל לתל חי ללא הצלחה, בשלב הזה הייתי כבר דוקטורנטית, ולא הצלחתי להתקבל, זה היה תסכול אדיר". מי שלבסוף זיהה את הפוטנציאל היה פרופסור יאיר זלטנרייך שהציע לה ללמד בקורס 'מיומנויות אקדמיות'. "אני חייבת לו הרבה. אמנם זה קורס שנחשב תובעני מאוד, וכמובן שלא קשור ישירות לתחום ההתמחות שלי, אבל מבחינתי זה היה לשים רגל בדלת. בדיעבד, זה קורס שביסס את ההוראה האקדמית שלי ואת היחס שלי לסטודנטים. שמונה שנים לימדתי את הקורס הזה".

המחקר של פרופסור גרינשטיין־מירובסקי עוסק בעיקר בחינוך בפריפריה, בדגש על הזווית הסוציולוגית אך בשילוב הדוק עם הראייה הגיאוגרפית – מרחק, נגישות, קושי להגיע ולצאת, ואיך כל זה מעצב את החינוך ואת הבחירה של אנשים לחיות פה בגליל. "זה משהו שמובן מאליו ברפואה, אבל כמעט לא נדון בחינוך", היא מסבירה, "אני מתמקדת בחוויות החיים בפריפריה, ביוזמות מקומיות, בעוצמות ובחוזקות, ובדרך שבה הקהילה יכולה להוביל שינוי".

איך אנחנו כקהילה יכולים להוביל לשינוי בתחום החינוך?

"המשמעות צריכה להיות שינוי בתפיסה – צריך לפתוח חוגים גם ל־3 או ל־4 ילדים, לפתוח מגמות מיוחדות עבור הילדים המעטים שמעוניינים בהן. צריך לשלם הרבה כסף למורים איכותיים כדי שיבואו ללמד. בד בבד, צריך גם לזכור שהשכלה לא מתאימה לכולם, וילדים יכולים לפרוץ ולהצליח גם בדרכים אחרות, וגם את זה צריך לחבק ולהבין, אבל אלה שזה כן מתאים להם, צריך לדאוג שיקבלו את זה".

החינוך בפריפריה מעסיק את תושבי הגליל כבר שנים, והמלחמה הנוכחית רק חידדה את תחומי המחקר של יעל – והפכה את המסקנות שלה לרלוונטיות ומוחשיות מתמיד: "מצד אחד", אומרת יעל, "ראינו את החוסן של הקהילות, ולא רק ברמה הרגשית – אנשים הקימו בית ספר ביוזמה מקומית בלי לחכות לרשויות, עמותות צמחו מהשטח, הכול נשען על משאבים מקומיים של הורים, פנסיונרים ומתנדבים, החינוך הבלתי פורמלי נתן מענה בתנאים לא תנאים, איפה שהמדינה לא הצליחה; כך שדווקא מתוך השבר צמחו המון יוזמות. אנשים הבינו שאם הם לא ידאגו לעצמם ולילדים שלהם – אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומם. זה נכון לא רק לישראל, זה קורה בעולם כולו. מצד שני", היא מוסיפה, "תלמידים נזרקו לגורלם, למדו פחות שעות, בתנאים שלא היו עוברים בשום מקום במרכז. זו אוכלוסייה קטנה עם כוח אלקטורלי חלש – וזה ניכר".

אז למה בעצם לגדל ילדים בפריפריה, האם אנחנו לא חורצים את גורלם במובן מסוים?

"תראי", היא אומרת, "ערכתי מחקר על משפחות של מפונים – יש לא מעט מפונים, שיצאו החוצה וגילו מערכות חינוך פורמליות ובלתי פורמליות ברמה גבוהה, גילו הווה ועתיד טוב יותר לילדים, וחלקם מבססים על כך את השיקולים לא לחזור לגליל. אבל יש גם רבים שבחרו כן לחזור. לפעמים מתוך ערכים כמו חיי טבע, תחושת שליחות, ציונות – לא במובן הריק והסיסמאתי, אלא מתוך אמונה אמיתית שאפשר וצריך לשנות מבפנים. ויש בזה משהו עוצמתי מאוד, באנשים שבוחרים לחזור למרות הכול, ולבנות כאן משהו טוב. ילד מקבל פה דברים אחרים, מקבל חיי קהילה וערבות הדדית. לא מעט מרואיינים שנולדו וגדלו פה, וגם חיים פה, אומרים לי שמבחינתם הגליל זה מרכז העולם. זה מסר שעובר לילדים בחלק מהמשפחות. צריך לחשוב איך להחזיק את זה אצל ילדים לאורך זמן גם כשהם מתבגרים. להתמיד במיצוב המקום ככזה ששווה לחיות בו במובנים רבים".

אבל עם חיי קהילה וערבות הדדית אי אפשר ללכת למכולת.

"המיומנויות של המאה ה־21 מדברות פחות על תלמידאות, ויותר על איך להסתדר בחברה ועל מיומנויות רכות – תקשורת, חוסן נפשי, יצירתיות – ודווקא הגליל, הוא כר פורה לכל אלה. יש כישורי חיים שילדים מקבלים פה, בסוף, זה מאזן של רווח והפסד. וזה גם חשוב לזכור – אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה היה קורה אילו. כל בחירה שלנו כהורים כרוכה בוויתורים – ובתקווה. וכל מקום שנבחר לגדל בו את ילדינו, אם נעשה זאת באהבה, באמונה ובמעורבות – יש לו את הפוטנציאל להפוך לקרקע טובה לצמיחה".

מוטי מהדואר תמיד נותן מילה טובה

יעל, תל־אביבית מבטן, עברה לקיבוץ בגליל – ובאופן מפתיע אולי, לתחושתה, המעבר דווקא תרם להתפתחותה המקצועית, את הקהילתיות היא אימצה בלב פתוח – והיא יודעת להעריך את הפשטות, את העזרה ההדדית ואת הפירגון שמצאה כאן. "אני חושבת שאם לא הייתי מגיעה לאיילת השחר לא בטוח שהייתי מגיעה לפרופסורה, או לפחות לא כל כך מהר" אומרת יעל. "החיים בקהילה מאוד מאפשרים התפתחות אישית למי שרוצה, יש הרבה שקט, הרבה תמיכה וחברים. הילדים יותר עצמאים, תמיד יש מישהו שיירתם ויציע עזרה. כשאני מגיעה למוטי לדואר לקחת את הספרים שאני מזמינה מחו"ל, תמיד יש מילה טובה, ובכלבו מישהו תמיד שואל אם כתבתי עוד מאמר, אני מרגישה המון עידוד ופירגון. בעיר לא מכירים אותי. זה נותן משהו, זה נותן כוח, גם ברמה הטכנית וגם ברמה הנפשית – אנשים רוצים בהצלחה שלך, יש לזה הד, יש שמחה אמיתית וטהורה בהצלחה. עם כל זה שרחוק והכול, החיים כאן הרבה פחות תובעניים. הסביבה יותר תומכת, יותר רגועה, פחות אינטנסיבית, פחות לחץ, פחות מתח, פחות פקקים. וזאת זכות גדולה להיות חלק מהקהילה הזאת".

מי שמצליח זה מי שלא נשבר

כשאני שואלת את יעל אם יש משהו מפתיע או לא צפוי בחיים באקדמיה, היא עוצרת לרגע את הדיבור השוטף והקולח, חושבת – ואז עונה, כדרכה, בכנות, ממקום שכבר עבר דבר או שניים. "המסלול האקדמי כולל הרבה מאוד דחיות – של מאמרים, של גרנטים ועוד", היא אומרת. "אני מזדהה מאוד עם שחקנים שמספרים על עוד ועוד אודישנים שלא צלחו, אני חושבת שעל כל 8–9 דחיות יש אולי הצלחה אחת. מי שמצליח", היא מדגישה, "זה מי שלא נשבר, שלא מתרגש מהדחיות. אני לא בהכרח טובה יותר או מוכשרת, פשוט למדתי להתמודד עם הדחיות האלה".

מה הרגע הכי מרגש או משמעותי שחווית בדרך?

"רגע אחד ממש משמעותי, זה הרגע שבו הבאתי את הזכאות לדוקטורט להורים שלי. אבא שלי כתב את נושא הדוקטורט על פתק והחזיק אותו בכיס כדי להקריא לאנשים. הוא אמר שכשהוא הקריא, אנשים חתכו אותו, הנהנו במבוכה, ולא בדיוק הבינו, אבל זאת הייתה גאווה עצומה בשבילו ובשבילי".

מה היה כתוב בפתק?

"סוגי הון ומעמדם הפורמלי והלא פורמלי של מורות ומורים בבית ספר: השוואה בין נשים לגברים בחינוך היהודי ובחינוך הערבי". בהחלט לא משהו שקל לזכור בלי פתק, ואם להיות כנה, גם לא להבין.

הבחור המהמם הזה

למי היה הטלפון הראשון אחרי שקיבלת את הבשורה על הפרופסורה?

"הטלפון הראשון אחרי שהודיעו לי היה לאימא שלי, שלא האמינה שתהיה לה בת פרופסורית, ושמחה לבשר לכל סביבתה רבתי. אני חייבת הרבה גם למשפחה הגרעינית והמורחבת, לאחים שלי ולמשפחות שלהם, להורים של תומר, לגיסים, לחברים בתל אביב ופה, בצפון ובקיבוץ, לאנשים מתוך האקדמיה שהאמינו בי כשעדיין לא האמנתי בעצמי. אני באמת ובתמים מאמינה שלכולם יש חלק בזה".

אם היית יכולה לכתוב פתק קטן לילדה שהיית בגיל 10 – מה היית כותבת לה?

"'אל תדאגי, את תתחתני עם הבחור הכי מהמם בעולם! ויהיו לך ילדים מדהימים'. כי בסוף בסוף, זה מה שילדות רוצות, או שהסביבה רוצה בשבילן, אבל חלק גדול מהעניין עם הבחור המהמם הזה, זה שהרבה מאוד בזכותו הגעתי לאן שהגעתי".